ראשית הבהרה: זה לא שאני לא אוהבת ילדים במובן שלילי או פעיל.
אין לי שום דבר נגדם. הם אנשים בעיניי כמו כל האנשים, ואין לי יחס שלילי לאנשים באופן כללי. אני יכולה לחוש צורך להגן על ילד אם נדמה לי שהוא הולך להיפגע ממשהו או ממישהו כי הוא חסר ישע (בדומה לזה אחוש צורך להגן על אדם בוגר חסר ישע) או אם ילד יחייך אליי ויעשה משהו נחמד כלפי או בכלל, זה בהחלט יכול לעורר אצלי סימפטיה, אבל לאו דווקא כי הוא ילד, אלא כי ככה אני מגיבה לאנשים, בלי קשר לגילם. כמו כן, בהחלט היו ילדים בחיי שנקשרתי אליהם ואהבתי אותם, כמו בני דודים או ילדים של חברים קרובים, אך לאו דווקא בגלל גילם, אלא בגלל המשפחתיות, הקרבה, וכד'. כלומר היה לי ברור, ולו באופן לא מודע, שאני מסוגלת לאהוב ילד ולהיקשר לילד, ואף היו בחיי ילדים שחשתי כלפיהם כך, זה לא שחשבתי שיש לי יחס שלילי לילדים באשר הם ושאין אף ילד שאני מסוגלת לאהוב, ובו בזמן רציתי בילד משלי.
כשהרגשתי שאני רוצה ילד פשוט הרגשתי רצון מאוד אישי, פנימי, שממש חשתי בו פיזית. נורא קשה לתאר את זה. פתאום הרגשתי רצון וצורך שיהיה לי תינוק, משהו שלא הרגשתי קודם לכן. אולי הכי קרוב לתאר את זה ככאב של געגוע לאדם אהוב שאת רוצה להיות איתו כבר, עכשיו, אבל את יודעת שאת לא יכולה. רק שבמקרה הזה אין איזה אדם ספציפי שאת מכירה שאת מתגעגעת אליו, אלא את מתגעגעת לישות שהדבר היחיד המוגדר בה זה הגיל. כמו שאת חשה געגוע לאדם אהוב, או כאב כתצאה מהגעגוע, באופן ממש פיזי (אני מניחה, לפחות כך זה אצלי), כך חשתי את הכמיהה לילד. לא יכולה להסביר יותר טוב מזה.
אין לי שום דבר נגדם. הם אנשים בעיניי כמו כל האנשים, ואין לי יחס שלילי לאנשים באופן כללי. אני יכולה לחוש צורך להגן על ילד אם נדמה לי שהוא הולך להיפגע ממשהו או ממישהו כי הוא חסר ישע (בדומה לזה אחוש צורך להגן על אדם בוגר חסר ישע) או אם ילד יחייך אליי ויעשה משהו נחמד כלפי או בכלל, זה בהחלט יכול לעורר אצלי סימפטיה, אבל לאו דווקא כי הוא ילד, אלא כי ככה אני מגיבה לאנשים, בלי קשר לגילם. כמו כן, בהחלט היו ילדים בחיי שנקשרתי אליהם ואהבתי אותם, כמו בני דודים או ילדים של חברים קרובים, אך לאו דווקא בגלל גילם, אלא בגלל המשפחתיות, הקרבה, וכד'. כלומר היה לי ברור, ולו באופן לא מודע, שאני מסוגלת לאהוב ילד ולהיקשר לילד, ואף היו בחיי ילדים שחשתי כלפיהם כך, זה לא שחשבתי שיש לי יחס שלילי לילדים באשר הם ושאין אף ילד שאני מסוגלת לאהוב, ובו בזמן רציתי בילד משלי.
כשהרגשתי שאני רוצה ילד פשוט הרגשתי רצון מאוד אישי, פנימי, שממש חשתי בו פיזית. נורא קשה לתאר את זה. פתאום הרגשתי רצון וצורך שיהיה לי תינוק, משהו שלא הרגשתי קודם לכן. אולי הכי קרוב לתאר את זה ככאב של געגוע לאדם אהוב שאת רוצה להיות איתו כבר, עכשיו, אבל את יודעת שאת לא יכולה. רק שבמקרה הזה אין איזה אדם ספציפי שאת מכירה שאת מתגעגעת אליו, אלא את מתגעגעת לישות שהדבר היחיד המוגדר בה זה הגיל. כמו שאת חשה געגוע לאדם אהוב, או כאב כתצאה מהגעגוע, באופן ממש פיזי (אני מניחה, לפחות כך זה אצלי), כך חשתי את הכמיהה לילד. לא יכולה להסביר יותר טוב מזה.