EatingCookingFoodi
New member
מון דילייט - not a delight after all
הכתבה המלאה עם תמונות באתר.
מון, אחת ממסעדות הסושי הותיקות בעיר. מקום שמספק תמורה לאגרה, תפריט מגוון ורמה מסויימת שנשמרת לאורך השנים. החלטנו ללכת למון בתור מפגש קטן שלי עם אמא ואחי. התקשרתי להזמין מקום ונעניתי שלא נראה שיימצא לי מקום באותו הערב, אבל אנחנו יכולים להגיע ולראות אם השתחרר שולחן במקרה. או לחלופין, המליץ הנציג הטלפוני, ניתן בקלות לשמור מקום בסניף החדש של מון, שנמצא אך מעבר לפינה ומספק חוויה דומה. שמעתי על הפתיחה של הסניף השני בקרבת מקום, אבל חשבתי שמדובר במסעדת בת בקונספט קצת שונה. אל חשש, הרגיע הנציג, והבטיח שלמעשה מדובר באותו תפריט, אותן מנות ואפשר להנות ממון גם שם באותה מידה. הו, איזו טעות זאת.
הארוחה במון די-לייט הייתה קומדיה של טעויות. זה התחיל בשלב ההושבה שלנו, במקום הכי גרוע במסעדה, שלא צריך בכלל להתקיים. זה מקום על הבר כביכול ממול המטבח, אך למעשה תקועים בתוך העמדה של המלצריות, ובקרבה מוגזמת לעמדת הטלפון. קיבלנו את התפריט והחלטנו להזמין קודם כל את המנה האהובה עלינו במון שנקראת שיקוקו טופו: טופו מטוגן עם פטריות שיטאקה ונמקו,בצל ירוק (42 ₪). הזמנו גם טרטר בס: קוביות בס עם אבוקדו ורוטב צלפים (53 ₪), מנת סשימי טוויסט: סלמון, טונה, בס, שרימפס, סלט מלפפונים ואצות, איטריות שעועית ברוטב טטאקי (58 ₪) ושני רולים מיוחדים: פלמינגו WHITE, ילו טייל (39 ₪) וסובן ספיישל: שרימפס טמפורה, סלמון, טונה אדומה, בס, אבוקדו, ביצי דג דאון מצופות וואסבי (41 ש”ח). החלטנו גם להוסיף מנה של ספייסי טופו: טופו מטוגן בטמפורה, שום, בצל ירוק וצ’ילי (34 ש”ח) כי שלושתנו היינו רעבים.
בזמן שחיכינו חשבנו על השתייה. בחרנו בירה וגילינו שאין. בחרנו ביין במקום, וגילינו שגם כן, אין. שאלנו מה יש, ואז התברר לנו שתפריט השתייה שהוגש לנו, התפריט של מון, בכלל לא רלוונטי מבחינת משקאות. במקום זה היה מבחר מצומצם של שלוש יינות. התלבטנו מעט וחזרנו למלצרית לאחר מכן עם היין שבחרנו. היין לעולם לא הגיע. ואז גם התחיל בלאגן סביב איזור המלצריות. תוך כדי כך התחלנו לקבל את המנות, שהגיעו בבת אחת ולא היה מקום על שולחן הבר להניח אותם. באופן כללי, כל המנות נראו רע, נראה שנעשו בצורה חובבנית וחסרות עידון ואסטטיות. אסטטיות זה האפיון החשוב ביותר לאוכל יפני. בביקורים קודמים שהיו לנו במון, המנות נראו טוב מאוד. הבנו שאולי מדובר בצוות חובבני ברמה נמוכה בהרבה מהמסעדה הראשית.
הטרטר היה אנמי וחסר טעם, גס ולא אסטטי. שלחתי אותו חזרה למטבח לסבב שיפורים. הוא חזר אלינו טיפה יותר מתובל אבל כבר התחרטתי שהזמנו אותו מלכתחילה.
הספייסי טופו גם הוא לא הרשים: נראה כאילו עבר טיגון שני ובהול משהו.
כשהגיעה המנה של צלחת הסשימי היינו כבר ממש מבואסים: חמש חתיכות מכוערות של דג, אשר נחתכו בחוסר מיומנות ובצורה מבזה הונחו על מספר עלי חסה ואטריות ורמצ’לי לצד רוטב טבילה מתקתק שביקשנו שישימו בצד ולא על כל הסשימי, ומזל שכך כי חוץ מטעם מתוק עז הוא לא היה כלום. מנה בזיונית.
שני הרולים הגיעו גם הם במצב קשה: מבולגנים, לא מהודקים, מתפוררים.
המנה היחידה שעברה את רף הסביר היתה מרק הפטריות עם טופו, וגם הוא סבל מעודף מתיקות.
היין, כאמור לא הגיע, והמלצריות היו עסוקות בצורה היסטרית בעשרות תקלות שנקרו בדרכן, כולל אחראית משמרת היסטרית במיוחד שעמדה ממש עלינו וצעקה ונתנה לנו הרגשה מאוד לא נעימה. בכלל, אף אחד לא התעניין אם המנות לטעמנו (או לא) והיה קשה להשיג מלצרית בשביל להחזיר את המנה של הטרטר שממש כבר לא הייתי מוכנה לקבל כמו שהיא. וגם אז אחרי שהתעקשתי, קיבלתי פרצוף עקום: אז מה את רוצה שנעשה?
