סיימתי את ג'סיקה ג'ונס
לכל הסדרה
בגדול זאת הייתה סדרה מאוד מאוד טובה, למרות כמה דברים קטנים. לקראת הסוף הרגשתי קצת חזרתיות בנוגע למרדף בין ג'סיקה לקילגרייב באופן שכבר מיצה את עצמו ויכל להצטמצם לפחות פרקים (מה שאומר שאת הנקודה הזאת היו צריכה איכשהו לדחות בפריסה של הפרקים או לבנות את העונה קצת אחרת). אבל זה באמת בקטנה. גם יכול להיות שהרגשתי ככה לקראת הסוף יותר בגלל שזה היה כבר קצת עומס של פרקים.
מה מאוד אהבתי בסדרה- כמה דברים- דבר ראשון, מעבר לעובדה שיש אנשים עם כוחות על, אין הרבה מהקלישאות של גיבורי על. אין אנשים עם גלימות ומסכות מתרוצצים ברחובות ומצילים אנשים סתם ככה. אין את הקטע של זהות בדויה, אין את הקטע שהגיברה צריכה לשקר בהתחלה לחברים שלה, כולם יודעים ישר על ההתחלה על הכוחות שלה.
בנוסף, כל הדמויות מרגישים כמו אנשים אמיתיים. אף פעם לא התחברתי לגיבורי העל האלו שמרגישים שהם "צריכים להציל את העיר שלהם" ושיש להם תחושת שליחות מאוד לא ריאליסטית. בדרדוויל היה את זה גם למרדוק, אבל גם לחברים שלו בקטע שהם רצו לפתוח חברת עורכי דין כדי לעזור לאנשים.
בסדרה הזאת לא היה כמעט שום דבר מזה. אני אהבתי שג'סיקה נגררה לקרב הזה עם קילגרייב, בין היתר כי היא הייתה בין הקורבנות שלו. אני אוהבת שלכל אחד מהחברים שלה היה איזשהו מניע אישי במאבק נגדו, ואני אוהבת את העובדה שהיה לו כוח באמת מטורף, שכל הזמן היה נראה שבלתי אפשרי להביס כוח כזה. למרות שאני חייבת להודות שהפעולה הסופית בה היא מצליחה להרוג אותו הייתה קצת מאכזבת. היו כל מיני סיטואציות של "משחק מוחות" בניהם שהיו הרבה יותר מעניינים ומותחים (נניח כל הקטע שהיא כלאה אותו בחדר הזה עם המים והחישמול היה מטורף).
אני אוהבת את העובדה שהיא הרגה את הנבל בסוף (למרות שהוא היה נבל טוב).
יש לי קצת דעות חלוקות בנוגע לחלק מהאספקטים שהציגו אצל הנבל. כאילו מצד אחד עשו אותו הרבה פעמים הומוריסטי כזה (במיוחד בפרק שבו הוא וג'סיקה יוצאים להציל מישהו). הקטע שהמעשים שהוא עשה מרגישים לי מצמררים יותר מדי בשביל להציג אותו באופן קליל ומצחיק. לא יודעת אני חושבת שמשהו בעניין הזה, למרות שזה היה משעשע, לא ישב לי הכי טוב, ואני לא יודעת להסביר.
 
מצאתי רשימה של כל מיני דברים שמפרטים שהתוכנית הזאת עשתה כל מיני דברים בפעם הראשונה ב-MCU. היה כתוב שזו פעם ראשונה שיש אישה עם כוחות על (והם פסלו את הסוכנת קרטר כי אין לה כוחות, אבל מצד שני בסוכני שילד יש אישה עם כוחות, אבל בכל מקרה אין ספק שזה עדיין דיי נדיר יחסית ליקום דיי גדול). בנוסף היו דמויות להט"ביות גם בין הפעמים הראשונות ביקום (אמנם העונה קיבלו גם דמות כזו בשילד, אבל היא שולית הרבה יותר, ופה לא רק קיבלנו לסביות, אלא גם סצנות נשיקות והם היו דמויות הרבה יותר ראשיות). קיבלנו סצנת סקס (בכתבה אמרו שזו הסדרה/סרט הראשון שממש מראים סצנת סקס, ואני לא בטוחה אם זה נכון, אבל אין ספק שזה הכי גרפי עד עכשיו). קיבלנו סצנת סקס אורלי- שזה ללא ספק לא היה עד עכשיו.
משהו שהם לא כתבו, אבל אני חשבתי על זה, שגם קיבלנו דמות אפרו אמריקאית עם כוחות על, ואני חושבת שזו גם פעם ראשונה (האם לפאלקון יש כוחות על? אני לא בטוחה).
