שני דיווחים צפוניים- טיבי'ס ומטעים
2 דיווחים מהשבוע האחרון:
1. טיבי'ס בוורד הגליל - במסגרת טיול לצפון, הגענו 4 חבר'ה רעבים למסעדה. ברפרוף מהדרך בתפריט, הבנו שמדובר ב- "מחירי ת"א". כדי לנסות להמתיק את הגלולה, שאלנו אם יש ארוחה עיסקית, התשובה היתה "עדיין לא, אולי בקרוב, אנחנו עדיין בהרצה" (רוצים לומר המסעדה בהרצה, ובדרך אתם משלמים מחירים מלאים על חוויה לא מושלמת).
לצערנו, אוכל בביצוע טוב, התפספס לחלוטין בגלל צבר חוויות לא חיוביות בכלל, שגרמו לכולנו בסוף להגיד שנחזור אולי עוד שנה, אם הם ישרדו, ואם הם ישתפרו, ואם ואם ואם, וזה חבל, כי לא פשוט לקבל חוויות אוכל ברמה תל אביבי (בחומרי הגלם, בעיצוב, בצילחות...) בלב הפריפריה. אבל זו השורה התחתונה, וכמה שניסינו לגרד משהו חיובי להגיד לעניין השירות (תכף תבינו) - לא הצלחנו.
ההתחלה היתה מבטיחה, המבחר בתפריט היה גדול (אולי גדול מדי) אבל גם צמחונים, גם קרניבורים וגם אחת בדיאטה הצליחו למצוא לא מעט מנות שנשמעו להם מעניינות וטובות.
אז מה היה לנו: 1. סלט עדשים שחורות (40 ₪) 2. מנת פולנטה עם אספרגוס וביצה עלומה (47 ₪) 3. מנת נקניקיות כפריות (42 ₪) 4. מנת ניוקי כמהין (66 ₪) 5. שני המבורגרים (צ'יפס ותוספות מתומחרים בנפרד) - הבינוני עבור 50 ₪ והגדול עבור 57 ₪.
סלט העדשים השחורות זכה לאהדה מצד כולם בשולחן, אפילו שהגיע חם. בעיני היה מעט סטנדרטי, אך טעים (חמוציות, גזר ומעט עלי כוסברה עדינים).
מנת הפולנטה היתה טובה במיוחד - נעשתה מתירס אמיתי ולא עם יותר מדי חמאה (מה שלעיתים גורר אפקט "עיסתי" מוגזם). כמות האספרגוסים היתה גם היא מרשימה, ולא הסתפקו בגבעול-שניים לקישוט. הביצה העלומה היתה מדויקת והיתה בדיוק מה שהפך את העסק לעדין.
הנקניקיות היו טובות - לדברי הטועם לא היו חריפות ועשויות בדיוק במידה.
מנת הניוקי כמהין היתה מרעננת - הרוטב לא היה כבד מדי, עם כמות נאה של ערמונים. המנה לא גדולה מדי, אחרת היתה הופכת לעסק כבד מדי, כמו שמנות ניוקי נוטות להיות. אוכלי ההמבורגרים קיבלו ביצוע מדויק של מידת העשיה, הבשר היה טעים להפליא והיה ניכר שהגיע כנראה מנתח אחד של בשר שנטחן ביד - לגבי הלחמניה, 2 האוכלים טענו שהיתה עבה מדי, אבל זה באמת בקטנה, כשחוויות ההמבורגר היתה יחסית מוצלחת מאד. הצ'יפס שהגיעו הרבה אחרי שההמבורגר נעלם היו טריים, לא מרשימים. שום דבר לכתוב עליו הביתה.
יחד עם כוס מרטיני, כוס ויסקי סאואר, שליש בירה וכוס יין (פתית סירה של רמת הגולן), החשבון הגיע ל-445 ₪.
