וחזרה לחיים בהאנוי
אז החלטתי לפתוח יוזר חדש לאור העובדה שאיבדתי את הססמא של הקודם... והנה קצת רשמים מהביקור האחרון שלי בהאנוי בלילנבלום...
את הפוסט המלא עם התמונות אפשר למצוא בבלוג. הערות ותגובות יתקבלו בששון
טיול לוייטנאם היה על הכוונת עד לא מזמן, ומה שחשבתי שאטעם שם לא יצא מראשי לתקופה ארוכה. בסופו של דבר, הטיול [שיבוא עלינו לטובה] ימוקד בסין האינסופית, הגיוני מאוד בהתחשב בזה שיש רק שבועיים לחקור ולטעום. בכל אופן, בהאנוי התל אביבית יצא לי לבקר פעם אחת בעבר, וכמו בפעם ההיא, גם הפעם, הבחירה נעשתה [באופן מעניין] בשיתוף יהודי התפוצות [או במילים אחרות, חברים שאינם ישראלים, ובפרט, אמריקאים].
אז קודם כל חשוב לומר: צריך להזמין מקום מראש! לא להסחף, זו לא נומה, אבל בבוקר הארוחה או ערב לפני, הרימו טלפון וודאו שיהיה לכם שולחן ראוי ליום שלמחרת. הפעם, היה מקום רק ב-11. בלילה. באמת. אז לקחנו על עצמנו את האתגר והגענו לטעום ולזלול.
כשנכנסים למסעדה הקטנה מקבלים מיד תחושת מזרח רחוק. שולחנות הבר הנמוכים יחסית, השרפרפים עליהם יושבים, הארגזים הצבעוניים שמשמשים כבסיס לשולחנות המסעדה, הצ'ופסטיקס הרב פעמיים [מת על כאלה!] והעיצוב הפשוט פשוט מבצעים את תפקידם כראוי. מבטיח פעם הבאה לקחת את המצלמה האמיתית ולחלוק קצת יותר ובאיכות הרבה יותר טובה.
התפריטים הגיעו יחד עם מגש ותה סיני חמים ונטול סוכר [כן, אל תתנו לשם הוייטנאמי להטעות אתכם: המסעדה היא סינית-מלזית-וייטנאמית ולא וייטנאמית בלבד [ספיקינג אוף מלזית, הנה התיאוריה הכי פשוטה והגיונית מה קרה לטיסה 370]. האנוי הרבה יותר קליט מ-'בייג'ינג-קואלה-לומפור-האנוי'. מצד שני, אפשר היה לקרוא לה 'בקל"ה']. כמה דקות של התכווננות והתלבטות על הבחירות, ויצאנו לדרך [תוך כדי שירות אדיב שאפשר לנו לעבור מבחוץ פנימה מיד כשהתפנה שולחן. לא מובן מאליו].
התחלנו מדים סאם מדהים במילוי שרימפס, עם עשב תיבול כלשהו מעל [הזכרון שלי בוגד בי]. הכיסונים היו כמעט שקופים והבצק דקיק, השרימפס היה אלוהי וקעריות הרטבים החריפים שהיו על השולחן מלכתחילה התאימו למנה בול. יחד עם הדים-סאם הגיע הסאקי הקר שהיה חריף ומרענן והצליח לשחרר לי איזה סינוס או שניים. אפרופו משקאות, בביקור הקודם בהאנוי ניסיתי דווקא בירה תאילנדית [Singha, שלא ידעתי עד כמה נפוצה היא בעולם עד שלא גיגלתי אותה] שהיתה לא רעה כלל.
המשכנו עם מנת פתיחה נוספת, בדמות לחם מלזי [רוטי מטאמבה] ממולא בתרד, כוסברה, פטריות שיטאקי ובוטנים. הלחם, שהזכיר לי יותר מופלטה מרוקאית מרובעת ונטולת חמאה ודבש, היה דקיק ולא מספיק פריך, כשהמילוי עצמו לא הורגש יותר מדי. כל העסק הגיע עם קערית יוגורט וכמה מלפפונים ולא היה נורא - אבל מצד שני הייתי ממליץ על כיוון אחר אם אתם בלבטי-תפריט וקוראים את השורות הללו באותו רגע [סטטיסטית, זה יותר סביר ממה שאתם חושבים].
אז לעיקרית הלכתי על הבאן-מי הוייטנאמית-קולוניאלית. קצת רקע: הצרפתים החלו לשלוט בוייטנאם במאה ה-18, והביאו איתם לראשונה את הלחם לאיזור. באן-מי, שבוייטנאמית משמעותו היא 'לחם', התחיל בתור באגט עם חמאה ונקניק כלשהו, כיאה לאירופאים ברוטאליים וקולוניאליים. עם הזמן, הוייטנאמים החלו להכניס קצת מהמטבח המקומי לתוך הבאגט שנתקע להם בעל-כורחם בישבן הלאומי, והופ - הרי זה פלא, התקבלו וריאציות מעניינות של הבאן-מי המקורי. שאר העולם התוודע למטבח הוייטנאמי והבאן-מי בפרט בעיקר כשפליטים החלו לברוח מהמדינה הודות למאבקי האדום-נגד-הכחול התורניים.
