רק עכשיו זה התריע לי
השתחררתי באופן חצי כפוי לפני כמה חדשים מהצבא לצערי לא הייתה לי ברירה לאחר שהצבא סירב להעביר לי את השיבוץ לאחר שבמקום שירות היה לי ממש רע בו וסבלתי ולא ממש היה מקום שכיף לשרת בו,גם לאחר טופס 55 שהוגש פעמיים,וגם לאחר חתימת המפקדות בסופו של דבר רציתי לדעת עם נעשה לי עוול במהלך השירות ודפקו אותי כי אני מרגישה שבאמת דפקו אותי לפני שהגעתי ליחידה שלי,לסדיר, באמת אין אחד שלא אהב אותי או אפילו יותר מזה נהניתי לעלות על המדים ולבוא לבסיס וגם לשהות בו בסגור.שהגעתי לסדיר שלי בעצם ביום הראשון שלי ראיתי את הבאלגן שהלך שם את החוסר סדר ואפילו חוסר אכפתיות טוטאלי לגמרי את כל מה שהולך הפוך שם ומה לא.. צעקות ובאלגנים מצד המפקדת האישית שלי(חייבת להדגיש שהיא נגדת),,על כולם היא שברה את כולם ופגעה בהם וגם בי אישית(רובם השתחררו בשירות מלא בהצלחה יתרה-אחת הצילחה לעןף משם בזכות הקשל הוא נתן לה תקופת ניסיון לא הסתדרה ולקח אותה חזרה למפקדה),אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה להישאר שם אבל הוא ביקש ממני לחכות ושיהיה בסדר וזה יסתדר ) זה אולי לא כמו שזה נראה אבל האמת?טעיתי גם אחרי חודש שם זה נראה אותו דבר.לאחר שבועיים שם פגשתי את המכ"ים שלי מהטירונות ושראיתי אותם חיוך עלה על פני וביקשתי מהם להחזיר אותי לבה"ד שלהם ממש בבכי..לאחר בערך כחודש השירות שלי נהרס פשוט אני מאוד אדם חברותי שכולם אוהבים ואהבו שם אפילו אם הייתי הולכת ליחידה ליד להיות איתם ל-5 דקות במהלך הארוחת צהריים היא הייתה צועקת לי לחזור לבסיס לפני שאני עולה משפט הייתי עולה ב12 לאכול וב12 עשרים חוזרת לעבוד אין דבר כזה את ההפסקה הזאת שיש לרוב חיילי צהל בין 12 ל13 זה פשוט לא היה קיים שם אבל זה מילא המפקדת שלי החליטה לשלוח אותי לפסיכיאטר (לדעתי לפי מה שציינתי שאני חברותית וכולם אוהבים אותי והולכת ליח' ליד ולא רק אצלנו במשרד כל הזמן אוהבים אותי צוחקים איתי ואומרים שאני מגניבה וחברותית) ללא צורך ,עברתי מסכת נוראה שלא לומר משפילה מאוד שלא השאירה לי טיפת פרטיות ממש ניכנסו בי עמוק ללא רחם לכל טיפת פרטיות הייתה לי פעם ושמחת חיים.חיטטו לי בחיים עד שלא ידעתי מזה פרטיות מלבד פיזית.אף אחד לא ידע מה לעשות איתי אז העבירו אותי מאחד לשני כאילו אני כלום אני אפס אחד לשני כאילו אני משהו נגוע כול פעם(אני אחסוך את האמירות הקשות)כאילו אני חפץ ורק מספר אז אפשר לעשות על זה גל. המפקדת האישית שלי, היא סירבה לתת לי את החוו"ד שלה שהם שלחו לפסכיאטר למרות שביקשתי רק לקרוא ולעיין כדי להחכים.אפילו לא לפהיץ לא לתלם לא כלום מגיע לי זה מידע שלי אישי אודותיי כתוב שם דברים עליי מגיע לי לדעת בדיוק כמו טיפול אזרחי באזרחות שיש סיכום לא מסתירים לט מטאטים מתחת לשטיח נותנים אותו לאותו האדם.אחרי כל הבאלגן הזה קיבלתי אבחנה מסוימת(אמסור לך אותה בפרטי)ומפה זה התדרדר(יש משהו מאוד ספיציפי שאאלץ לכתוב לך בפרטי למען צנעת הפרט)היא החלה ללעוג לי עם זה וממש להשתמש בזה נגדי ולצחוק ולראות איך אני מגיבה לזה לרדת עליי ממש למשל היא קראה לי לחדר שלה והתחילה לחזור על אותו מילה אלף פעם וצחקה כאילו זאת בדיחה.