משי זקס- מפעל טקסטיל ליצור בדים שהוקם בשנת 1933 ברמת גן
על ידי יצחק ובנו שמואל זקס. (כאן, כרגיל, יהיו רק כ-4 תמונות. שאר התמונות אצלי בפוסט בפייסבוק)
שמואל זקס (1888-1973) נולד ברוסיה כבן בכור ליצחק זקס (1858-1944) לאחר מעבר לדרום אפריקה ולאחר מכן לגרמניה בגלל מצב כלכלי קשה, המשיכו לארה"ב. הם קנו מפעל בניו גרזי ועסקו במסחר וביצור בדי משי. יצחק, האב, בעקבות עמידה בדיבורו ובהתחייבותיו, ניהול עסקיו בתבונה ובזהירות, האמון בו היה רב והצליח לפתח את עסקיו וגם לעבור את המשבר בארצות הברית בשנת 1929. בשנת 1931 ביקר בארץ והחליט לעלות אליה עם אשתו חמשת בניו ושלושת בנותיו. בשנת 1932 הגיעו לארץ ישראל. קנו שטח ברמת גן והעבירו את מכונות האריגה לארץ. המפעל התחיל לעבוד בשנת 1933 ברחוב ז'בוטינסקי 42 רמת גן. כמו כן קנו פרדסים בפתח תקווה אשר בתקופות קשות של המפעל תנובת הפרדסים עזרה להם להתקיים.
בתחילת הדרך היה קשה לשכנע את בנות ישראל כי האיכות טובה כתוצרת חו"ל אבל במשך השנים הצליחו לבנות מוניטין וסחורתם נמכרה במספר רב של חנויות ברחבי הארץ - באר שבע, בת ים, חיפה, רחובות, רמת גן ורמת יצחק, אשקלון, פתח תקווה טבריה, לוד, רמלה נתניה, תל אביב ועוד.
בשנת 1934 הקים אברהם קליר יחד עם זקס מפעל לצביעת טקסטיל בשם "ארגמן" בשכנות למפעל משי זקס. המפעל התרחב ובשנת 1947 עברו שני המפעלים לבני ברק היכן שמכון מור ממוקם היום.
בראיון שנערך עם אברהם קליר בשנת 1970 מציין אברהם כי סם זקס הגיע אליו בשנת 1933 לעירו צ'רנוביץ' ושיכנע אותו לעלות ארצה ולהיות שותף במצבעה כי באותם ימים הם (זקס) היו שולחים את הבדים לצביעה בצרפת ובאיטליה. אברהם מציין כי רצה לעלות ארצה מפאת רצונו שבנו יגדל בארץ אבותינו. בנו של קליר, צבי, נפל במלחמת השיחרור ובנו של שמואל זקס, מיכאל, נפל במלחמת ששת הימים.
לאחר התחלה קשה המפעלים הצליחו אפילו ליצא לחו"ל ובכתבה (יחצנית משהו) בעתון חרות 25 ליולי 1952 מוזכר כי "בשנת 1951 השתתף זקס ביצוא אריגים לארצות סקנדינביה, לאנגליה והונגריה בשווי של חצי מיליון דולר".
בכתבה מוקדמת יותר 12/9/41 בעיתון "המשקיף" כתוב כי הם לא נכנעו לדרישות הסוחרים להוריד את האיכות ולהוריד בעקבות כך את המחיר. למרות זאת בעלי בית החרושת זקס עמדו על שלהם, פתחו בתל אביב חנות למכירת תוצרתם, וגם הוסיפו חנות בירושלים וכמו שנכתב "עד שנשי ארץ ישראל למדו להכיר ולהוקיר את משי זקס ודרשו בכל חנות מנופקטורה דוקא מתוצרתו". בנוסף בכתבה המיוחצנת הזו נכתב כי שאון הנולים באולם המרווח "הוא סימפוניה נעלה של עבודה אמנותית. כאן נסללים החוטים לשתי וערב, שם מנגנות אצבעות רגישות ב"נבל" רבת-מידות, היא מכונה המכינה את השתי לאריגה, והנה אליהם מצטרף קול הנולים האורגים ללא ליאות, ....". בכתבה מצויין כי הארג נשלח לאשפרה ולצביעה ל"ארגמן" השוכן ליד "משי זקס" ומהווה כעין מפעל בן שאיפשר את גידולו של מפעל אב. במסגרת אותה כתבה מצויין כי "ידוע למדי, שלעומת רוב הסחורות שבשוק עלו מחירי "משי זקס" רק במידה זעומה. לכן אין פלא בעובדה שרבים הקופצים על תוצרת זקס הידועה גם בטיבה". בהמשך הכתב מביא את אמונו כי "כי יסוד מלא לאמונה בעתידו של המפעל המשמש הוכחה לכוחה היוצר של התעשיה הארצישראלית".
