טאיזו, עיסקית שבת
על פי תמונות של המסעדה אין ספק שבערב היא נראית במלוא הדרה. מצד שני האוכל שם, כפי שכתבתי בעבר, לא כל כך מסתתדר לי עם שעות הערב ולכן התפשרנו על עיסקית צהרים שמאפשרת בחירה של שתי ראשונות ועיקרית אחת (לתשומת לב כתית - שתי ראשונות ועיקרית, בלי קינוח
)
בהתאם לרוח המסעדה של שיירינג במנות - כל ארבע הראשונות הגיעו ביחד.
על פי סדר האכילה:
את העיקריות ביקשנו להגיש בזו אחר זו. שתיהן מנות של המטבח ההודי ושתיהן מנות היבשה. היתה לנו תחושה שלכל אחת מהמנות טעמים די דומיננטים שלא ישתלבו היטב עם מנות ים. .
השירות שקיבלנו מהמלצר לאורך הארוחה היה מושלם. זה הגיע לידי כך שכשהשארנו את הכרטיס אשראי על החשבון המלצר שלנו בדיוק לקח הזמנה משולחן סמוך וקלטתי אותו מאותת למישהו אחר שייקח לנו את הכרטיס אשראי שלא יתעכב. תודעה סביבתית שנתקלים בה בחו"ל וכל כך חסרה לי ממלצרים בארץ. מעבר לזה הוא ידע לתת תיאור מאד נכון של המנות, להזהיר ממה שצריך (חריפות) וגם להיות יותר קליל כשצריך.
מחיר הארוחה 135 שקל לאדם. היין (52 שקלים לכוס – הרבה!) הקפיץ את המחיר מאד, אבל זה לא חדש שמסעדות מבססות הרבה מהרווח שלהם על היין.
בשורה התחתונה
הארוחה בטאיזו היתה מוצלחת למדי. אכלנו שם לא פחות משש מנות. למעט ראשונה אחת שלא התחברה לי - אף מנה לא סבלה מאיזה פגם מהותי או מנפילה כואבת. מצד שני – לא חווינו שם שום דבר יותר מדי מסעיר. היה טעים נטו.
גם אחרי שטעמתי נותרתי בדעתי לגבי ההתאמה של המקום לצהרים ולא לערב. פלוס העובדה שהיה נחמד אך לא מסעיר מקטלג אצלי את טאיזו כאלטרנטיבה חביבה לבית תאילנדי כמקום כזה של שבת בצהרים לארוחה אסייתית נחמדה אבל לא יותר.
זה שההשקעה בטאיזו נראית כאילו כוונה למשהו הרבה מעבר לזה... זה כבר סיפור אחר. מי שמסתדר לו ארוחה אסייתית כבילוי ערב מרוויח כאן את הערך המוסף של המקום בערב. אנחנו נותרנו עם מקום חביב לצהרים ולחזור כנראה לא נחזור בזמן הקרוב בין היתר גם בגלל שלא נראה שיש לקטנה שלנו מה לאכול שם.
בעתיד מתישהו אם יתחשק שוב פעם אז אני לא פוסל.
[מגדל לוינשטיין, תל אביב רחוב מנחם בגין לא רחוק מרחוב הרכבת]
טאיזו כבר הרבה זמן מתחמקת מביקור שלנו. השבת ביקרנו שם לראשונה לעיסקית שבת בצהרים.
על פי תמונות של המסעדה אין ספק שבערב היא נראית במלוא הדרה. מצד שני האוכל שם, כפי שכתבתי בעבר, לא כל כך מסתתדר לי עם שעות הערב ולכן התפשרנו על עיסקית צהרים שמאפשרת בחירה של שתי ראשונות ועיקרית אחת (לתשומת לב כתית - שתי ראשונות ועיקרית, בלי קינוח
בהתאם לרוח המסעדה של שיירינג במנות - כל ארבע הראשונות הגיעו ביחד.
על פי סדר האכילה:
- טרטר דגי ים בתוך קונוס אורז שהציץ מראשו "זר" ירוק שהסתיר את הפנים של הקונוס. ההנחייה היתה לאכול כמה שאפשר בביס אחד כדי להנות מערבוב הטעמים. היו שם באמת לא מעט מרקמים וטעמים (על פי התפריט קציפת סויה וביצי דג) ובכל זאת השילוב הכללי לא הצליף בלשון ונשאר די סתמי. המנה הכי פחות מוצלחת בארוחה לטעמי.