וזה רק האירוע ה"קל".היא החלה להתייחס אליי נורא וכאילו אני סובלת בחיים שלי כאילו אני מסכנה כאילו אני לא מבינה כלום כאילו אין לי לב או רגשות או אני לא מבינה את מה שהם מדברים עליי בנוכחות שלי ומשפילים אותי (בטיפשותי ל הקלטתי את זה אבל זה קרה) כאילו אין לי תקווה למרות שעד אותו רגע הייתי בן אדם מאוד שמח,מאשר,גאה על מדים ואהוב על כולם בכל מקום עד שהתחלתי את התהליך עם הפסיכיאטר וגם לאחריו המשכתי להיות אהובה על כל אחד מהבסיס אצלי ליד כולם אהבו ורצו להיות לידי 24/7 הם פשוט ייאשו אותי ועשו לי מלחמת התשה שהתחלתי או יותר נכון שהבנתי מה קורה הגשתי מהר טופס 55 פעמיים וקיבלתי שלילה בהתחלה המפקדת שלי האישית לא אישרה המחוזית כן בשני שניהם אשרו לי והמליצו על מעבר מפה מאותה יחידה אבל עדין שלילה התחלתי לעשות באלגנים והפסקתי לשתוק שהבנתי שרומסים אותי ואני לא יכולה לעשות כלום ולא להגן עליי אין מי שייגן עליי למרות שהיא טוענת אחרת שהם ממש "שומרים עליי" אבל בפועל ממש לא ככה. ובסוף אחרי 3 חודשים אחרי שהפכתי והתחלתי למרוד ולעשות מוות להם פגשתי את נטע גב ראש מדור אכ"א תל השומר זה היה ביוני 2016 היא דיברה על פסילת המקצוע שלי ושינוי השיבוץ והיא אמרה לי יהיו איתך בקשר ,והיא אמרה שזה יקרה תוך שבועיים,הפגישה הייתה ביוני האחרון.חיכיתי חודשיים וחצי עד סוף אוגוסט ואף אחד לא התייחס אלי לא עניין אותו אפילו לא ידע מה להגיד לי מתי הצפי פשוט לא התייחסו אליי המפקדת האישית שלי לא רצתה להתעסק עם זה לא המשקית שלישות ביחידה לא רצתה להתעסק בזה ולקחת חלק בזה לאף אחד לא היה אכפת ממני הייתי לבד עם עצמי וזה רק הלך ונהפך גרוע זה סכסך את כולם נגדי כולם שנאו אותי אלו שהיו איתי במשרד ואהבו אותי עד אותו רגע שהתהליך התחיל והמצב שלי התדרדר איתם מהרגע שהמפקדת שלי התחילה להתייחס אליי באופן מחפיר מאוד ממש שנאה ענקית זה גרם לכולם לשנוא אותי ולראות אותי כאדם ממש רע אוייב ולא עשיתי להם כלום שזה מה שמגיע לי. בסוף לא יכולתי יותר זה הלך והחמיר כל יום אני לא יכולה לתאר את השנאה אבל זה היה שם הפכו אותי לשעיר לעזאזל אז הפתרון של המפקדת מחוז שלי הייתה להציע לי להפוך עובדת רסר ולנקות את הרצפה כל יום כל היום ולנקות עלים מהחצר משמונה עד ארבע כאילו אני לא חכמה כאילו אין לי שכל כאילו אין לי רגש .פשוט לנקות כל היום את הרצפה בינינו זה התפיד שאני אמורה לעשות?זה מה שמגיע לי?אני מרגישה ממש שעשו לי עוול שנהרס לי הכל ואני מבינה את זה עכשיו כמה חודשים אחרי השירות שלי שנקטע לא באשמתי גרמו לי ללותר על זה בוח הרסו לי את השירות וכל פעם עבדו עליי ושיקרו עליי ולא הייתה שום פסילה אף אחד פשוט לא בדק אסור לי היה לפות הלאה ולבקש עזרה או אפילו לפנות לנטע גב.