ריבוי כסימן כבוד

[אחיקם ר]

ריבוי כסימן כבוד

שלום לכולם! יש לי שאלה שאני מקווה שתוכלו לעזור לי איתה. האם בשפה העברית (עם דגש על העברית המקראית), יש תופעה של ריבוי לשם כבוד. למשל, בערבית נהוג להגיד: "נעים לנו להכיר", במקום "נעים לי להכיר", כשפוגשים מישהו בפעם הראשונה. הריבוי הוא לשם כבוד. האם זה קיים גם בעברית (או היה קיים). ממה שאני יודע, הכבוד בעברית בא לידי ביטוי בגוף שלישי (מה כבודו ירצה לשתות?), אבל לא ברבים. מצד שני, גוף שלישי כסימן לכבוד נהוג גם בשפות לטיניות, ולכן תהיתי אם זו השפעה מודרנית, ובעברית מקראית היה נהוג דווקא לרבות. תודה רבה על כל עזרה!

 

[אלי צפון]

בַקְּשוּ פָנַי = פניה אל ה' בלשון רבים, בדרך

כבוד. http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/thlim/th-27-08.html http://tora.us.fm/tnk1/kma/hvdlim1/12.html

 

[אחיקם ר]

תודה רבה!

אבל האם זה קיים גם כשלא מדובר באלוהים? ככלל?

 

[אלי צפון]

לא נכנסת אל הקישורים שהבאתי?

2. ריבוי של כבוד הסגנון של דיבור בלשון רבים נקרא בלטינית Pluralis majestatis (ריבוי של כבוד) והסברים שונים למשמעותיו אפשר למצא בויקיפדיה (באנגלית). קיימות דוגמאות לסגנון זה גם בדיבור של בני אדם, למשל: * בראשית כט27: ""מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאֶת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאֶת..."" (בדברי לבן ליעקב) * בראשית לט20: ""וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ..."" * שמות כא29: ""וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ אוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ אִשָּׁה - הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת"" * ואולי גם תהלים כז8: ""לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ"" = המשורר אומר לה' שיבקש את פניו (פירוט). (דוגמאות נוספות ב"דעת מקרא" לבראשית, עמוד כה, הערה 136). הפניה ברבים גם קיימת בשפות אחרות, דוגמת רוסית וגרמנית. בעברית בת-ימינו זה עדיין לא נוצר, לצערי. אולי בעתיד יהיה מקובל לפנות באופן הזה לאנשים מבוגרים ומכובדים.

 

[אחיקם ר]

תודה רבה!

מודה שלא התעמקתי בלינקים, כי מהכותרות היה נדמה לי שמדובר רק על אלוהים, ואת זה אני כבר מכיר, אבל לא הייתי בטוח שזה כלל. שוב תודה.

 

[GnomeBubble]