בעתון "קול העם" מיום שישי 18 לאפריל 1952 הכתבה נפתחת בכותרת גדולה "תורים ארוכים ליד משי זקס". נראה לפי הכותרת כי ההצלחה פרצה כל גבולות. " תל אביב, יום חמישי – מאת סופרנו - הבוקר נמשכו תורים ארוכים של נשים וגברים לפני חנות "משי זקס" ברח נחלת בנימין" עד כאן נראה כי ההצלחה היא אדירה ומסתבר בכתבה כי התור הארוך היה כי "ציפו לקבל בגדי קיץ עבור 20 תלושי ההלבשה ששוחררו ערב החג". כידוע התאוננו בעלי חנויות ההלבשה על כך שהממשלה לא דאגה לשחרור כמות מתאימה של בדים בהתאם לנקודות ששוחררו. כנראה כבר אז יד שמאל של הממשלה לא בהכרח ידעה מה יד ימין עושה.
חנויות "משי זקס" נסגרו עם ירידת הביקוש לבד בתפירה עצמית. המפעל נסגר בשנות ה-70. הסיפור של מפעל ארגמן מעניין גם הוא אבל מפאת שאני עושה פוסטים דרך פריטי האספנות שלי ואין לי פריטים בכמות שיכולה להחזיק פוסט לא יהיה פוסט בנושא. בנתיים.
תודה לחברי בפייסבוק אביהו בר אשר הצליח למצוא עבורי מספר כתבות נוספות באינטרנט.
כידוע הפריטים שמופיעים בפוסט זה הם כולם מתוך אוספי. בפוסט זה התמונה שמצולם בתוך המפעל שהיא מתוך עיתון שאביהו בר שלח לי. המודעות השחורות הם הביצועים האורגינלים שפירסום מלניק באמצע שנות החמישים ביצע עבור משי זקס והם הועברו לשקופיות שפירסום שפט, הקרין אותם בבתי הקולנוע השונים ברחבי הארץ. הציורים הם ציורים מדהימים ואורגינלים והם מתוך אוספיי. מקווה שנהנתם.
על ידי יצחק ובנו שמואל זקס. (כאן, כרגיל, יהיו רק כ-4 תמונות. שאר התמונות אצלי בפוסט בפייסבוק)
שמואל זקס (1888-1973) נולד ברוסיה כבן בכור ליצחק זקס (1858-1944) לאחר מעבר לדרום אפריקה ולאחר מכן לגרמניה בגלל מצב כלכלי קשה, המשיכו לארה"ב. הם קנו מפעל בניו גרזי ועסקו במסחר וביצור בדי משי. יצחק, האב, בעקבות עמידה בדיבורו ובהתחייבותיו, ניהול עסקיו בתבונה ובזהירות, האמון בו היה רב והצליח לפתח את עסקיו וגם לעבור את המשבר בארצות הברית בשנת 1929. בשנת 1931 ביקר בארץ והחליט לעלות אליה עם אשתו חמשת בניו ושלושת בנותיו. בשנת 1932 הגיעו לארץ ישראל. קנו שטח ברמת גן והעבירו את מכונות האריגה לארץ. המפעל התחיל לעבוד בשנת 1933 ברחוב ז'בוטינסקי 42 רמת גן. כמו כן קנו פרדסים בפתח תקווה אשר בתקופות קשות של המפעל תנובת הפרדסים עזרה להם להתקיים.
בתחילת הדרך היה קשה לשכנע את בנות ישראל כי האיכות טובה כתוצרת חו"ל אבל במשך השנים הצליחו לבנות מוניטין וסחורתם נמכרה במספר רב של חנויות ברחבי הארץ - באר שבע, בת ים, חיפה, רחובות, רמת גן ורמת יצחק, אשקלון, פתח תקווה טבריה, לוד, רמלה נתניה, תל אביב ועוד.
בשנת 1934 הקים אברהם קליר יחד עם זקס מפעל לצביעת טקסטיל בשם "ארגמן" בשכנות למפעל משי זקס. המפעל התרחב ובשנת 1947 עברו שני המפעלים לבני ברק היכן שמכון מור ממוקם היום.