שיא השיאים היה שניסינו לשלם ולברוח מהמקום: עד שהצלחנו לבקש חשבון, הגיע חשבון כולל כוס יין שלא קיבלנו. שוב לנסות לתפוס מלצרית (ועוד ישבנו בתוך העמדה שלהן!!) ולבטל את החיוב על היין, להחזיר עם כרטיס אשראי, ואחרי כעשרים דקות, חזרה אלינו המצרית ואמרה שהכרטיס לא עובד. כרטיס אחר הוגש וגם הוא לא עבד, ולבסוף הסתבר שיש להם תקלה במערכת הסליקה ואי אפשר לשלם בכרטיס אשראי.
בשלב זה הודענו לאחראית המשמרת שאיננו מרוצים משום דבר בארוחה, כולל האוכל, ההתנהלות, השירות והאווירה. לצערנו בדיוק באותו רגע היתה הפסקת חשמל במטבח והאחראית משמרת פנתה בהיסטריה לנסות לתקן את התקלה וזנחה אותנו. בסופו של דבר, כשלא נשארה לנו ברירה אלא לשלם במזומן, הילדון הוציא מזומנים שמקרה היו לו עליו (כ-260 ש”ח לשלושתינו). האחראית רצתה לפצות אותנו אבל לא היה ביכולתה ללא אישור הבוס, והוא, לא ענה לטלפון. אז זה נגמר בהתנצלותה על הערב שהלך בצורה לא מתוכננת בגלל בעיות בלתי צפויות בצד שלהם. ביקשה לקחת את המספר שלי כדי שהבוס יתקשר למחרת. שילמנו את החשבון במלואו, במזומן, נתתי את המספר שלי וברחנו משם. שלושתנו כבר היינו במצב רוח מוטרד, מה שסיים את הערב בצורה מאוד לא נעימה וכבר ויתרנו על קינוח במקום אחר.
למחרת חיכיתי וחיכיתי, אבל הבוס לא ניסה ליצור איתי קשר. מאז ועד היום. בוודאי שלא נחזור.
תאריך הביקור: 3 לאוקטובר 2013
הכתבה המלאה עם תמונות באתר.
מון, אחת ממסעדות הסושי הותיקות בעיר. מקום שמספק תמורה לאגרה, תפריט מגוון ורמה מסויימת שנשמרת לאורך השנים. החלטנו ללכת למון בתור מפגש קטן שלי עם אמא ואחי. התקשרתי להזמין מקום ונעניתי שלא נראה שיימצא לי מקום באותו הערב, אבל אנחנו יכולים להגיע ולראות אם השתחרר שולחן במקרה. או לחלופין, המליץ הנציג הטלפוני, ניתן בקלות לשמור מקום בסניף החדש של מון, שנמצא אך מעבר לפינה ומספק חוויה דומה. שמעתי על הפתיחה של הסניף השני בקרבת מקום, אבל חשבתי שמדובר במסעדת בת בקונספט קצת שונה. אל חשש, הרגיע הנציג, והבטיח שלמעשה מדובר באותו תפריט, אותן מנות ואפשר להנות ממון גם שם באותה מידה. הו, איזו טעות זאת.
הארוחה במון די-לייט הייתה קומדיה של טעויות. זה התחיל בשלב ההושבה שלנו, במקום הכי גרוע במסעדה, שלא צריך בכלל להתקיים. זה מקום על הבר כביכול ממול המטבח, אך למעשה תקועים בתוך העמדה של המלצריות, ובקרבה מוגזמת לעמדת הטלפון. קיבלנו את התפריט והחלטנו להזמין קודם כל את המנה האהובה עלינו במון שנקראת שיקוקו טופו: טופו מטוגן עם פטריות שיטאקה ונמקו,בצל ירוק (42 ₪). הזמנו גם טרטר בס: קוביות בס עם אבוקדו ורוטב צלפים (53 ₪), מנת סשימי טוויסט: סלמון, טונה, בס, שרימפס, סלט מלפפונים ואצות, איטריות שעועית ברוטב טטאקי (58 ₪) ושני רולים מיוחדים: פלמינגו WHITE, ילו טייל (39 ₪) וסובן ספיישל: שרימפס טמפורה, סלמון, טונה אדומה, בס, אבוקדו, ביצי דג דאון מצופות וואסבי (41 ש”ח). החלטנו גם להוסיף מנה של ספייסי טופו: טופו מטוגן בטמפורה, שום, בצל ירוק וצ’ילי (34 ש”ח) כי שלושתנו היינו רעבים.
