קוואטרו- תפסת מרובה לא תפסת
קוואטרו, הארבעה 21 תל אביב . טל. 03-9191555 לא כשר
לדיווח המלא בבלוג פה גדול
יום ההולדת שלי לפני כשבועיים, נראה היה כמו הזדמנות טובה לבקר בקוואטרו. הייתי סקרן. למרות הביקורות המזגזגות החלטתי שאני הולך, תמיד הכי טוב זה לנסות בעצמך. כמו כן אני מאוד אוהב את מסה ואם אביב משה חתום כאן על התפריט זו עוד סיבה לנסות.
המסעדה ענקית, ישנו חלל פנימי גדול ובנוסף ישנן מקומות ישיבה בחוץ. העיצוב גרנדיוזי וראוותני, בחלל הפנימי יש גופי תאורה ענקיים לאורכה ולרוחבה של המסעדה, שרשראות חרוזים ענקיות המשתלשלים מעל לבר, מסכים ענקיים (עליהם נראו באותו ערב מגדלי עזריאלי). נוסף על כך ישנם עמודים רחבים מקרטון שצורתם היא כגזע של עץ, כמו כן הבר במרכז המסעדה הוא בר ענק, שונה מהצורה המרובעת הקלאסית של ברים, וצורתו אליפטית והוא כולל מפרצים קטנים מעוגלים בפינות שלו שניתן לשבת בהם. ויש עוד הרבה. בחוץ ישנם פריטים של טבע- עצים והרבה ירוק. מבחינתי עיצוב כזה זה לא מזיק (גם לא מוסיף לדעתי),
אבל הבעיה הגדולה שהיתה לי היתה עם המוזיקה. לכל אורך הערב הושמעה מוזיקה עוצמתית. מוזיקה שאולי מתאימה לבר רועש במיוחד אבל לא למסעדה. חשבתי שאגיע למסעדה שבה אוכל לשוחח בלי לאמץ את מיתרי הקול. טעיתי. במקום זה מצאתי את עצמי צועק בכדי שאוכל לשמוע ולהישמע. מיותר לציין שדבר זה לא נאמר מראש. איך אמא שלי אומרת - אני לא אוהבת הפתעות. אל תעשו לי הפתעות. אז גם אני לא, לפחות בכל הקשור למוזיקה. בעיה (קטנה) אחרת שהסתדרנו איתה היתה שנאמר לנו בעת ההזמנה שנשב על שולחן גבוה. בפועל ישבנו בקצה של הבר, אחד מול השני (הבר מעוגל בקצוות כך שניתן לשבת אחד מול השני). הכסאות היו נוחים מאוד, ולא ישבו לידנו אז זה לא היה נורא ולכן לא ביקשנו לעבור, אבל אילו כן היו יושבים לידנו לא היתה שום פרטיות. הערנו לאחראי על כך שהתנצל, ואמר שאם נרצה לעבור הוא ימצא מקום. כאמור, היה לנו נוח ותחושת פרטיות אז נשארנו.
פתיח:
ע"ח הבית קיבלנו תחילה לחם שאור רגיל ולחם שאר עם זיתים. בצד הוגשה צלוחית עם שמן זית, בלסמי, זיתים, קונפי שום ורסק עגבניות. הלחמים היו טובים, הקרום פציח ולא היה קשה מדי, והתוספות טובות.
