YNET: פרדוקס ההשמנה: למה אנחנו ממשיכים להשמין
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5106666,00.html
לא מידע חדש או מפתיע... אפשר לתמצת אותו לפסקאות הבאות:
"למעשה, הגנים שאפשרו לנו לשרוד לאורך כל ההיסטוריה בת עשרות אלפי השנים הם אותם גנים שגורמים לנו להשמין כיום ובעקבות זאת לפתח מחלות כרוניות", מסביר פרופ' חלד. "לאורך שנים התפתחה האנושות בתהליך סלקטיבי, אקראי ומתוחכם של האבולוציה שבו שרדו אלה שיכלו להגיע לטרף שהיה נחוץ להזנתם ולהזנת ילדיהם מצד אחד, ומצד שני שיכלו לצבור אנרגיה רבה (כלומר שומן) כשנחו. אלא שכיום האדם בעל אותה הפיזיולוגיה לא צריך כמעט לנוע כדי להתקיים. הוא חי בין קניונים וטלפונים ניידים, סקייפ ואימייל, מזמין פיצה, ויושב רוב שעות היום במקום לצאת למסעות ציד, ליקוט או עבודה חקלאית. חוסר ההתאמה בין אורח החיים הנוכחי לגנים הקדמונים שקיבלנו בירושה מאבות אבותינו הוא זה שגורם לכך שהאנושות הולכת ומשמינה. וכדאי שנבין את זה. כדאי שנדע עד כמה המשימה של שמירה על המשקל נעשתה קשה ועד כמה היא כרוכה במלחמה בעצמנו".
המבנה האנטומי והפיזיולוגי הזה של רצי ריצות ארוכות אינו מתאים לאנשים שצריכים לשבת כל היום על כיסא משרדי, על כורסת טלוויזיה או בפקקים בין נתניה לתל אביב", אומר פרופ' חלד. ובמילים אחרות: כשמציבים גוף שמיועד לרוץ שעות אחרי ממותה פצועה או לעבוד יום שלם בשדה בתנוחת ישיבה ממושכת - הוא מפתח כאבי גב, כרס, סוכרת, רובד טרשתי בכלי הדם ומה לא.
התאוריה הנוספת שפרופ' חלד נשען עליה בבואו להסביר את פרדוקס ההשמנה משלימה את התאוריה שרואה בנו אצנים למרחקים ארוכים. תאוריה זו גורסת שבאופן פרדוקסלי, אותו גוף אנושי שתוכנת לנוע תוכנת בו זמנית גם להעדיף "סתלבט". באותן תקופות קדומות שבהן התפצלנו מהקוף ונאלצנו להיאבק עם חיות הסוואנה הרבות על מזוננו, התפתחה בנו תכונה נוספת - הפדלאות. או כפי שמסביר פרופ' חלד: "הגוף שלנו אינו מתוכנת לצאת לריצות אלא אם הוא חייב לשרוד. למעשה קיים מנגנון פנימי שנלחם בנו כשאנחנו רוצים לעשות זאת".
את ההוכחה לכך הוא מביא ממאמר המשך של דניאל ליברמן מ-,2015 שבו הוא מנתח את הפיזיולוגיה של הגוף האנושי כעדות חיה לנטייה המולדת שלנו לעצלנות, נטייה שכפי הנראה נועדה לסייע לאדם להתגבר על תקופות של מחסור במזון באמצעות הורדת ההוצאה הקלורית למינימום ההכרחי. "הגוף האנושי מתאים את עצמו למידת הפעילות הגופנית הנדרשת", מסביר פרופ' חלד. "מטעמי חיסכון באנרגיה, כאשר אנו לא נדרשים לפעילות גופנית, מסת הגוף הרזה (שלד, שריר) מידלדלת והוא הופך לפחות 'צרכני' - קצב שאיבת הדם יורד, העורקים מאבדים את גמישותם, וגם קצב חילוף החומרים יורד".
