ניסיון סחיטה באיום בהתאבדות
לדעתי, אם הוחלט להעמיד את הנאשמת לדין (על ששיגרה לשופטת מכתב, שבו איימה להתאבד בתקווה שלאחר מותה תשנה השופטת את פסק דינה), הבסיס לאישום לא היה צריך להיות
סעיף 192 לחוק העונשין (איומים), אלא
סעיף 428 לחוק (סחיטה באיומים). ולא הרישא של סעיף 428, אשר, כקודמו, סעיף 192, מתייחס רק לאיומים שלא כדין, אלא דווקא הסיפא שלו, שחל גם על הטלת אימה בדרך אחרת (שאינה מסויגת ב"שלא כדין").
ולחלופין, אפשר היה להאשים את המאיימת מלכתחילה בניסיון השפעה לא הוגנת, לפי
סעיף 250 לחוק: “המבקש להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית המשפט, דינו [קרי: עונשו המרבי, עב”א] - מאסר שנה אחת". התביעה הפנתה לסעיף זה בערעור בעליון בלבד, אך האישום נדחה מהטעם שלא ניתנה לנאשמת ההזדמנות להתגונן מפניו; וכן נדחתה באותו ערעור, בלי נימוק, הטענה החלופית, שיש להרשיע את הנאשמת בסחיטה באיומים; על כל פנים, המדינה לא הפנתה לסיפא של סעיף 428, ופסק הדין אינו דן בו.
לדעתי, הטעות בבחירת סעיף האישום הולידה פסק דין מטעה. איום בהתאבדות כדי להניע אדם לעשות מעשה, או כדי להניאו ממעשה שהוא רשאי לעשות, הוא עבירת סחיטה באיומים, גם אם לא בכל מקרה ראוי להעמיד אדם לדין בגינו.
ואגב, סעיף 192 לחוק העונשין קובע כך: “המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". ומסביר איתמר לוין, ב
כתבתו שאליה קישרת, שהשופטת ברק-ארז קבעה כיכול, כי המלים "שלא כדין" בסעיף הנדון מתייחסות רק לפגיעה בגופו של המאוים או של אדם אחר, ולא ליתר הפגיעות הנזכרות בסעיף. ההסבר הזה שגוי ובלתי סביר בעליל. הביטוי שלא כדין, בסעיף 192 לחוק, מתייחס לכל הפגיעות הנזכרות בו, משמע: גם לפגיעה בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה. ומה שאמרה השופטת הוא, שהרכיב "שלא כדין" מתייחס רק לפגיעה, ולא לאיום, קרי: הסעיף אינו מדבר על איום שלא כדין בפגיעה, אלא על איום בפגיעה שלא כדין (סעיף 27 ל
פסק הדין).