צריך להפריד בין pluralis maiestatis

לבין "ריבוי של כבוד". pluralis maiestatis אינו ריבוי של כבוד, אלא להפך, ריבוי של התנשאות או לכל היותר ריבוי של הזדהות רחבה יותר (השליט מדבר בשם כל העם). הדיבור של האל המקראי בלשון רבים לא נראה כמו pluralis maiestatis כי הוא בא לרוב במקרים שהוא מזדהה בתור "אלוהים" (שם ביחיד/רבים) ולא בתור ה' (שם ביחיד בלבד). ריבוי של כבוד, שהוא חלק ממה שמכונה בשפה המקצועית T-V distinction, זה כבר משהו אחר, שמופיע לרוב בפניות ולא בהתייחסויות בגוף שלישי (בפועל, כלומר כשאנחנו מספרים על מישהו באופן עקיף ולא פונים עליו). כשאתה מדבר על התייחסויות בגוף שלישי, אנחנו גולשים לקטגוריה אחרת, כללית יותר, של צורות כבוד (honorofics). בהחלט אפשר שצורות כמו בעלים ואדונים (ומבחינה היסטורית, גם המילה אלוהים עצמה) הן צורות כבוד כאלה, אבל מדובר כאן בסך הכל בהבחנות סמנטיות מקומיות מאוד (קומץ קטן של מילים עם צורת רבים מכובדת) ולא במערכת דקדוקית שלמה כמו בשפות האירואפיות שמחזיקות מערכת T-V. מה ההבדל? תביט לרגע על "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ...": "אדוני" הוא אכן ברבים, אבל מה עם "ויקח"? כנ"ל לגבי "בעליו" של השור: הוא "יומת", ולא "יומתו". הבחנת ה-T-V ("הפנייה ברבים") בגרמנית וברוסית, שאליה אתה מתייחס, זאת מערכת סדירה. זה לא שאנשים פונים פעם בירח כחול למישהו ברבים כדי להביע כבוד ובדרך כלל פונים לאותו אדם ביחיד - אם זה אדם שמצריך יחס מכובד, הפנייה אליו תהיה בצורה המכובדת (Vy ברוסית או Sie בגרמנית) תמיד. כנ"ל לגבי הטיית פעלים: הפעלים תמיד יתאימו בהטייה שלהם גוף ובמספר לצורה המכובדת, ולא רק בחלק מן המקרים. אין להשוות את ההיקרויות הספורדית של העברית המקראית (שכדוגמתן אתה יכול למצוא כמעט בכל שפה) למערכת T-V אמיתית. דברים כאלה יש לנו גם בשפה שלנו: אנחנו לא אומרים "בעלי הנכס"? בוודאי שכן. ובניגוד לעברית המקראית, בעברית החדשה של לפני קום המדינה ושל העשורים הראשונים לקום המדינה, דווקא היה שימוש סדיר מאוד וקבוע לחלוטין (אצל הדוברים שאצלם זה היה קיים) בפניה מכובדת בגוף שלישי (נגיד, "אדוני רוצה להזמין שתייה?"). זה אחד לאחד תואם למודל הפולני. הצורה הזאת כמובן די מתה בימינו, אבל זה בדיוק ההפך מ"לא נוצר עדיין" - צור, ודאי שנוצר. רק שזה לא שרד. האמת? לא כזה הפסד. ירדה סיבה אחת שתהיה לאנשים לקטר עליה ("לא מכבדים אותי מספיק!")

 

[אלי צפון]

אכן, אתה צודק.

פניה בגוף ראשון [באופן ישיר למישהו] ברבים אינה קיימת בעברית. והפניה בגוף שלישי "להביא משהו לאדוני" זה כבר משהו אחר לגמרי, וגם מאוד מוגבל. אי אפשר לנהל שיחה עם מישהו בצורה הזאת מבלי 'לחטוא' ולפנות לבין השיח באופן פרטי. הפניה הזאת היא גם מאוד מאוד חד פעמי. זו לא מערכת מסודרת, כמו שאמרת. כשדיברת על הזמנים שלפני קום המדינה, שאז כידוע רוב האוכלוסיה הייתה יוצאת מזרח אירופה [ושפת הביקוש הכי גדולה לספרים הייתה רוסית], האם היה נהוג לפנות אל אנשים בלשון רבים? אפילו באופן מקומי ונקודתי [מבחינת האנשים שהשתמשו, לא מבחינת השימוש בריבוי]? למשל, האם תרצו לשתות משהו? מתי תבואו לבקר אותנו? מה איתכם, אדוני? התאכלו משהו, אדוני? זה נשמע קצת הזוי לפנות ככה לאדם יחיד בעברית, אך ברוסית למשל, זה מעין חוק לא-כתוב - בעיקר כאשר הפונה הוא צעיר והצד השני הוא מבוגר.

 

[אלי צפון]

משהו מאוד חד פעמי*

 

[GnomeBubble]

אתה מדבר עכשיו על עברית חדשה?

בעברית החדשה המוקדמת, השימוש בגוף שלישי לכבוד היה יכול להיות סדיר לגמרי - ממש לא חד-פעמי. אל תשכח שרבים מהמשתמשים שלו באו מפולין, ולא הייתה להם בעייה להתרגל לדבר כזה. הנה דוגמה לשיחה שלמה (שהמצאתי הרגע כמובן, אבל שיחות כאלה התקיימו): - מה ירצה אדוני? - יש לך המלצות? - אני ממליץ לאדוני על מרק היום, אלא אם יש לאדוני אלרגיה לכוסברה. במקרה הזה, הייתי מציע לו שיבחר לטעום מהפשטידה שלנו. - אז אני אזמין לעצמי מרק, אבל נראה לי שאישתי, כשתגיע, תעדיף פשטידה והילדים ירצו צ'יפס. - אם כך, מרק לאדון, פשטידה לגיברת, וצ'יפס לילדים. כמה ילדים יש לאדוני? - שניים, בן ובת. הבן מעדיף צ'יפס עם קטשופ. - אם כך, נכין צ'יפס עם קטשופ לבנו של האדון. משהו כזה. בפועל, הייתה כמובן אפשרות לגלוש לגוף שני, פשוט משום שלצד הצורה המכובדת הזאת השימוש בגוף שני היה מקובל על חלק רחב מן האוכלוסיה. עכשיו, רוסית אכן הייתה שפה נפוצה מאוד בימים של לפני קום המדינה (ועוד יותר ממנה יידיש, שגם בה, או לפחות בחלק מהדיאלקטים שלה, יש צורת פנייה ברבים), אבל משום מה לא נתקלתי בטקסטים מן התקופה הזאת (נסיון אישי כמובן אין לי - זה היה הרבה לפני שאני נולדתי וגם לפני שהורי נולדו!