ראשונות:
קפרזה בוראטה- (62 שקל): כדור הבוראטה היה טעים, בעל טעם מעודן וטוב, וכשפתחנו אותו נשפך המילוי על הצלחת. המילוי היה מתקתק וטעים. ההערה היתה עם מיעוט העגבניות והבזיליקום, ויותר מדי שמן זית שהיה במנה, מה שגרם שמתישהו המנה התחילה קצת לשעמם, אבל עדיין היא היתה חביבה
פיורי די זיוקה- פרחי זוקיני, מוס כמהין, קרם סלק וארנציני עגבניות (58 שקל): פעם ראשונה שאני טועם פרחי זוקיני. הגיע הזמן. תחילה אבל לגבי הארנצ'יני- הגיעו שני כדורי הארנציני היו קטנים מאוד- ביס אחד ונגמר. כן, הביס היה טעים, אבל למה להגיש ארנצ'יני בגודל ביס? מנסים לחקות את פרונטו שגם היא מגישה ארנצ'יני ביס? קרם הסלק היה גם הוא טוב, מתוק וטעים, ומילוי הכמהין בפרחי הזוקיני היה מוצלח, מתוק במידה, אך הפרחים היו סמרטוטיים. החיבור בין קרם הסלק לפרחי הזוקיני ולכמהין לא צלח- מדובר היה בשני טעמים מאוד דומיננטים שהעלימו אחד את השני. התחושה היתה שבצלחת אחת קיבלנו כמה מנות שונות, והניסיון לחבר בין כל המרכיבים לא היה ברור ולא היה לטעמנו. הפרחי זוקיני כמעט לא שיחקו שום תפקיד במנה.
על חשבון הבית, (אולי בעקבות ההערה על המקום ישיבה, ואולי לא) קיבלנו קרפציו- שייטל כבוש, סורבה חרדל, קרם חלמון, פרמזן וירקות שוק (54 שקל): הבשר היה טוב, והיה היה מתובל בעדינות. נחמד לקבל קרפצ'יו בלי תועפות שמ"ז ובלסמי עליו. השילוב עם הפרמזן היה טוב, אבל גם פה חזר על עצמו אותו דבר כמו בפרחי הזוקיני- מרכיבים לא קשורים. היה שם סורבה חרדל וקרם חלמון. המלצר המליץ לחבר את הבשר עם סורבה החרדל, החלמון והפרמזן. ניסיתי. הסורבה חרדל השתלט על הטעמים. היה לו טעם מתוק- חריף נוראי בעיני. את המשך המנה אכלתי ללא סורבה החרדל. בנוסף היו במנה גם מקלות גבינה חביבים, לא כל כך ברור הקשר שלהם לקרפצ'יו אבל הם היו טעימים. בשורה תחתונה, אם מתעלמים מהתוספות זו מנת קרפצ'יו טובה. אם לא מתעלמים זו מנה שהרגישה לנו מוזרה.
עיקריות
קנלוני במילוי 4 גבינות, בלסמי פטריות, ריקוטה ועגבניות טריות (86 שקל): המנה כללה 3 גלילי קנלוני לא גדולים, וכאמור מעט פטריות, עגבניות, עלי רוקט (שחזרו על עצמם ברוב המנות) ואגוזי מלך.(כן, אגוזים). 4 הגבינות בקנלוני היו מסקרפונה, עיזים, פרמזן ומוצרלה. הבצק היה נהדר, אבל הבעיה היתה עם המילוי שהיה מתוק מדי. המסקרפונה היתה דומיננטית מדי. רוטב הפטריות בלסמי היה גם הוא מתוק מדי לטעמי. ריקוטה לא נראתה, ואם היתה אז היא הוסתרה היטב. זו היתה מנה שבביס הראשון נהניתי ממנה מאוד, אבל בביס השני היא היתה מתוקה מדי עבורי. האישה אהבה יותר את המנה, אני לקחתי שני ביסים וזה הספיק לי. כמו כן, מדובר במנה לא גדולה במיוחד, הגלילים של הקנלוני לא גדולים במיוחד.
מנה נוספת היתה לזניה לחי עגל- דפי פסטה, לחי עגל, קרם שורשים (98 שקל): ללא ספק המנה הטובה בארוחה. המנה כללה שני דפי פסטה שביניהם תבשיל לחי עגל. דפי הפסטה היו דקיקים וטובים, והתבשיל היה נהדר- הבשר היה רך, היו בו הרבה ירקות שורש, והיה בעל טעמים שממש התפוצצו בפה. הוא היה מתוק אבל לדעתי בגבול הסביר. מנה מעולה, שהייתי שמח לאכול כאן שוב.