אם רק היו מתייחסים אליי ובודקים מה עם המעבר ודואגים שעבור למקום יותר טוב הייתי יכולה לסיים שנתיים בדיוק כמו כולם ללכת בתלם כמו כל אזרח בישראל ולסיים שירות מלא בהצטיינות ולולא כל זה אם הייתי מסיימת שנתיים בגללם וכל זה לא היה קורה והיו מעבירים אותי לא הייתה לי בעיה למצוא עבודה היום, והכל נהרס לי ובמיוחד להתחיל את החיים כמו כולם כי הצבא לא שם עליי כלום ונאלצתי להשתחרר אף אחד לא רצה לעזור לי זרקו אותי לכלבים ואמרו בעיה שלך...יאללה תתמודדי לא אכפת לנו מה קורה איתך לא אכפת לנו כלום הייתי בוכה בקרים שלמים בבסיס לקראת 11 בבוקר כל יום ולאבא שלי בטלפון ואף אחד לא יכל להציל אותי.ללהגיד די. לעקוף סמכות לא יכולתי לצעריכי לא היה לי למי הגיע גם שלב שכבר לא עשיתי את התפקיד שלי הביאו לי מחליף בשביל שאעבור אבל לא רצו לשחרר אותי (והיה לי לזה לגבי זה המון קונספירציות שאולי צודקות) במקביל לכל זה היה לי את הבאלגן עם הפסכיאטרים הצבאי ובסוף גם נוצלתי ממש בתור כוח עבודה לשליחויות של המפקדת שלי שלא היה מספיק חיילים לכל מיני משימות שלא היו מתפקידי ולא היו הגדרתי ולא למדתי אותם לעולם כשזה היה נוח לא היה אכפת להם לשלוח אותי שזה לא היה נוח הם ייחלו שאני אעוף להם מהעיינים בצורה יפה ורצו שאסתום את הפה מה שנקרא.בנוסף לכך לא טווחתי בטירונות בגלל הרגישות לכדורים ולרעש וידעתי שיש פטור רגשי או יותר נכון פטור נשק על רגשי אבל כאשר ביחידה שלי ציינתי שאני מפחדת לירות הם נתנו לי לטווח אחרונה שכל היחידה מסתכלת עליי כיחידה שלא טווחה כי וכולם חיכו לי בשביל לחזור לבסיס רק לי.אחרונה עם 5 קצינים שווידאו שמחזיקים לי את הנשק שאני ארה או לפחות רק אלחץ על ההדק למרות שהפחד שלי זה היה בכלל הבומים שמופקים שיורים הצליל.ז"א שאני לא יכולה לשמוע את זה בכלל בכלל אפילו לא לשנייה ומה שהיה להם להגיד זה מי שלא טווח לא חייל בצהל או משהו כזה עושים לו ביי ביי וזה עוד מה שאפשר לספר פה על גבי הפורום
אני יודעת שעשו לי עוול בוודאות את הגלגל לאחור אי אפשר להחזיר בטח זה לא שיעשו לי גיוס חובה שוב וייתנו לי לתקן את החוויות..
עכשיו אין לי ספק שזה ישפיע על האזרחות שלי כל בני המחזור שלי השתחררו בהצלחה כולל רוב מי שלמד איתי בבית הספר.זה יכול לדפוק אותי עוד בעתיד?
בסוף "השמירה שלהם" הובילה אותי ליציאה מהצבא.
ויש לציין שלא ביקשתי לעולם קבן סלאש פסיכיאטר
הבנתי שאם חייל מבקש קבן קפס או פסיכיאטר חייבים לתת לו דף ולהחתים אותו,חוקית הם לא יכולים לפנות בשבילי נגד הסכמתי ובלי החתימה לא.? אם נעשה דבר כזה מה ניתן לעשות? המפקדת שלי סירבה בכל תקוף לתת לי את החוו"ד שלה יש לי הרגישה שהיא מסתירה כי אחרת הייתה נותנת לי לראות,אמרה לי בעפ בגדול אבל בפועל עשו אותי ילדה אלימה וביישנית ובפועל אני לא. הייתי מדריכה הייתי בצופים שם הייתי במנהיגות מועצת תלמידים מאוד אהובה על כל האנשים .ביקשתי לראות את החווד שלי עפי חוק השקיפות והפרטיות וחופש המידע היא סירבה בכל תוקף האם זה לא עבירה על החוק?היא ציינה שזה רק כמה דברים שלא נכונים לא היו ולא נבראו אני לא אלימה לאף אחד וזה היה שלושה עמודים דו"צ עליי.
