ספק אם זה ספאם
1. סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), המכונה בעגה המדוברת: “חוק הספאם" או "חוק דואר זבל", אוסר על מפרסם לשגר דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית (= מכתב דוא"ל) או הודעת מסר קצר (= מסרון), בלי הסכמה מפורשת מראש של הנמען (למעט בחריגים המפורטים שם).
אבל "דבר פרסומת" מוגדר באותו סעיף: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".
על כן, ספק רב אם הודעה מוקלטת, שנועדה לשכנע את השומע להצטרף לרשת החינוך התורנית, היא "דבר פרסומת" כהגדרתו לעיל. היא אמנם מסר המופץ באופן מסחרי, ולכאורה מטרתה לעודד רכישת שירות, אך אין זה שירות במובן המקובל של המונח, ורכישתו אינה כרוכה בהוצאת כספים.
2. אפשר לשקול חלופות אחרות לתביעה על הטרדה בגין ההודעה האמורה, אך הן אינן פשוטות כתביעה לפי סעיף 30א הנ"ל, וסיכויי הצלחתן נמוכים יותר:
(א) תביעה לפי הסעיף הקודם לחוק הנ”ל, סעיף 30, הקובע, כי “המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו [קרי: עונשו המרבי, עב"א] - מאסר שלוש שנים". סעיף זה מגדיר עבירה פלילית בלבד, ולא עוולה (עבירה אזרחית), ועל כן צריך לצרף אליו את סעיף 63 לפקודת הנזיקין (הפרת חובה חקוקה). אך אפשר לטעון כנגד השילוב הזה שהוא מלאכותי וסותר את כוונת המחוקק, לאמור: שאילו רצה המחוקק להכליל גם תעמולה דתית בהגדרת דבר פרסומת, היה עושה זאת במפורש בסעיף 30א לחוק.
(ב) תביעה על הטרדה לפי סעיף 2(1) ל
חוק הגנת הפרטיות, אך גם זו בעייתית, משום שהפגיעה בפרטיות בהודעה הנדונה קלה (אם אינה חוזרת ונשנית פעמים רבות ואינה בשעות בלתי סבירות), וסעיף 6 ל
חוק הגנת הפרטיות שולל תביעה בשל מעשה של מה בכך; מה גם שעשויה לעמוד לפוגע בפרטיות אחת או יותר מההגנות שבסעיף 18 לחוק, למשל, שפעל בתום לב מתוך חובה מוסרית (לפי השקפתו) או כדי להגן על עניין אישי כשר שלו.
3. בלי קשר לתביעת פיצוי, אם הרשת מחזיקה את שמך ופרטיך במאגר מידע המשמש לדיוור ישיר, זכותך לדרוש את מחיקתם בהתאם לסעיף 17ו(ג) ו-(ה) ל
חוק הגנת הפרטיות.