- פוט סטיקרס עגל חלב: שלושה כיסונים ממולאים בכבד עגל חלב. אהבתי שהכיסונים קיבלו צריבה כלשהי אחרי האידוי, זה יוצא מוצלח יותר לטעמי מאשר רק מאודה ובכלל אהבתי את ה feel המאד מעודן שהיה לכיסונים והבשר. ראשונה מוצלחת
- נמס: קצת שונה מהנמס של בית תאילנדי ששם בונים את העטיפה עם העלים שמוגשים יחד עם המנה. כאן הכל כבר הגיע עטוף במעין אגרול שברירי והעלים היו רק אופציה שויתרתי עליה. מאד אהבתי את השבריריות של האגרול. אנטיתזה לאגרולים של כל מיני מסעדות סיניות סוג ז'. מנה מוצלחת למדי.
- ברווז "שלוש כוסות". הגירסה המקומית של טאיזו לסלאפי ג'ו? הוגש עם רוטב BBQ בתוך לחמניה מאודה. הלחמניה המאודה היתה מוצלחת הרבה יותר מזו של פופינה שסבלה ממסטיקיות מסויימת לאחר האידוי. כאן המרקם היה מושלם והלחמניה עטפה בצורה מושלמת את הבשר. מנה שעל פי התפריט היא ההכי "פושטית" מכל המנות ובכל זאת בשבילי היא היתה הראשונה המנצחת.
את העיקריות ביקשנו להגיש בזו אחר זו. שתיהן מנות של המטבח ההודי ושתיהן מנות היבשה. היתה לנו תחושה שלכל אחת מהמנות טעמים די דומיננטים שלא ישתלבו היטב עם מנות ים. .
- ראשונה הגיעה מנת הוינדאלו: הכרנו את המנה מאינדירה, שם היא מוגשת במחבת מעלה עשן עם מרינאדה מצויינת ודווקא לא חריפה. כאן גירסה אחרת, מעט חריפה (או הרבה חריפה אם לא מסלקים את הצ'ילי) שהוגשה עם לחם (מצויין) להרכבה יחד עם שמנת חמוצה וכוסברה וגם עלי נענע שהאישה אהבה לשלב ולי הם דווקא הפריעו אז העדפתי בלעדיהם. לטעמי מנה חביבה, לא מעבר.
- באטר צ'יקן: גם כאן אנחנו מכירים את הגירסה ה"רגילה", שם הרוטב הוא סמיך יותר וחמאתי מאד. כאן הרוטב היה אחר לגמרי, דליל יותר אבל עדין חמאתי מאד ועוטף בצורה מאד נעימה את העוף. מאד מאד אהבתי את המנה למרות שאני יכול להבין מישהו שרגיל לגירסה הסמיכה יותר של הרוטב ו"ייבהל" קצת מהגירסה הזו אבל בעיניי - שיחוק גדול והעיקרית שיותר אהבתי מבין השתים.
השירות שקיבלנו מהמלצר לאורך הארוחה היה מושלם. זה הגיע לידי כך שכשהשארנו את הכרטיס אשראי על החשבון המלצר שלנו בדיוק לקח הזמנה משולחן סמוך וקלטתי אותו מאותת למישהו אחר שייקח לנו את הכרטיס אשראי שלא יתעכב. תודעה סביבתית שנתקלים בה בחו"ל וכל כך חסרה לי ממלצרים בארץ. מעבר לזה הוא ידע לתת תיאור מאד נכון של המנות, להזהיר ממה שצריך (חריפות) וגם להיות יותר קליל כשצריך.
מחיר הארוחה 135 שקל לאדם. היין (52 שקלים לכוס – הרבה!) הקפיץ את המחיר מאד, אבל זה לא חדש שמסעדות מבססות הרבה מהרווח שלהם על היין.
בשורה התחתונה
הארוחה בטאיזו היתה מוצלחת למדי. אכלנו שם לא פחות משש מנות. למעט ראשונה אחת שלא התחברה לי - אף מנה לא סבלה מאיזה פגם מהותי או מנפילה כואבת. מצד שני – לא חווינו שם שום דבר יותר מדי מסעיר. היה טעים נטו.
גם אחרי שטעמתי נותרתי בדעתי לגבי ההתאמה של המקום לצהרים ולא לערב. פלוס העובדה שהיה נחמד אך לא מסעיר מקטלג אצלי את טאיזו כאלטרנטיבה חביבה לבית תאילנדי כמקום כזה של שבת בצהרים לארוחה אסייתית נחמדה אבל לא יותר.
זה שההשקעה בטאיזו נראית כאילו כוונה למשהו הרבה מעבר לזה... זה כבר סיפור אחר. מי שמסתדר לו ארוחה אסייתית כבילוי ערב מרוויח כאן את הערך המוסף של המקום בערב. אנחנו נותרנו עם מקום חביב לצהרים ולחזור כנראה לא נחזור בזמן הקרוב בין היתר גם בגלל שלא נראה שיש לקטנה שלנו מה לאכול שם.
בעתיד מתישהו אם יתחשק שוב פעם אז אני לא פוסל.