ועכשיו השירות: שהיה המינוס הכ"כ גדול, שהוא כשלעצמו יגרום לנו לא להגיע למסעדה בקרוב שוב. זה התחיל בהמלצה שקיבלנו מהמלצרית על העיקרית היקרה ביותר בקטגוריה (ברווז), ממלצרית שנשבעה שהוא "הכי טעים שהיא טעמה עד היום", מה שלא הפריע לה מיד אח"כ להגיד שסלט העדשים הוא האהוב עליה כי היא טבעונית... התבאסנו בשקט והפסקנו לחפש המלצות מהמלצרית. אני חוסכת לכם את ההתקמצנות הרגילה על הגשת לחם - לא מגישים פה לחם oth (וגם מתמחרים את מנת הלחם ב-22 ₪....). שוין.
זה המשיך בזה שהמשקאות הגיעו הרבה אחרי שהמנות הגיעו לשולחן (וחבל, בנינו על אלכוהול וסיגריה לפני הראשונות). המרטיני (שהתבקש עם קרח ולימון) וקוקטייל הסאואר הגיעו שניהם עמוסים לעייפה בקרח מרוסק (מישהו לא יודע מה הוא עושה בבר), דבר שמהל את האלכוהול וביאס. מזל שזה היה בהתחלה, אז עוד סלחנו להם בשקט, ככה זה כשהמלצר הוא גם הברמן. וככה זה כשהמלצר שהוא גם הברמן מעדיף להכין קפה טייק אווי למשפחה שלמה שהגיעה מבחוץ, במקום להכין את המשקאות מיד לאחר קבלת ההזמנה, ולהעדיף את השירות לשולחן על פני שירות לנכנסים (אבל וואלה, הצליח להם, הם קיבלו את השתיה שלהם מהר יותר מאיתנו).
המשיך בהמבורגר שהגיע ללא צ'יפס. אחרי שהזכרנו פעמיים, הוא הגיע הרבה אחרי שההמבורגר (הטוב) היה ז"ל. למלצר זה לא נראה מוזר, הוא לא התנצל על האיחור וממלצרית אחרת הבנו ששלנו יצא לשולחן אחר.
דיאט קולה שהוזמן (וגם הוא הוזכר לשני המלצרים היחידים, שכאמור אחד מהם גם על תקן ברמן) לא הגיע מעולם (אבל לשמחתנו גם לא חויב).
השוס הגדול הוא החושך ששרר במסעדה. אז אני מבינה שאלוהי החשמל גדול מכולנו, אבל לא נראה שמישהו בכלל הרגיש לא נוח. את התחושה של לאכול בחושך תוכלו להבין מהתמונה, זה לא נעים, אבל נסלח. מה שלא נסלח, זה העובדה שאף אחד אפילו לא הציע להדליק נר (ובשלב מסוים התחיל להחשיך). את העובדה שהמחשב כמובן לא עובד ולא ניתן לחייב אשראי גם אמרו לנו רק בסוף (החשבון נכתב ביד ונמצאו בו טעויות), מה שגרר התארגנות רבתי על מזומן, ובארוחה במחירים האלו זה לא פשוט (ויתרנו על לעשות סצנה מהעניין כי פשוט כבר רצינו לצאת משם). אגב, את האיחור בהגעת המבורגר אחד הסבירו בעובדה הפשוטה שהעובדים במטבח פועלים בחושך מוחלט ולאור פנסי האייפונים שלהם.
מה שהדהים אותנו היא העובדה שאף אחד, לאורך כל הארוחה הזו, לא הרגיש לא נוח עם השירות שניתן ולכל אורך הארוחה (שעקב הבילבולים והעיכובים נמשכה כנצח) לא זכינו אף לא להתנצלות קלה שבקלות. ואתם יודעים מה? לא ציפינו לפיצוי, אנחנו אוהבים לשלם עבור מה שאנחנו אוכלים, בטח אם האוכל טוב, אבל את העובדה שהשירות לקח את החוויה שלנו כ-"מובנת מאליה", את זה לא הבנו. בשולחן לידינו ישב השף עצמו. הוא לא אמר מילה, לא עבר בין השולחנות המועטים להתנצל על מה שקורה סביבו (קפיצות חשמל בתחילה ומהר מאוד – הפסקת חשמל מוחלטת, המולה קלה, שירות מבולבל), כלום. בעל הבית יושב עם חבריו ליד כל מה שמתרחש, ואטום למה שקורה אצלו "בבית". כנראה שככה זה בפריפריה. אתה חושב שכל הסועדים אסירי תודה על זה שהם קיבלו אוכל טוב. זה כנראה סובל הכל.