בזמן שחיכינו חשבנו על השתייה. בחרנו בירה וגילינו שאין. בחרנו ביין במקום, וגילינו שגם כן, אין. שאלנו מה יש, ואז התברר לנו שתפריט השתייה שהוגש לנו, התפריט של מון, בכלל לא רלוונטי מבחינת משקאות. במקום זה היה מבחר מצומצם של שלוש יינות. התלבטנו מעט וחזרנו למלצרית לאחר מכן עם היין שבחרנו. היין לעולם לא הגיע. ואז גם התחיל בלאגן סביב איזור המלצריות. תוך כדי כך התחלנו לקבל את המנות, שהגיעו בבת אחת ולא היה מקום על שולחן הבר להניח אותם. באופן כללי, כל המנות נראו רע, נראה שנעשו בצורה חובבנית וחסרות עידון ואסטטיות. אסטטיות זה האפיון החשוב ביותר לאוכל יפני. בביקורים קודמים שהיו לנו במון, המנות נראו טוב מאוד. הבנו שאולי מדובר בצוות חובבני ברמה נמוכה בהרבה מהמסעדה הראשית.
הטרטר היה אנמי וחסר טעם, גס ולא אסטטי. שלחתי אותו חזרה למטבח לסבב שיפורים. הוא חזר אלינו טיפה יותר מתובל אבל כבר התחרטתי שהזמנו אותו מלכתחילה.
הספייסי טופו גם הוא לא הרשים: נראה כאילו עבר טיגון שני ובהול משהו.
כשהגיעה המנה של צלחת הסשימי היינו כבר ממש מבואסים: חמש חתיכות מכוערות של דג, אשר נחתכו בחוסר מיומנות ובצורה מבזה הונחו על מספר עלי חסה ואטריות ורמצ’לי לצד רוטב טבילה מתקתק שביקשנו שישימו בצד ולא על כל הסשימי, ומזל שכך כי חוץ מטעם מתוק עז הוא לא היה כלום. מנה בזיונית.
שני הרולים הגיעו גם הם במצב קשה: מבולגנים, לא מהודקים, מתפוררים.
המנה היחידה שעברה את רף הסביר היתה מרק הפטריות עם טופו, וגם הוא סבל מעודף מתיקות.
היין, כאמור לא הגיע, והמלצריות היו עסוקות בצורה היסטרית בעשרות תקלות שנקרו בדרכן, כולל אחראית משמרת היסטרית במיוחד שעמדה ממש עלינו וצעקה ונתנה לנו הרגשה מאוד לא נעימה. בכלל, אף אחד לא התעניין אם המנות לטעמנו (או לא) והיה קשה להשיג מלצרית בשביל להחזיר את המנה של הטרטר שממש כבר לא הייתי מוכנה לקבל כמו שהיא. וגם אז אחרי שהתעקשתי, קיבלתי פרצוף עקום: אז מה את רוצה שנעשה?
שיא השיאים היה שניסינו לשלם ולברוח מהמקום: עד שהצלחנו לבקש חשבון, הגיע חשבון כולל כוס יין שלא קיבלנו. שוב לנסות לתפוס מלצרית (ועוד ישבנו בתוך העמדה שלהן!!) ולבטל את החיוב על היין, להחזיר עם כרטיס אשראי, ואחרי כעשרים דקות, חזרה אלינו המצרית ואמרה שהכרטיס לא עובד. כרטיס אחר הוגש וגם הוא לא עבד, ולבסוף הסתבר שיש להם תקלה במערכת הסליקה ואי אפשר לשלם בכרטיס אשראי.
בשלב זה הודענו לאחראית המשמרת שאיננו מרוצים משום דבר בארוחה, כולל האוכל, ההתנהלות, השירות והאווירה. לצערנו בדיוק באותו רגע היתה הפסקת חשמל במטבח והאחראית משמרת פנתה בהיסטריה לנסות לתקן את התקלה וזנחה אותנו. בסופו של דבר, כשלא נשארה לנו ברירה אלא לשלם במזומן, הילדון הוציא מזומנים שמקרה היו לו עליו (כ-260 ש”ח לשלושתינו). האחראית רצתה לפצות אותנו אבל לא היה ביכולתה ללא אישור הבוס, והוא, לא ענה לטלפון. אז זה נגמר בהתנצלותה על הערב שהלך בצורה לא מתוכננת בגלל בעיות בלתי צפויות בצד שלהם. ביקשה לקחת את המספר שלי כדי שהבוס יתקשר למחרת. שילמנו את החשבון במלואו, במזומן, נתתי את המספר שלי וברחנו משם. שלושתנו כבר היינו במצב רוח מוטרד, מה שסיים את הערב בצורה מאוד לא נעימה וכבר ויתרנו על קינוח במקום אחר.
למחרת חיכיתי וחיכיתי, אבל הבוס לא ניסה ליצור איתי קשר. מאז ועד היום. בוודאי שלא נחזור.
תאריך הביקור: 3 לאוקטובר 2013
היו להם קשיים תדמיתיים בעקבות הביקורות הראשונות, ולמרות שהם ניסו לעשות שינויים כדי להתאים את עצמם לשוק הישראלי (שלא אהבו למשל את הכלי פלסטיק ומנות מיוחדות שלא ערבו לחיך הישראלי) הם לא עמדו בזה כנראה. או שזה היה מאוחר מדי. היה גם עניינים אישיים של השף אנג סו שהיה צריך לחזור לסינגפור למשפחה