קינוח:
אחרי ערימת המתיקות בחלק גדול מהמנות, קינוח לא היה הכרחי אבל הסקרנות הכריעה ולקחנו את קינוח הגינה (54 שקל). קינוח הגינה כלל אינספור מרכיבים, ביניהם: מרנג, שוקולד בצורת פטרייה אדומה, מרמלדת משמש, פירות יער, ממרח קרמל, מקל פילו במילוי שקדים, גלידת פיסטוק, ומתחת לכל המרכיבים היו שתי שכבות שהורכבו מקרם פיסטוק ומקרם שוקולד. לפחות כאן לא היה רוקט (אבל אל דאגב, היו זלזלי שמיר, כמו ששגיא כהן כתב בביקורת שלו) המראה של הקינוח היה מרהיב ונראה כמו יצירת אמנות. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אמרו לי פעם. וזה היה המקרה כאן. שמתחת למעטה היופי, לא היה בקינוח הזה ממש. המרכיבים העיקריים, גלידת פיסטוק וקרם פיסטוק, היו בעל טעם מריר-מתוק לא נעים ולא טעים. קרם השוקולד היה סתמי, יתכן שבגלל הפיסטוק אשר טשטש את טעמו (שכבת הקרם היתה צמודה לפיסטוק ולא ניתן היה להפריד, המרקם לא היה קרמי אלא מרקם קשה יחסית) למעט מקל השקדים שהיה חביב, כל שאר המרכיבים היו סתמיים ולא טעימים. בסופו של דבר, היה זה קינוח כבד, סתמי ורע. הרגשנו שהיופי בא ע"ח הטעם. מילא אם זה היה קורה רק בחלק מהמרכיבים. אבל זה קרה כמעט בכולם, כולל ברכיבים העיקריים שזה הפיסטוק וקרם השוקולד לצערי, רוב הקינוח נשאר בצלחת.
יצאנו מקוואטרו עם תחושות מעורבות. תחילה, כמה דברים טובים חייבים להגיד- תחילה לגבי הדברים מסביב לאוכל. המסעדה מושקעת מאוד, השירות נעים מאוד, ומשתדל ולמרות הגודל העצום של המסעדה, אנשי צוות ומלצרים הסתובבו כל הזמן במסעדה ודאגו ששום דבר לא יחסר.
לגבי האוכל- הדברים הטובים הם הביצוע שהיה בדרך כלל היה מוצלח, חומרי הגלם טובים, גם המנות מעניינות ומסקרנות ורובן (למעט הקנלוני) בגודל ראוי. אבל בשורה התחתונה, היו כמה בעיות: המוזיקה בווליום עוצמתי מדי ונותנת הרגשה כאילו באנו לבר. במקום בעלי המסעדה, הייתי חושב שוב על הווליום. לא נעים לשבת ככה, זה לא מועדון של בני תשחורת אלא אנשים קצת יותר מבוגרים שלא נראה לי שבאו לדפוק את הראש. גם אם האוכל היה נפלא- לא הייתי חוזר לשם ולו בגלל המוזיקה.
באוכל עצמו היו 2 בעיות שחזרו שוב ושוב: יותר מדי מרכיבים במנה אחת, מרכיבים עזי טעם, שלא התחברו אחד עם השני; והמנות היו לעתים מתוקות מדי, רמות המתיקות היו מוגזמות לחלוטין. שורה תחתונה- נטיית הלב היא כן לכתוב עליה דברים טובים, היא שונה ממסעדות אחרות, מעניינת, מושקעת מאוד, אבל בתכל'ס- לא נהנינו במיוחד. לא התחברנו לאכול והרגשנו שזה הרבה יותר מדי. אני לא רואה את עצמי חוזר לשם.