בקיצור, התבאסנו. לא נשוב, וזאת על אף שאכלנו טעים וטוב, ולו בגלל שלקחו אותנו כמובנים מאליהם, לא התנצלו, לא התחשבו, לא התעניינו (מעבר ל"טעים לכם?" המתחייב). פשוט לא.
2. מטעים בגני הנדיב- יום שישי בבוקר, היינו שישה והלכנו על סבב של ארוחות בוקר (הסטנדרטית, מנת "כרמל", מנת תרד וגאודה, וצלחת של טוסטים עם ריבה) המנות נדיבות מאד בגודל, ורוב ארוחות הבוקר כוללות כוס שתיה אחת או שתיים. בעיני,השוס של המקום הן הארוחות הלא סטנדרטיות דוקא-כרמל, תרד עם גאודה (כי הסטנדרטית, היא סטנדרטית ומתומחרת גבוה יחסית). המקום היה מלא אך השירות היה יעיל ביותר- המנות והשתיה יצאו מהר מהמטבח, השירות היה לבבי וקושב. תוסיפו לזה את הנוף והמיקום, בית קפה עם הרבה vfm למתגוררים באזור, ואפילו בעיני שווה עצירה מיוחדת. למי שמגיע עם ילדים, בכלל הכיף גדול- גן משחקים מתוחזק ובעל מתקנים חדשניים, ממש מול בית הקפה (רחוק מספיק כדי לא להפריע ליושבים, קרוב מספיק כדי להשגיח מרחוק).
תמונות בדרך...
2 דיווחים מהשבוע האחרון:
1. טיבי'ס בוורד הגליל - במסגרת טיול לצפון, הגענו 4 חבר'ה רעבים למסעדה. ברפרוף מהדרך בתפריט, הבנו שמדובר ב- "מחירי ת"א". כדי לנסות להמתיק את הגלולה, שאלנו אם יש ארוחה עיסקית, התשובה היתה "עדיין לא, אולי בקרוב, אנחנו עדיין בהרצה" (רוצים לומר המסעדה בהרצה, ובדרך אתם משלמים מחירים מלאים על חוויה לא מושלמת).
לצערנו, אוכל בביצוע טוב, התפספס לחלוטין בגלל צבר חוויות לא חיוביות בכלל, שגרמו לכולנו בסוף להגיד שנחזור אולי עוד שנה, אם הם ישרדו, ואם הם ישתפרו, ואם ואם ואם, וזה חבל, כי לא פשוט לקבל חוויות אוכל ברמה תל אביבי (בחומרי הגלם, בעיצוב, בצילחות...) בלב הפריפריה. אבל זו השורה התחתונה, וכמה שניסינו לגרד משהו חיובי להגיד לעניין השירות (תכף תבינו) - לא הצלחנו.
ההתחלה היתה מבטיחה, המבחר בתפריט היה גדול (אולי גדול מדי) אבל גם צמחונים, גם קרניבורים וגם אחת בדיאטה הצליחו למצוא לא מעט מנות שנשמעו להם מעניינות וטובות.
אז מה היה לנו: 1. סלט עדשים שחורות (40 ₪) 2. מנת פולנטה עם אספרגוס וביצה עלומה (47 ₪) 3. מנת נקניקיות כפריות (42 ₪) 4. מנת ניוקי כמהין (66 ₪) 5. שני המבורגרים (צ'יפס ותוספות מתומחרים בנפרד) - הבינוני עבור 50 ₪ והגדול עבור 57 ₪.