) שמתארים פניה בגוף שני רבים. היינו מצפים לאימוץ של האסטרטגיה הזאת מרוסית ומיידיש, אבל זה לא ניכר במיוחד, ונראה ששימוש כזה, גם אם הוא מבליח מדי פעם, בטל בשישים לעומת צורת הכבוד בגוף שלישי. אולי השימוש ברבים פשוט לא נתפס בעיני הדוברים כמקובל או ראוי בדקדוק העברי, בעוד שהשפה השאילה את עצמה בקלות רבה לשימוש ב"אדון/אדוני".

 

[אלי צפון]

כן, על העברית של 1880-1950 פלוס מינוס...

יצא לי לקרוא איזושהי מודעה מתחילת המאה ה-20, והעברית שם הייתה שונה לגמרי מהעברית של היום. היו בה המון מילים מיידיש ומשפות לועזיות אחרות. אגב, מה שעוד נורא מעניין אותי, ויתכן שאני גולש פה כבר לנושא הבלשני, זה איך בדיוק נוצרה ה-ריש הגרונית בעברית המודרנית? לרוב האנשים אין מושג, ומתי המעט שחושבים שהם יודעים [או מתיימרים לדעת], טוענים שזה הגיע מהיידיש. לא יודע עד כמה זה הגיוני בכלל.. הרי הגהות אחרות של היידיש לא שרדו בעברית המודרנית. גם ילד ששני הוריו דיברו עם ל' כבדה [כמו ברוסית/פולנית/אנגלית] כבר לא דיבר ככה בעצמו. גם אחד ששני הוריו דיברו עם ר' לשונית/מתגלגלת, הוא משום מה כבר דיבר עם ר' גרונית. גם ילד שכל הברה שניה של הוריו הייתה EY המפורסמת [הגייה יידית/אשכנזית] כבר לא דיבר ככה בעצמו. גם הרבה אנשים שידעו ודיברו יידיש, אפילו בתור שפת אם, ה-ריש שלהם הייתה מתגלגלת, כיוון שהם אימצו מבטא רוסי/פולני/הונגרי/רומני וכן הלאה. ככה שזה מעלה תהיות, איך בדיוק נוצרה אותה ריש גרונית כאשר בשום מדינה שממנה הגיעו העולים [בין אם ארצות ערב ובים אם ארצות אירופה, למעט גרמניה*] לא דיברו ככה. * הריש הגרונית הגרמנית שונה באופן די ניכר מזו של העברית. אצל הגרמנים היא יותר מובלעת ודומה לריש האמריקנית. היו ישראלים שכששמעו עולה מגרמניה מדבר בעברית, הם חשבו שהוא עלה מאחת המדינות האנגלו-סקסיות, דווקא בגלל הריש.

 

[GnomeBubble]

טוב להזכיר את זה למי שחושב שהעברית של היום

עמוסה בשאילות זרות. תמיד טוב לקרוא איזו כתבה עברית בעיתון משלהי המאה ה-19 או פרוץ המאה ה-20 ולראות איך השפה של אותה התקופה הייתה עמוסה במילים לועזיות, ועוד באיות יידישאי מסורבל. לכן זה מצחיק לומר שהדור של היום לא מכבד את השפה שלו ושואל בסיטונות מילים מאנגלית כשהדור של אז עשה את אותו הדבר (ואפילו קצת יותר) עם שפות אחרות.