קוואטרו, הארבעה 21 תל אביב . טל. 03-9191555 לא כשר
לדיווח המלא בבלוג פה גדול
יום ההולדת שלי לפני כשבועיים, נראה היה כמו הזדמנות טובה לבקר בקוואטרו. הייתי סקרן. למרות הביקורות המזגזגות החלטתי שאני הולך, תמיד הכי טוב זה לנסות בעצמך. כמו כן אני מאוד אוהב את מסה ואם אביב משה חתום כאן על התפריט זו עוד סיבה לנסות.
המסעדה ענקית, ישנו חלל פנימי גדול ובנוסף ישנן מקומות ישיבה בחוץ. העיצוב גרנדיוזי וראוותני, בחלל הפנימי יש גופי תאורה ענקיים לאורכה ולרוחבה של המסעדה, שרשראות חרוזים ענקיות המשתלשלים מעל לבר, מסכים ענקיים (עליהם נראו באותו ערב מגדלי עזריאלי). נוסף על כך ישנם עמודים רחבים מקרטון שצורתם היא כגזע של עץ, כמו כן הבר במרכז המסעדה הוא בר ענק, שונה מהצורה המרובעת הקלאסית של ברים, וצורתו אליפטית והוא כולל מפרצים קטנים מעוגלים בפינות שלו שניתן לשבת בהם. ויש עוד הרבה. בחוץ ישנם פריטים של טבע- עצים והרבה ירוק. מבחינתי עיצוב כזה זה לא מזיק (גם לא מוסיף לדעתי),
אבל הבעיה הגדולה שהיתה לי היתה עם המוזיקה. לכל אורך הערב הושמעה מוזיקה עוצמתית. מוזיקה שאולי מתאימה לבר רועש במיוחד אבל לא למסעדה. חשבתי שאגיע למסעדה שבה אוכל לשוחח בלי לאמץ את מיתרי הקול. טעיתי. במקום זה מצאתי את עצמי צועק בכדי שאוכל לשמוע ולהישמע. מיותר לציין שדבר זה לא נאמר מראש. איך אמא שלי אומרת - אני לא אוהבת הפתעות. אל תעשו לי הפתעות. אז גם אני לא, לפחות בכל הקשור למוזיקה. בעיה (קטנה) אחרת שהסתדרנו איתה היתה שנאמר לנו בעת ההזמנה שנשב על שולחן גבוה. בפועל ישבנו בקצה של הבר, אחד מול השני (הבר מעוגל בקצוות כך שניתן לשבת אחד מול השני). הכסאות היו נוחים מאוד, ולא ישבו לידנו אז זה לא היה נורא ולכן לא ביקשנו לעבור, אבל אילו כן היו יושבים לידנו לא היתה שום פרטיות. הערנו לאחראי על כך שהתנצל, ואמר שאם נרצה לעבור הוא ימצא מקום. כאמור, היה לנו נוח ותחושת פרטיות אז נשארנו.
פתיח:
ע"ח הבית קיבלנו תחילה לחם שאור רגיל ולחם שאר עם זיתים. בצד הוגשה צלוחית עם שמן זית, בלסמי, זיתים, קונפי שום ורסק עגבניות. הלחמים היו טובים, הקרום פציח ולא היה קשה מדי, והתוספות טובות.