[פרופ' יובל חלד, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ]
מתקשר היטב למה שקורה בחברות שפע למהגרים ממדינות עניות שהיו אנשים קשי יום ונאבקו על שרידה יום-יומית – עבדו בעבודות כפיים, הלכו הרבה, הזיעו הרבה, אכלו מעט. לא היה להם רכב צמוד, משרד נוח לשבת בו או זמן מיותר לשבת מול הטלוויזיה/המחשב (לא היו...) וגם לא כסף מיותר למזון, קל וחומר לשפע במערב, פינוקים (לא היו...) ולכן המאזן הקלורי שלהם היה מאוזן גם אם התזונה עצמה דווקא לא הייתה בריאה בהכרח.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5106666,00.html
לא מידע חדש או מפתיע... אפשר לתמצת אותו לפסקאות הבאות:
"למעשה, הגנים שאפשרו לנו לשרוד לאורך כל ההיסטוריה בת עשרות אלפי השנים הם אותם גנים שגורמים לנו להשמין כיום ובעקבות זאת לפתח מחלות כרוניות", מסביר פרופ' חלד. "לאורך שנים התפתחה האנושות בתהליך סלקטיבי, אקראי ומתוחכם של האבולוציה שבו שרדו אלה שיכלו להגיע לטרף שהיה נחוץ להזנתם ולהזנת ילדיהם מצד אחד, ומצד שני שיכלו לצבור אנרגיה רבה (כלומר שומן) כשנחו. אלא שכיום האדם בעל אותה הפיזיולוגיה לא צריך כמעט לנוע כדי להתקיים. הוא חי בין קניונים וטלפונים ניידים, סקייפ ואימייל, מזמין פיצה, ויושב רוב שעות היום במקום לצאת למסעות ציד, ליקוט או עבודה חקלאית. חוסר ההתאמה בין אורח החיים הנוכחי לגנים הקדמונים שקיבלנו בירושה מאבות אבותינו הוא זה שגורם לכך שהאנושות הולכת ומשמינה. וכדאי שנבין את זה. כדאי שנדע עד כמה המשימה של שמירה על המשקל נעשתה קשה ועד כמה היא כרוכה במלחמה בעצמנו".
המבנה האנטומי והפיזיולוגי הזה של רצי ריצות ארוכות אינו מתאים לאנשים שצריכים לשבת כל היום על כיסא משרדי, על כורסת טלוויזיה או בפקקים בין נתניה לתל אביב", אומר פרופ' חלד. ובמילים אחרות: כשמציבים גוף שמיועד לרוץ שעות אחרי ממותה פצועה או לעבוד יום שלם בשדה בתנוחת ישיבה ממושכת - הוא מפתח כאבי גב, כרס, סוכרת, רובד טרשתי בכלי הדם ומה לא.
התאוריה הנוספת שפרופ' חלד נשען עליה בבואו להסביר את פרדוקס ההשמנה משלימה את התאוריה שרואה בנו אצנים למרחקים ארוכים. תאוריה זו גורסת שבאופן פרדוקסלי, אותו גוף אנושי שתוכנת לנוע תוכנת בו זמנית גם להעדיף "סתלבט". באותן תקופות קדומות שבהן התפצלנו מהקוף ונאלצנו להיאבק עם חיות הסוואנה הרבות על מזוננו, התפתחה בנו תכונה נוספת - הפדלאות. או כפי שמסביר פרופ' חלד: "הגוף שלנו אינו מתוכנת לצאת לריצות אלא אם הוא חייב לשרוד. למעשה קיים מנגנון פנימי שנלחם בנו כשאנחנו רוצים לעשות זאת".
את ההוכחה לכך הוא מביא ממאמר המשך של דניאל ליברמן מ-,2015 שבו הוא מנתח את הפיזיולוגיה של הגוף האנושי כעדות חיה לנטייה המולדת שלנו לעצלנות, נטייה שכפי הנראה נועדה לסייע לאדם להתגבר על תקופות של מחסור במזון באמצעות הורדת ההוצאה הקלורית למינימום ההכרחי. "הגוף האנושי מתאים את עצמו למידת הפעילות הגופנית הנדרשת", מסביר פרופ' חלד. "מטעמי חיסכון באנרגיה, כאשר אנו לא נדרשים לפעילות גופנית, מסת הגוף הרזה (שלד, שריר) מידלדלת והוא הופך לפחות 'צרכני' - קצב שאיבת הדם יורד, העורקים מאבדים את גמישותם, וגם קצב חילוף החומרים יורד".
[פרופ' יובל חלד, מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ]
מתקשר היטב למה שקורה בחברות שפע למהגרים ממדינות עניות שהיו אנשים קשי יום ונאבקו על שרידה יום-יומית – עבדו בעבודות כפיים, הלכו הרבה, הזיעו הרבה, אכלו מעט. לא היה להם רכב צמוד, משרד נוח לשבת בו או זמן מיותר לשבת מול הטלוויזיה/המחשב (לא היו...) וגם לא כסף מיותר למזון, קל וחומר לשפע במערב, פינוקים (לא היו...) ולכן המאזן הקלורי שלהם היה מאוזן גם אם התזונה עצמה דווקא לא הייתה בריאה בהכרח.