"הרי"ש הגרונית" אינה גרונית כלל וכלל (במובן של עיצרו שנהגה באיזור הלוע או תיבת הקול), אלא עיצור ענבלי שנהגה באחורי החך הרך, באיזור הענבל. אני לא יכול לתת לך תשובה מדויקת כיצד היא נוצרה, כי רי"ש כזאת (בוריאציות שונות) קיימת במספר לשונות ודיאלקטים בכל רחבי אירופה, ואין הסכמה מאין בדיוק היא התפשטה. למיטב הבנתי, זה התחיל היכנשהו בגרמניה, קרוב לגבול עם צרפת (או אולי להפך? בצרפת, קרוב לגבול עם גרמניה), והתפשט לרוב צרפת וגרמניה (היום זאת ההגיה הסטנדרטית בשתי השפות) ולעוד ארצות שונות, מדנמרק ועד פורטוגל. למיטב הבנתי, במזרח אירופה זאת הגייה שהייתה מזוהה במיוחד עם יהודים (אולי משום שהם הביאו אותה מן הגרמנית עם היידיש?), אבל לא בכל דיאלקט של יידיש זה היה קיים (בין אם מדובר בתוצאה של השפעה סלאבית שמחקה את הרי"ש הזאת, ובין אם מלכתחילה הרי"ש הזאת לא חדרה לדיאלקט הספציפי הזה של יידיש, כמו שהיא לא חדרה לכל הדיאלקטים של גרמנית). בכל אופן, לעברית הישראלית זה כנראה הגיע מן היידיש, והדיאלקטים שבהם הייתה רי"ש כזאת הם אלה שקבעו בסופו של דבר את אופייה של הרי"ש העברית. ברדיו ובטלוויזיה בראשית ימיה הקפידו כמובן על רי"ש מתגלגלת, אבל ההגייה היוקרתית שהתקבעה אצל הצברים הייתה הרי"ש הגרונית. בראשית ימי המדינה הרי"ש המתגלגלת הייתה מזוהה במיוחד עם המבטא המזרחי, שעם כל האהבה והחום שהרעיף עליו הממסד הלשוני, היה נחשב לנחות בעיני האליטה האשכזית. וזה מה שקבע. גלעד צוקרמן (אהוב ליבה של מנהלת הפורום

), כתב פעם מאמר שלם על אנקדוטה קטנה של חיים בלנק שמייצגת את העניין: בלנק לקח את בנו לראות את המחזמר גבירתי הנאווה בעיבודו הקלאסי לעברית, וכשפרופ' היגינס לימד את לייזה דוליטל לומר "ברד ירד בדרום ספרד" עם רי"ש מתגלגלת, הבן שאל: "אבא, למה פרופסור היגינס מלמד אותה לדבר כמו המנקה שלנו?" לטהרנים, זה בטח כאב.

(קישור למאמר אם בא לך: http://espace.library.uq.edu.au/view/UQ:155343) אז מה שהרג את הרי"ש המתגלגלת (ומונע מדוברי הרוסית הצעירים שמסוגלים להפיק אותה גם היום להפיק אותה) זה בסופו של דבר המעמד שלה. רי"ש ענבלית היא כרטיס הכניסה לחברה הישראלית הצברית, בעוד שרי"ש מסוג אחר תמיד תסמן אותך בתור זר. דרך אגב, הר' הגרמנית של היום דווקא יותר קרובה לזאת העברית מאשר לאנגלית. לעיתים היא פחות מחוכחת, ויש נטייה להפוך אותה בסוף מילה לתנועה קצרה וממורכזת או להארכה של התנועה הקודמת (מה שמזכיר מאוד אנגלית בריטית טיפוסית), אבל היא בוודאי שונה מאוד מאנגלית, לא כל שכן אנגלית אמריקאית.

 

[אלי צפון]

אני לא מצליח להכנס למאמר..

גם לא דרך אקספלורר וגם לא דרך פיירפוקס. האם צריך להוריד איזו תוכנה על מנת לקרוא את הכתבה? יותר מעניין אותי איך היא חדרה אל העברית המודרנית, ופחות איך היא נוצרה מלכתחילה בגרמניה/צרפת [למרות שגם זה מעניין]. מובן כמובן למה העולים הצעירים מרוסיה *היום* ינסו לטשטש אותה ולדבר עם ריש גרונית/חיכית, אבל לא מובן למה הדור הראשון של הצברים התחיל לדבר ככה, אם הוריו דיברו עם ריש לשונית. אז עוד לא נוצרה "החברה הישראלית" ועוד לא היה קיים המבטא הישראלי. החית והעין אכן זוהו עם מזרחים [וערבים], אבל הריש הלשונית/המתגלגלת? הרי כל יוצאי אירופה הותיקים [סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20] וכל החדשים [שנות ה-40-50] למעט יוצאי גרמניה, דיברו עם לשונית. אז איך זה שהיא זוהתה דווקא עם המזרחים, ולא עם הפולנים, הרומנים והרוסים? ובהנחה שהריש הזאת אכן הגיעה מהיידיש*, איך זה שהברות אחרות לא שרדו? למשל ה-L הכבדה, ששמעון פרס מדבר איתה עד היום [לסירוגין, כשהוא לא מצליח לבטא ל' "רגילה"