וחזרה לעולמנו נטול המאבקים [יא, רייט]. הבאגט אינו גדול, אבל זוהי בערך מילת השלילה היחידה שתראו בפסקה הנוכחית. קראסט פריך בטירוף ובפנוכו לבנבן ורך, גזר חמוץ וירקות טריים, ולבסוף בשר חזיר ברוטב ברביקיו נהדר [גם גרסת הקריספי היתה נהדרת] מתחברים לכריך מיבשת אחרת, שכל ביס ממנו מגדיל את החיוך על הפנים. הנה מתכון מפורט למדי שיעזור לכם לנסות להכין את הפלא הזה בבית. עוד לא ניסיתי אותו, אבל הוא נראה מבטיח. חוץ מזה שאין לי מושג מאיפה אני מביא פורק ראוי. הצעות יתקבלו בששון.
עת הקינוח הגיעה, אבל מה שחפצנו בו היה חסר [מנה שכללה שילוב בין טפיוקה לפסיפלורה ונשמעה מעניינת] אז בחרנו בקוקילידה הביתית. בואו נתחיל מהעובדה שמנה כזו לא ממש צריכה להיות בתפריט אם תשאלו אותי, כי כל קשר בינה לבין הרעיון של המסעדה נראה לי מקרי לחלוטין [אולי חוץ משברי הבוטנים שהיו החוט המקשר היחיד]. מצד שני, אנחנו בחרנו להזמין אותה. אז האחריות נופלת גם עליי. והמנה עצמה? טעימה מאוד, עם קרם שוקולד חמים וסיומת מתוקה ומוצלחת לארוחה מלאת-טעמים ומוצלחת. אף לא חצי תלונה מעבר לקונטקסט.
לסיכומיישן, האנוי גרמה לי לחזור אליה, וכנראה שלא בפעם האחרונה. האוכל לא יקר מדי [דים-סאם שרימפס 24, רוטי מטאמבה 28, באן מי קלאסי 38, קנקן סאקה קר 28, קוקילידה 24] אבל באיכות גבוהה, עשוי כראוי, ועם פוטנציאל שובע גבוהה. החוויה מהנה, האווירה מעולה והציון במדד הבין-גלקטי: 9.
אז החלטתי לפתוח יוזר חדש לאור העובדה שאיבדתי את הססמא של הקודם... והנה קצת רשמים מהביקור האחרון שלי בהאנוי בלילנבלום...
את הפוסט המלא עם התמונות אפשר למצוא בבלוג. הערות ותגובות יתקבלו בששון
טיול לוייטנאם היה על הכוונת עד לא מזמן, ומה שחשבתי שאטעם שם לא יצא מראשי לתקופה ארוכה. בסופו של דבר, הטיול [שיבוא עלינו לטובה] ימוקד בסין האינסופית, הגיוני מאוד בהתחשב בזה שיש רק שבועיים לחקור ולטעום. בכל אופן, בהאנוי התל אביבית יצא לי לבקר פעם אחת בעבר, וכמו בפעם ההיא, גם הפעם, הבחירה נעשתה [באופן מעניין] בשיתוף יהודי התפוצות [או במילים אחרות, חברים שאינם ישראלים, ובפרט, אמריקאים].
אז קודם כל חשוב לומר: צריך להזמין מקום מראש! לא להסחף, זו לא נומה, אבל בבוקר הארוחה או ערב לפני, הרימו טלפון וודאו שיהיה לכם שולחן ראוי ליום שלמחרת. הפעם, היה מקום רק ב-11. בלילה. באמת. אז לקחנו על עצמנו את האתגר והגענו לטעום ולזלול.
כשנכנסים למסעדה הקטנה מקבלים מיד תחושת מזרח רחוק. שולחנות הבר הנמוכים יחסית, השרפרפים עליהם יושבים, הארגזים הצבעוניים שמשמשים כבסיס לשולחנות המסעדה, הצ'ופסטיקס הרב פעמיים [מת על כאלה!] והעיצוב הפשוט פשוט מבצעים את תפקידם כראוי. מבטיח פעם הבאה לקחת את המצלמה האמיתית ולחלוק קצת יותר ובאיכות הרבה יותר טובה.
התפריטים הגיעו יחד עם מגש ותה סיני חמים ונטול סוכר [כן, אל תתנו לשם הוייטנאמי להטעות אתכם: המסעדה היא סינית-מלזית-וייטנאמית ולא וייטנאמית בלבד [ספיקינג אוף מלזית, הנה התיאוריה הכי פשוטה והגיונית מה קרה לטיסה 370]. האנוי הרבה יותר קליט מ-'בייג'ינג-קואלה-לומפור-האנוי'. מצד שני, אפשר היה לקרוא לה 'בקל"ה']. כמה דקות של התכווננות והתלבטות על הבחירות, ויצאנו לדרך [תוך כדי שירות אדיב שאפשר לנו לעבור מבחוץ פנימה מיד כשהתפנה שולחן. לא מובן מאליו].