סלט העדשים השחורות זכה לאהדה מצד כולם בשולחן, אפילו שהגיע חם. בעיני היה מעט סטנדרטי, אך טעים (חמוציות, גזר ומעט עלי כוסברה עדינים).
מנת הפולנטה היתה טובה במיוחד - נעשתה מתירס אמיתי ולא עם יותר מדי חמאה (מה שלעיתים גורר אפקט "עיסתי" מוגזם). כמות האספרגוסים היתה גם היא מרשימה, ולא הסתפקו בגבעול-שניים לקישוט. הביצה העלומה היתה מדויקת והיתה בדיוק מה שהפך את העסק לעדין.
הנקניקיות היו טובות - לדברי הטועם לא היו חריפות ועשויות בדיוק במידה.
מנת הניוקי כמהין היתה מרעננת - הרוטב לא היה כבד מדי, עם כמות נאה של ערמונים. המנה לא גדולה מדי, אחרת היתה הופכת לעסק כבד מדי, כמו שמנות ניוקי נוטות להיות. אוכלי ההמבורגרים קיבלו ביצוע מדויק של מידת העשיה, הבשר היה טעים להפליא והיה ניכר שהגיע כנראה מנתח אחד של בשר שנטחן ביד - לגבי הלחמניה, 2 האוכלים טענו שהיתה עבה מדי, אבל זה באמת בקטנה, כשחוויות ההמבורגר היתה יחסית מוצלחת מאד. הצ'יפס שהגיעו הרבה אחרי שההמבורגר נעלם היו טריים, לא מרשימים. שום דבר לכתוב עליו הביתה.
יחד עם כוס מרטיני, כוס ויסקי סאואר, שליש בירה וכוס יין (פתית סירה של רמת הגולן), החשבון הגיע ל-445 ₪.
ועכשיו השירות: שהיה המינוס הכ"כ גדול, שהוא כשלעצמו יגרום לנו לא להגיע למסעדה בקרוב שוב. זה התחיל בהמלצה שקיבלנו מהמלצרית על העיקרית היקרה ביותר בקטגוריה (ברווז), ממלצרית שנשבעה שהוא "הכי טעים שהיא טעמה עד היום", מה שלא הפריע לה מיד אח"כ להגיד שסלט העדשים הוא האהוב עליה כי היא טבעונית... התבאסנו בשקט והפסקנו לחפש המלצות מהמלצרית. אני חוסכת לכם את ההתקמצנות הרגילה על הגשת לחם - לא מגישים פה לחם oth (וגם מתמחרים את מנת הלחם ב-22 ₪....). שוין.
זה המשיך בזה שהמשקאות הגיעו הרבה אחרי שהמנות הגיעו לשולחן (וחבל, בנינו על אלכוהול וסיגריה לפני הראשונות). המרטיני (שהתבקש עם קרח ולימון) וקוקטייל הסאואר הגיעו שניהם עמוסים לעייפה בקרח מרוסק (מישהו לא יודע מה הוא עושה בבר), דבר שמהל את האלכוהול וביאס. מזל שזה היה בהתחלה, אז עוד סלחנו להם בשקט, ככה זה כשהמלצר הוא גם הברמן. וככה זה כשהמלצר שהוא גם הברמן מעדיף להכין קפה טייק אווי למשפחה שלמה שהגיעה מבחוץ, במקום להכין את המשקאות מיד לאחר קבלת ההזמנה, ולהעדיף את השירות לשולחן על פני שירות לנכנסים (אבל וואלה, הצליח להם, הם קיבלו את השתיה שלהם מהר יותר מאיתנו).
המשיך בהמבורגר שהגיע ללא צ'יפס. אחרי שהזכרנו פעמיים, הוא הגיע הרבה אחרי שההמבורגר (הטוב) היה ז"ל. למלצר זה לא נראה מוזר, הוא לא התנצל על האיחור וממלצרית אחרת הבנו ששלנו יצא לשולחן אחר.