]. שבן גוריון דיבר איתה. שכל המפא"יניקים והפוליטיקאים בכלל מהדור ההוא דיברו איתה. מה עם ה-EY היידית המפורסמת, שהופיעה כל הברה שניה או שלישית. אז דווקא הריש הזאת שרדה? * ביידיש המקורית, אכן דיברו עם הריש הגרונית/החיכית. העניין הוא שהרבה יהודים יצאו מהגטאות ולמדו גם שפות אחרות, כגון רוסית, פולנית, הונגרית, רומנית, ועל כן הריש שלהם הפכה ללשונית, על אף שהם המשיכו לדבר ביידיש עם מכריהם ובכלל עם יהודים אחרים. יצא לי לשמוע הקלטה של שלום עליכם, מקריא קטע מסיפורו. הריש שלו הייתה לשונית וביידיש שלו נשמע מבטא רוסי קל. כמעט כל העולים הראשונים, בעיקר המהפכנים-הציונים שבהם, ידעו פרט ליידיש שפה מזרח אירופאית אחת לפחות [רוסית/פולנית/רומנית], ככה שהיידיש שלהם למעשה כבר הייתה מטובלת במבטא 'זר'. אני אשמח אם תכתוב עוד בנושא הספציפי הזה.. בעיקר איך היא נוצרה בישוב העברי [ומתי בדיוק?] אצל הדור הראשון של הצברים. אם זה קשור יותר לנושא הבלשני, אתה יכול לכתוב את זה בפורום המקביל, ואני אגיב לך שם.

 

[trilliane]

למה להעביר את הדיון לפורום המקביל? ../images/Emo12.gif

לשון ובלשנות קשורות זו בזו, כמובן, ומכיוון שאנחנו דנים בבלשנות של השפה העברית אין כל מניעה להמשיך כאן את הדיון (לא נהוג להעביר דיון מפורום לפורום). הקישור לא עובד כי הוא נכתב בסוגריים ותפוז חיבר את הסוגר השמאלי לכתובת הקישור. ברגע שמחקתי אותו הוא עבד, בבקשה: http://espace.library.uq.edu.au/view/UQ:155343

 

[GnomeBubble]

אויש, מצטער על הבלאגן

לתפוז יש לפעמים קשיים עם קישורים, וזה מה שקורה כשאני לא שם לב.

 

[GnomeBubble]

תראה, לפעמים התשובה הכי טובה לדברים כאלה

זה "יד המקרה". לא עשיתי סקר שבודק מאין הגיעו הצברים הראשונים ואיזה דיאלקט של יידיש או רוסית דיברו הוריהם ומוריהם שאולי השפיע על הפונולוגיה של השפה שלהם. על פי המציאות שנוצרה בפועל, סביר יותר להניח שרוב ההורים דיברו בשפה כזאת שבה הרי"ש מלכתחילה הייתה ענבלית, אבל אין מניעה שגם ההפך הוא הנכון, ובכל זאת ה"חידוש" הלשוני של הילדים עם הרי"ש הענבלית תפס, כי הם היו המקובלים של הכיתה או משהו.

בכל מקרה, זאת שאלה שאתה יכול לשאול את עצמך על כל שינוי: למה וריאנט X שהתחיל אצל קבוצת הדוברים הקטנה A (כי כל חידוש מתחיל בקטן) התפשט והשתלט על הכל, בעוד שהוריאנט Y שהתחיל אצ קבוצה B לא הצליח להתפשט ונעלם? לגבי יוצאי אירופה שדיברו ברי"ש לשונית - זה ממש לא נכון. חלק מהם כן, אבל הייתי אומר שרוב דוברי היידיש (או לפחות היידיש שיצא לי לשמוע) דיברו עם רי"ש ענבלית. הרי"ש הלשונית הייתה קיימת אצל חלק מהיידישאים, אצל חלק מדוברי הרוסית והפולנית, ואולי גם אצל חלק מהרומנים וההונגרים (אלה שלא דיברו יידיש בבית). לעיתים ידיעת שפה אחרת שינתה את המבטא היידישאי של הדובר, ולעיתים לא, אבל בכל אופן, רוב היידיש שלי יצא לשמוע כאן בארץ (כי מן הסתם לא חייתי באירופה באותה התקופה) הייתה עם רי"ש ענבלית (לא גרונית, ולא חיכית, הנה אני מזכיר לך שוב