התחלנו מדים סאם מדהים במילוי שרימפס, עם עשב תיבול כלשהו מעל [הזכרון שלי בוגד בי]. הכיסונים היו כמעט שקופים והבצק דקיק, השרימפס היה אלוהי וקעריות הרטבים החריפים שהיו על השולחן מלכתחילה התאימו למנה בול. יחד עם הדים-סאם הגיע הסאקי הקר שהיה חריף ומרענן והצליח לשחרר לי איזה סינוס או שניים. אפרופו משקאות, בביקור הקודם בהאנוי ניסיתי דווקא בירה תאילנדית [Singha, שלא ידעתי עד כמה נפוצה היא בעולם עד שלא גיגלתי אותה] שהיתה לא רעה כלל.
המשכנו עם מנת פתיחה נוספת, בדמות לחם מלזי [רוטי מטאמבה] ממולא בתרד, כוסברה, פטריות שיטאקי ובוטנים. הלחם, שהזכיר לי יותר מופלטה מרוקאית מרובעת ונטולת חמאה ודבש, היה דקיק ולא מספיק פריך, כשהמילוי עצמו לא הורגש יותר מדי. כל העסק הגיע עם קערית יוגורט וכמה מלפפונים ולא היה נורא - אבל מצד שני הייתי ממליץ על כיוון אחר אם אתם בלבטי-תפריט וקוראים את השורות הללו באותו רגע [סטטיסטית, זה יותר סביר ממה שאתם חושבים].
אז לעיקרית הלכתי על הבאן-מי הוייטנאמית-קולוניאלית. קצת רקע: הצרפתים החלו לשלוט בוייטנאם במאה ה-18, והביאו איתם לראשונה את הלחם לאיזור. באן-מי, שבוייטנאמית משמעותו היא 'לחם', התחיל בתור באגט עם חמאה ונקניק כלשהו, כיאה לאירופאים ברוטאליים וקולוניאליים. עם הזמן, הוייטנאמים החלו להכניס קצת מהמטבח המקומי לתוך הבאגט שנתקע להם בעל-כורחם בישבן הלאומי, והופ - הרי זה פלא, התקבלו וריאציות מעניינות של הבאן-מי המקורי. שאר העולם התוודע למטבח הוייטנאמי והבאן-מי בפרט בעיקר כשפליטים החלו לברוח מהמדינה הודות למאבקי האדום-נגד-הכחול התורניים.
וחזרה לעולמנו נטול המאבקים [יא, רייט]. הבאגט אינו גדול, אבל זוהי בערך מילת השלילה היחידה שתראו בפסקה הנוכחית. קראסט פריך בטירוף ובפנוכו לבנבן ורך, גזר חמוץ וירקות טריים, ולבסוף בשר חזיר ברוטב ברביקיו נהדר [גם גרסת הקריספי היתה נהדרת] מתחברים לכריך מיבשת אחרת, שכל ביס ממנו מגדיל את החיוך על הפנים. הנה מתכון מפורט למדי שיעזור לכם לנסות להכין את הפלא הזה בבית. עוד לא ניסיתי אותו, אבל הוא נראה מבטיח. חוץ מזה שאין לי מושג מאיפה אני מביא פורק ראוי. הצעות יתקבלו בששון.
עת הקינוח הגיעה, אבל מה שחפצנו בו היה חסר [מנה שכללה שילוב בין טפיוקה לפסיפלורה ונשמעה מעניינת] אז בחרנו בקוקילידה הביתית. בואו נתחיל מהעובדה שמנה כזו לא ממש צריכה להיות בתפריט אם תשאלו אותי, כי כל קשר בינה לבין הרעיון של המסעדה נראה לי מקרי לחלוטין [אולי חוץ משברי הבוטנים שהיו החוט המקשר היחיד]. מצד שני, אנחנו בחרנו להזמין אותה. אז האחריות נופלת גם עליי. והמנה עצמה? טעימה מאוד, עם קרם שוקולד חמים וסיומת מתוקה ומוצלחת לארוחה מלאת-טעמים ומוצלחת. אף לא חצי תלונה מעבר לקונטקסט.
לסיכומיישן, האנוי גרמה לי לחזור אליה, וכנראה שלא בפעם האחרונה. האוכל לא יקר מדי [דים-סאם שרימפס 24, רוטי מטאמבה 28, באן מי קלאסי 38, קנקן סאקה קר 28, קוקילידה 24] אבל באיכות גבוהה, עשוי כראוי, ועם פוטנציאל שובע גבוהה. החוויה מהנה, האווירה מעולה והציון במדד הבין-גלקטי: 9.
