לשון הרע בכתב טענות
לשון הרע היא (בתמצית) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לעשותו מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע במשלח ידו וכדומה (סעיף 1 ל
חוק איסור לשון הרע).
נובע מכאן, כי האמירה: "זוהי תביעה שקרית", היא אכן לשון הרע, אולם סעיף 13(5) לחוק קובע, בין היתר, שפרסום על-ידי בעל דין או בא כוחו במסגרת דיון משפטי לא יהווה עילה למשפט. הסעיף הזה התפרש בפסיקה בהרחבה והוחל בה לא רק על דברים הנאמרים במהלך הדיון, אלא גם על אלה הנכתבים בכתבי הטענות, בתצהירים ובכל פנייה בכתב ומסמך, הנדרשים לצורך ההליך. לדוגמה:
"הנה כי כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי" (ע"פ 364/73, זיידמן)
"מעבר לצורך, גם אם היה מדובר בהתראה בלבד להגשת תביעת נזיקין נגד עו"ד כהנא, ניתן לומר שזהו תחילתו של הליך שיפוטי..." (ת"א (שלום ת"א) 057646/99, וינברג נ' כהנא).
וגם אלמלא החסינות האמורה, למפרסם לשון הרע בכלל עשויה לעמוד אחת או יותר מההגנות שבחוק, למשל, שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק) או שהפרסום נעשה בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק.
עם זאת, דברים פוגעים שאומר או שכותב עורך דין במסגרת הליך שיפוטי עשויים להיות עבירת משמעת (עילה לתלונה) לפי סעיף 53 ו- 61 ל
חוק לשכת עורכי הדין וכלל 33 ל
כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).