ראשונות:
קפרזה בוראטה- (62 שקל): כדור הבוראטה היה טעים, בעל טעם מעודן וטוב, וכשפתחנו אותו נשפך המילוי על הצלחת. המילוי היה מתקתק וטעים. ההערה היתה עם מיעוט העגבניות והבזיליקום, ויותר מדי שמן זית שהיה במנה, מה שגרם שמתישהו המנה התחילה קצת לשעמם, אבל עדיין היא היתה חביבה
פיורי די זיוקה- פרחי זוקיני, מוס כמהין, קרם סלק וארנציני עגבניות (58 שקל): פעם ראשונה שאני טועם פרחי זוקיני. הגיע הזמן. תחילה אבל לגבי הארנצ'יני- הגיעו שני כדורי הארנציני היו קטנים מאוד- ביס אחד ונגמר. כן, הביס היה טעים, אבל למה להגיש ארנצ'יני בגודל ביס? מנסים לחקות את פרונטו שגם היא מגישה ארנצ'יני ביס? קרם הסלק היה גם הוא טוב, מתוק וטעים, ומילוי הכמהין בפרחי הזוקיני היה מוצלח, מתוק במידה, אך הפרחים היו סמרטוטיים. החיבור בין קרם הסלק לפרחי הזוקיני ולכמהין לא צלח- מדובר היה בשני טעמים מאוד דומיננטים שהעלימו אחד את השני. התחושה היתה שבצלחת אחת קיבלנו כמה מנות שונות, והניסיון לחבר בין כל המרכיבים לא היה ברור ולא היה לטעמנו. הפרחי זוקיני כמעט לא שיחקו שום תפקיד במנה.
על חשבון הבית, (אולי בעקבות ההערה על המקום ישיבה, ואולי לא) קיבלנו קרפציו- שייטל כבוש, סורבה חרדל, קרם חלמון, פרמזן וירקות שוק (54 שקל): הבשר היה טוב, והיה היה מתובל בעדינות. נחמד לקבל קרפצ'יו בלי תועפות שמ"ז ובלסמי עליו. השילוב עם הפרמזן היה טוב, אבל גם פה חזר על עצמו אותו דבר כמו בפרחי הזוקיני- מרכיבים לא קשורים. היה שם סורבה חרדל וקרם חלמון. המלצר המליץ לחבר את הבשר עם סורבה החרדל, החלמון והפרמזן. ניסיתי. הסורבה חרדל השתלט על הטעמים. היה לו טעם מתוק- חריף נוראי בעיני. את המשך המנה אכלתי ללא סורבה החרדל. בנוסף היו במנה גם מקלות גבינה חביבים, לא כל כך ברור הקשר שלהם לקרפצ'יו אבל הם היו טעימים. בשורה תחתונה, אם מתעלמים מהתוספות זו מנת קרפצ'יו טובה. אם לא מתעלמים זו מנה שהרגישה לנו מוזרה.
עיקריות
קנלוני במילוי 4 גבינות, בלסמי פטריות, ריקוטה ועגבניות טריות (86 שקל): המנה כללה 3 גלילי קנלוני לא גדולים, וכאמור מעט פטריות, עגבניות, עלי רוקט (שחזרו על עצמם ברוב המנות) ואגוזי מלך.(כן, אגוזים). 4 הגבינות בקנלוני היו מסקרפונה, עיזים, פרמזן ומוצרלה. הבצק היה נהדר, אבל הבעיה היתה עם המילוי שהיה מתוק מדי. המסקרפונה היתה דומיננטית מדי. רוטב הפטריות בלסמי היה גם הוא מתוק מדי לטעמי. ריקוטה לא נראתה, ואם היתה אז היא הוסתרה היטב. זו היתה מנה שבביס הראשון נהניתי ממנה מאוד, אבל בביס השני היא היתה מתוקה מדי עבורי. האישה אהבה יותר את המנה, אני לקחתי שני ביסים וזה הספיק לי. כמו כן, מדובר במנה לא גדולה במיוחד, הגלילים של הקנלוני לא גדולים במיוחד.
מנה נוספת היתה לזניה לחי עגל- דפי פסטה, לחי עגל, קרם שורשים (98 שקל): ללא ספק המנה הטובה בארוחה. המנה כללה שני דפי פסטה שביניהם תבשיל לחי עגל. דפי הפסטה היו דקיקים וטובים, והתבשיל היה נהדר- הבשר היה רך, היו בו הרבה ירקות שורש, והיה בעל טעמים שממש התפוצצו בפה. הוא היה מתוק אבל לדעתי בגבול הסביר. מנה מעולה, שהייתי שמח לאכול כאן שוב.