דיאט קולה שהוזמן (וגם הוא הוזכר לשני המלצרים היחידים, שכאמור אחד מהם גם על תקן ברמן) לא הגיע מעולם (אבל לשמחתנו גם לא חויב).
השוס הגדול הוא החושך ששרר במסעדה. אז אני מבינה שאלוהי החשמל גדול מכולנו, אבל לא נראה שמישהו בכלל הרגיש לא נוח. את התחושה של לאכול בחושך תוכלו להבין מהתמונה, זה לא נעים, אבל נסלח. מה שלא נסלח, זה העובדה שאף אחד אפילו לא הציע להדליק נר (ובשלב מסוים התחיל להחשיך). את העובדה שהמחשב כמובן לא עובד ולא ניתן לחייב אשראי גם אמרו לנו רק בסוף (החשבון נכתב ביד ונמצאו בו טעויות), מה שגרר התארגנות רבתי על מזומן, ובארוחה במחירים האלו זה לא פשוט (ויתרנו על לעשות סצנה מהעניין כי פשוט כבר רצינו לצאת משם). אגב, את האיחור בהגעת המבורגר אחד הסבירו בעובדה הפשוטה שהעובדים במטבח פועלים בחושך מוחלט ולאור פנסי האייפונים שלהם.
מה שהדהים אותנו היא העובדה שאף אחד, לאורך כל הארוחה הזו, לא הרגיש לא נוח עם השירות שניתן ולכל אורך הארוחה (שעקב הבילבולים והעיכובים נמשכה כנצח) לא זכינו אף לא להתנצלות קלה שבקלות. ואתם יודעים מה? לא ציפינו לפיצוי, אנחנו אוהבים לשלם עבור מה שאנחנו אוכלים, בטח אם האוכל טוב, אבל את העובדה שהשירות לקח את החוויה שלנו כ-"מובנת מאליה", את זה לא הבנו. בשולחן לידינו ישב השף עצמו. הוא לא אמר מילה, לא עבר בין השולחנות המועטים להתנצל על מה שקורה סביבו (קפיצות חשמל בתחילה ומהר מאוד – הפסקת חשמל מוחלטת, המולה קלה, שירות מבולבל), כלום. בעל הבית יושב עם חבריו ליד כל מה שמתרחש, ואטום למה שקורה אצלו "בבית". כנראה שככה זה בפריפריה. אתה חושב שכל הסועדים אסירי תודה על זה שהם קיבלו אוכל טוב. זה כנראה סובל הכל.
בקיצור, התבאסנו. לא נשוב, וזאת על אף שאכלנו טעים וטוב, ולו בגלל שלקחו אותנו כמובנים מאליהם, לא התנצלו, לא התחשבו, לא התעניינו (מעבר ל"טעים לכם?" המתחייב). פשוט לא.
2. מטעים בגני הנדיב- יום שישי בבוקר, היינו שישה והלכנו על סבב של ארוחות בוקר (הסטנדרטית, מנת "כרמל", מנת תרד וגאודה, וצלחת של טוסטים עם ריבה) המנות נדיבות מאד בגודל, ורוב ארוחות הבוקר כוללות כוס שתיה אחת או שתיים. בעיני,השוס של המקום הן הארוחות הלא סטנדרטיות דוקא-כרמל, תרד עם גאודה (כי הסטנדרטית, היא סטנדרטית ומתומחרת גבוה יחסית). המקום היה מלא אך השירות היה יעיל ביותר- המנות והשתיה יצאו מהר מהמטבח, השירות היה לבבי וקושב. תוסיפו לזה את הנוף והמיקום, בית קפה עם הרבה vfm למתגוררים באזור, ואפילו בעיני שווה עצירה מיוחדת. למי שמגיע עם ילדים, בכלל הכיף גדול- גן משחקים מתוחזק ובעל מתקנים חדשניים, ממש מול בית הקפה (רחוק מספיק כדי לא להפריע ליושבים, קרוב מספיק כדי להשגיח מרחוק).
תמונות בדרך...