). כך או כך, בשנות ה-50 זאת לא הייתה רי"ש של צברים, ולכן היא הייתה גלותית.

 

[trilliane]

ברור גם לך שזו השוואה לא רלוונטית, מכיוון שאז

לא הייתה בררה: לא העדיפו חלופה לועזית על פני העברית, פשוט לא היו די חלופות עבריות (והיה צריך לכתוב איכשהו, כן?). כיום הביקורת מושמעת בעיקר כלפי מי שמחליף מילים עבריות בלועזיות כדי להישמע משכיל / מגניב / מתוחכם יותר או במילים אחרות, מתפלצן (ואין הכוונה לתחדישים שרק מאגר המונחים של האקדמיה מכיר, אלא למילים עבריות שגורות ומוכרות). לפעמים זו לאו דווקא התפלצנות אלא טעמים שונים שאינם ידועים או מובנים לי. למשל, אני שומעת אנשים אומרים "ריזיקה" (זה משהו שנתקלתי בו רק בשנים האחרונות ואני ממש מתעבת את המילה הזו) במקום "סיכון", ובאמת אין לי מושג למה... כלומר, אולי "סיכון" כבר לא נשמעת יוקרתית מספיק?

 

[GnomeBubble]

זה לא הרושם שלי

אני שומע ביקורת גם נגד מי שלא מקבלים את החלופות שהאקדמיה הציעה להם (למשל "תואר הפועל"

- אבל ברצינות, אני חותר יותר לדברים יומיומיים שהאקדמיה דוחפת משום בנחישות דון קיחוטית, כגון "אסכלה"), ולעיתים קרובות גם ביקורת מהמהדרין של המהדרין שכועסים על האקדמיה עצמה: למה הם לא מעברתים את הטלוויזיה והטלפון? בכל מקרה, אף אחד שאני מכיר לא מכניס מילים לועזיות ספציפית כדי להישמע מאגניב! (גאוווד, כמה שזה נשמע גרוע

) ובדרך כלל גם לא כדי להישמע מתוחכם או מתפלצן או משכיל. אם כבר, נפוץ יותר לשמוע אנשים שמעברתים מילים כדי להתפלצן (קיים כמעט בכל גליון של "לשוננו", ועמכם הסליחה) או להתמגנב (ע"ע דורבנות.מסח, לא שזה לא משעשע). אנשים בדרך כלל מכניסים מילים לועזיות שממלאות עבורם צורך מסוים. אין מקבילה עברית טובה, עם כל הניואנסים והכל, ל"או מיי גאד (תסבול, גיק גוד, זאת אנגלית אמריקאית)" או "אומג/זומג" בצורה ההיפר-ממוגנבת שלה. באותה המידה "עצם" הוא לא תחליף מושלם ל"אובייקט" בכל אחד מן המקרים, וכך גם אין תחליף ל"פאסון" או ל"דקדנס" הצרפתי. וובגרמנית ל"פולקגייסט", "דינג אן זיך" או להבדיל "לבנזראום". תגידי את "רוח העם", "הדבר-בפני-עצמו" או "מרחב מחייה". אני רוצה את הקונוטציות שבאות עם המילה, תודה רבה. אני אקרא לסמוראי שלי סמוראי, ולהתאבדות המסורתית שלו ספוקו (או, אם אני רוצה להפגין ששורשיי הרוסיים, אז אני אגיד שחוא עשה חרקירי עם חחרב חחדה שלו). את מוזמנת לקרוא לו משרת ולטקס ההתאבדות "לחתוך ת'בטן".