בראיון שנערך עם אברהם קליר בשנת 1970 מציין אברהם כי סם זקס הגיע אליו בשנת 1933 לעירו צ'רנוביץ' ושיכנע אותו לעלות ארצה ולהיות שותף במצבעה כי באותם ימים הם (זקס) היו שולחים את הבדים לצביעה בצרפת ובאיטליה. אברהם מציין כי רצה לעלות ארצה מפאת רצונו שבנו יגדל בארץ אבותינו. בנו של קליר, צבי, נפל במלחמת השיחרור ובנו של שמואל זקס, מיכאל, נפל במלחמת ששת הימים.
לאחר התחלה קשה המפעלים הצליחו אפילו ליצא לחו"ל ובכתבה (יחצנית משהו) בעתון חרות 25 ליולי 1952 מוזכר כי "בשנת 1951 השתתף זקס ביצוא אריגים לארצות סקנדינביה, לאנגליה והונגריה בשווי של חצי מיליון דולר".
בכתבה מוקדמת יותר 12/9/41 בעיתון "המשקיף" כתוב כי הם לא נכנעו לדרישות הסוחרים להוריד את האיכות ולהוריד בעקבות כך את המחיר. למרות זאת בעלי בית החרושת זקס עמדו על שלהם, פתחו בתל אביב חנות למכירת תוצרתם, וגם הוסיפו חנות בירושלים וכמו שנכתב "עד שנשי ארץ ישראל למדו להכיר ולהוקיר את משי זקס ודרשו בכל חנות מנופקטורה דוקא מתוצרתו". בנוסף בכתבה המיוחצנת הזו נכתב כי שאון הנולים באולם המרווח "הוא סימפוניה נעלה של עבודה אמנותית. כאן נסללים החוטים לשתי וערב, שם מנגנות אצבעות רגישות ב"נבל" רבת-מידות, היא מכונה המכינה את השתי לאריגה, והנה אליהם מצטרף קול הנולים האורגים ללא ליאות, ....". בכתבה מצויין כי הארג נשלח לאשפרה ולצביעה ל"ארגמן" השוכן ליד "משי זקס" ומהווה כעין מפעל בן שאיפשר את גידולו של מפעל אב. במסגרת אותה כתבה מצויין כי "ידוע למדי, שלעומת רוב הסחורות שבשוק עלו מחירי "משי זקס" רק במידה זעומה. לכן אין פלא בעובדה שרבים הקופצים על תוצרת זקס הידועה גם בטיבה". בהמשך הכתב מביא את אמונו כי "כי יסוד מלא לאמונה בעתידו של המפעל המשמש הוכחה לכוחה היוצר של התעשיה הארצישראלית".
בעתון "קול העם" מיום שישי 18 לאפריל 1952 הכתבה נפתחת בכותרת גדולה "תורים ארוכים ליד משי זקס". נראה לפי הכותרת כי ההצלחה פרצה כל גבולות. " תל אביב, יום חמישי – מאת סופרנו - הבוקר נמשכו תורים ארוכים של נשים וגברים לפני חנות "משי זקס" ברח נחלת בנימין" עד כאן נראה כי ההצלחה היא אדירה ומסתבר בכתבה כי התור הארוך היה כי "ציפו לקבל בגדי קיץ עבור 20 תלושי ההלבשה ששוחררו ערב החג". כידוע התאוננו בעלי חנויות ההלבשה על כך שהממשלה לא דאגה לשחרור כמות מתאימה של בדים בהתאם לנקודות ששוחררו. כנראה כבר אז יד שמאל של הממשלה לא בהכרח ידעה מה יד ימין עושה.
חנויות "משי זקס" נסגרו עם ירידת הביקוש לבד בתפירה עצמית. המפעל נסגר בשנות ה-70. הסיפור של מפעל ארגמן מעניין גם הוא אבל מפאת שאני עושה פוסטים דרך פריטי האספנות שלי ואין לי פריטים בכמות שיכולה להחזיק פוסט לא יהיה פוסט בנושא. בנתיים.
תודה לחברי בפייסבוק אביהו בר אשר הצליח למצוא עבורי מספר כתבות נוספות באינטרנט.
כידוע הפריטים שמופיעים בפוסט זה הם כולם מתוך אוספי. בפוסט זה התמונה שמצולם בתוך המפעל שהיא מתוך עיתון שאביהו בר שלח לי. המודעות השחורות הם הביצועים האורגינלים שפירסום מלניק באמצע שנות החמישים ביצע עבור משי זקס והם הועברו לשקופיות שפירסום שפט, הקרין אותם בבתי הקולנוע השונים ברחבי הארץ. הציורים הם ציורים מדהימים ואורגינלים והם מתוך אוספיי. מקווה שנהנתם.