קינוח:
אחרי ערימת המתיקות בחלק גדול מהמנות, קינוח לא היה הכרחי אבל הסקרנות הכריעה ולקחנו את קינוח הגינה (54 שקל). קינוח הגינה כלל אינספור מרכיבים, ביניהם: מרנג, שוקולד בצורת פטרייה אדומה, מרמלדת משמש, פירות יער, ממרח קרמל, מקל פילו במילוי שקדים, גלידת פיסטוק, ומתחת לכל המרכיבים היו שתי שכבות שהורכבו מקרם פיסטוק ומקרם שוקולד. לפחות כאן לא היה רוקט (אבל אל דאגב, היו זלזלי שמיר, כמו ששגיא כהן כתב בביקורת שלו) המראה של הקינוח היה מרהיב ונראה כמו יצירת אמנות. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אמרו לי פעם. וזה היה המקרה כאן. שמתחת למעטה היופי, לא היה בקינוח הזה ממש. המרכיבים העיקריים, גלידת פיסטוק וקרם פיסטוק, היו בעל טעם מריר-מתוק לא נעים ולא טעים. קרם השוקולד היה סתמי, יתכן שבגלל הפיסטוק אשר טשטש את טעמו (שכבת הקרם היתה צמודה לפיסטוק ולא ניתן היה להפריד, המרקם לא היה קרמי אלא מרקם קשה יחסית) למעט מקל השקדים שהיה חביב, כל שאר המרכיבים היו סתמיים ולא טעימים. בסופו של דבר, היה זה קינוח כבד, סתמי ורע. הרגשנו שהיופי בא ע"ח הטעם. מילא אם זה היה קורה רק בחלק מהמרכיבים. אבל זה קרה כמעט בכולם, כולל ברכיבים העיקריים שזה הפיסטוק וקרם השוקולד לצערי, רוב הקינוח נשאר בצלחת.
יצאנו מקוואטרו עם תחושות מעורבות. תחילה, כמה דברים טובים חייבים להגיד- תחילה לגבי הדברים מסביב לאוכל. המסעדה מושקעת מאוד, השירות נעים מאוד, ומשתדל ולמרות הגודל העצום של המסעדה, אנשי צוות ומלצרים הסתובבו כל הזמן במסעדה ודאגו ששום דבר לא יחסר.
לגבי האוכל- הדברים הטובים הם הביצוע שהיה בדרך כלל היה מוצלח, חומרי הגלם טובים, גם המנות מעניינות ומסקרנות ורובן (למעט הקנלוני) בגודל ראוי. אבל בשורה התחתונה, היו כמה בעיות: המוזיקה בווליום עוצמתי מדי ונותנת הרגשה כאילו באנו לבר. במקום בעלי המסעדה, הייתי חושב שוב על הווליום. לא נעים לשבת ככה, זה לא מועדון של בני תשחורת אלא אנשים קצת יותר מבוגרים שלא נראה לי שבאו לדפוק את הראש. גם אם האוכל היה נפלא- לא הייתי חוזר לשם ולו בגלל המוזיקה.
באוכל עצמו היו 2 בעיות שחזרו שוב ושוב: יותר מדי מרכיבים במנה אחת, מרכיבים עזי טעם, שלא התחברו אחד עם השני; והמנות היו לעתים מתוקות מדי, רמות המתיקות היו מוגזמות לחלוטין. שורה תחתונה- נטיית הלב היא כן לכתוב עליה דברים טובים, היא שונה ממסעדות אחרות, מעניינת, מושקעת מאוד, אבל בתכל'ס- לא נהנינו במיוחד. לא התחברנו לאכול והרגשנו שזה הרבה יותר מדי. אני לא רואה את עצמי חוזר לשם.