ללא ספק שזו הפעם הראשונה שמוצר של ה-MCU מציג ואומר במפורש אונס ו-PTSD (בכתבה צויין שאפילו טוני סטארק אולי סובל מ-PTSD בסרט השלישי שלו, אבל לא אומרים את זה במפורש).
וגם הסדרה הראשונה כנראה שמציגה התאבדות. (ובכלל לדעתי כמות המוות של דמויות דיי חשובות היה ממש גבוה באופן דיי חריג).
 
היה משהו שהתלבטתי אם אני אוהבת אותו או לא. בעיקרון כבר דיי ידעתי את הסיפור רקע של ג'סיקה ג'ונס לפני שהתחלתי לראות את הסדרה. ידעתי שהיא נשלטה ע"י הנבל והוא אנס אותה. האמת, לי אישית זה לא הפריע בעבר, אבל יצא לי לקרוא ביקורות פמיניסטיות על סרטים ובאופן כללי ויש אנשים שיש להם בעיה עם העובדה שהרבה פעמים כשיש סרט אקשן בכיכובה של אישה- הרבה פעמים זה מערב שפגעו בה מינית (דוגמא כזאת היא קיל ביל והדמות של אומה טורמן). זה לא הפריע לי עד שראיתי שיש הרבה אנשים שלא אוהבים כשעושים את זה. אבל כשאני חושבת על זה אני לא כ"כ יודעת מה לעשות עם העובדה, שאי אפשר להכחיש שג'סיקה מתחילה את הסדרה מהנקודה הכי חלשה ביחס לכל הגיבורים ב-MCU. כשאני חושבת על כל דמות, אף אחד לא התחיל ממקום של טראומה נפשית ברמה כזאת. ומה זה אומר? זה מרגיש לי לא מקרי שדווקא מקרה של גיבורת על שנקודת המוצא שלה היא הרס עצמי והתקפי חרדה כתוצאה ממישהו ששלט על הכוחות שלה ואנס אותה וזה מרגיש כאילו לא היו עושים סיפור כזה לגבר (גם בלי החלק של האונס, נניח רק סיפור הרקע שהנבל שלט עליו).
מצד שלישי אני חייבת להודות שאני מוצאת את רוב גיבורי העל משעממים בגלל זה. הרבה יותר מעניינים אותי דמויות עם נטייה להרס עצמי, שסובלים מבעיות נפשיות. באמת.
בקיצור, אלא רק מחשבות. אין לי רעיון מוצק בנושא.
אהבתי גם את סיפור הרקע של טריש עם האמא שרק היה חשוב לה שהיא תתפרסם וזה היה נורא עצוב.
דווקא כל הקטע עם השוטר שהוא פתאום נהיה מכור לכדורים האלה, הרגיש לי קצת כאילו הגיע משום מקום.
טוב, נראה לי שזה כל מה שיש לי להגיד, או כל מה שאני זוכרת. אגב, ראיתי גם שבהרבה ביקורות וכתבות התייחסו לכל הנושא שהוא אמר לה לחייך כל הזמן. זה בהחלט משהו שקל מאוד להשליך לעולם שלנו. כשהייתי צעירה והרבה פעמים אנשים (בעיקר בנים) היו אומרים לי לחייך, לפעמים גברים שאני בכלל לא מכירה, ולפעמים אנשים שאני מכירה היכרות שטחית. זה תמיד נורא עצבן אותי, וגם הרבה זמן חשבתי שזה רק משהו שקורה לי. ואז שהתבגרתי ראיתי שהרבה מאוד בנות מתלוננות שאומרים להם כל הזמן לחייך. אני לא יודעת מה יש עם הקטע הזה. זה נורא מעצבן אותי.
נזכרתי בעוד משהו שרציתי להגיד- אני גם אוהבת שהיה בה צד מאוד אפל. נגיד היה את הקטע שהיא בטעות מפילה את האישה של עורכת הדין הזה לפסים של הרכבת. הייתי דיי בהלם כשזה קרה.
נזכרתי בעוד משהו- אהבתי מאוד את האוירה של הפילם נואר שהייתה לסדרה. בזה שהיא בלשית פרטית, וגם לא הפריע לי הווייס עובר בפרק הראשון, כי הוא לא נשאר לאורך הסדרה. וזה בעיקר הרגיש כדי להיות מחווה לז'אנר. עוד משהו מעניין שקראתי באיזה ביקורת זה שכאילו זה כמו פילם נואר, אבל עם טוויסט. כי לרוב בז'אנר יש סטריאוטיפים לנשים. יש או את האישה הטובה, או את הפאם פאטל, והגבר צריך לרוב לבחור בין השתיים, וכל אחת לרוב מצייגת או את הבחירה בטוב או ברע. פה זה מעניין שהגיבורה היא נשית, משהו שאני לא חושבת שהיה סרט פילם נואר שהגיבור שלה הייתה אישה ולא גבר. וזה מעניין.