 

[trilliane]

אלה דוגמאות אחרות; אני לא מדברת על סלנג

כמו OMG או מילים שהחלופה העברית שלהן אכן "לא בדיוק" (אגב, אם וכשמתרגמים, "דקדנס" זו "התנוונות תרבותית" בד"כ, ומן הסתם זה הרבה יותר מסורבל, אבל גם על דוגמאות כאלה אני לא מדברת). אין מצב שלא נתקלת באנשים שמשתמשים במילים לועזיות תחת מילים עבריות מוכרות (ושוב, אני חוזרת ומדגישה, לא תחדישים נידחים) ולא בגלל קונוטציות כאלה ואחרות, אלא פשוט כי הלועזית נשמעת "אקדמית" יותר, נגיד. לא בהכרח בדיבור (בדיבור יש גם רלוונטיות לאורך המילה, למשל, ולפעמים הלועזית קצרה יותר), אבל אנחנו הרי מדברים על כתיבה... ובכתיבה נתקלתי בזה ועוד איך. לצערי אין לי דוגמאות לפלצנות אקסטרה בשליפה; אבל נתקלתי בהן לא מעט במהלך חיי. קראתי מאמרים או ביקורות (אמנות) שבהן נראה שהכותב מנסה לדחוף מילה לועזית (רצוי ארוכה ככל הניתן) בכל הזדמנות, גם במקום מילים עבריות מוכרות בכלל ובתחום בפרט. אבל בלי קשר לפלצנות, אני מודה שלא ברור לי מה יש ב"ריזיקה" שאין ב"סיכון", ב"לינק" שאין ב"קישור", בת'רד שאין בפתיל/שרשור או ב"ליריקס" לעומת "מילים" (בהקשר של מילות שירים, כך הצעירים קוראים לזה בימינו בהשפעת האנגלית; אני לא מצפה שישתמשו ב"תמליל"). אלה דוגמאות שהצלחתי לחשוב עליהן כרגע, אני מקווה שיעלו לי עוד בהמשך.

 

[GnomeBubble]

זה גם עניין של ניואנס

ולפעמים עניין של הרגל. "לינק" היה שם לפני הקישור, ומה לעשות, אני ואחרים ממשיכים להשתמש בו כמו שיש אנשים רעים שממשיכים להשתמש בבטרייה ובסוללה, וב"מרשתת", ר"ל במקום אינטרנט (ואל תגידי לי שוב שמרשתת היא רשת מסוג בלה-בלה-שבמקרה-אינטרנט-זה-ככה, כי האקדמיה עצמה משתמשת בה במובן "אינטרנט", והשימוש הזה ממילא קיים ולא שמיש באותה המידה גם באנגלית). לינק זאת מבחינתי מילה יומיומית, ואני לא עומד לשבת ולבחון את עצמי כל רגע שאני לא מוצא חס וחלילה איזה "לינק" אכזר, כי אז תמות ותקרוס לה העברית.

אם זה מבחינתך להתפלצן, אז סבבה. אני מבין שאני מתפלצן עם הקסטות והבטריות והלינקים שלי, ואני לא מדבר עברית טבעית ואותנטית כמו זאת של אבשלום קור, אבל ככה אני.

(ולאחרים: ריזיקה לא שמעתי מעולם, וברור לך שאנשים משתמשים ב"ליריקס" פשוט כי זה מצומצם וברור יותר מ"מילים" - בת'רד לא נתקלתי כבר הרבה זמן בהקשר הפורומי של המילה, נדמה לי שטופיק דווקא יותר נפוץ אם כבר) יש כמובן שימושים שהם התפלצנות, אבל להתפלצן אפשר בכל שפה. זה דבר טבעי שאנשים עושים, והרושם האישי שלי הוא שזה חטא נפוץ יותר אצל טהרני השפה מאשר אצל אותם הצעירים שהם מקטרגים, אז טול קורה וגו'. די, כולנו מתפלצנים ומסגננים כשאנחנו מרגישים צורך. ואם בא איזה צעיר פוחז ומחליט ש"ליריקס" מתאים לו למשמעות יותר מ"מילים", על זה אנחנו מבקרים אותו? אנשים שזורקים חופשי "מאידך גיסא" או "אמורפי" (= חסר-צורה) בשיח שלהם? בשני המקרים אפשר למצוא "חלופה עברית הולמת", אבל כאן זה לא משטרת השפה, ואני לא מבין מה הטעם בלקטר על זה שהשפה שואלת ומתעשרת.

 

[sailor]

ריזיקה גמני לא שמעתי

אבל ריזיקו זה ביטוח סיכונים שאין לו שם עברי קליט ולכן הוא משמש סוכני ביטוח.