ביקורת: מסעדת Aria בתל אביב
החלק הכי טוב ב- Aria הוא הלחם. טוב נו, לא רק הלחם. גם האוכל בסדר גמור. אבל פחות או יותר זהו - הגענו לאריא של גיא גמזו עם ציפיות בשמיים, וכמו שאומרים במחוזותינו, כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. למסעדה ישנו פוטנציאל עצום, שכולו מתבזבז על שירות בינוני, הרצון לדחוק כמה שיותר סועדים בחלל אחד ותודעת שירות גרועה שהפתיעה אותי כסועדת.
לכאורה, הכל היה אמור להיות בסדר. הגענו למסעדה בידיעה ברורה שאנחנו פוגשים שם עוד 8 חבר'ה פוּדיס בדיוק כמונו, לתפריט מובנה שכולל 7 מנות ראשונות לשולחן, מנה עיקרית לסועד, קינוחים למרכז השולחן, שתייה קלה וכל זאת במחיר של 200 ₪ לאדם. מאחר ואת אריא רציתי לדגום עוד מאז שגיליתי על ארוחת הטעימות שלה (7 מנות מוקטנות לבחירה מתוך 9, כולל קינוחים, במחיר של 148 ₪ לאדם), לא היססתי והצלחתי לשכנע את עידן שנלך יחדיו. אני עוד אוכל חצץ על ההצעה הזאת, כך מסתבר.
אריא נפתחה במרץ 2013, מידיו של השף גיא גמזו שהחליט לאחר 7 שנות ניסיון כשף תפעולי ברפאל, להשקיע 3 מיליון שקל בשיפוץ בניין לשימור ברחוב נחלת בנימין ולהפוך (או לפחות לנסות) להיות הדבר הבא. האם הוא הצליח? ביקורות רבות משנת 2013 טוענות שלא, ואז מגיע ביצה עלומה של מאקו וטוען שאריא היא אחת מהמסעדות הטובות בישראל.
הגענו לאריא בערב שישי מקפיא, כאשר אני מהדסת על עקבים אדומים אך עטופה במעיל צמר חדש שהגיע ישירות מאמסטרדם. קבענו עם החבר'ה לשעה 20:00 ואיחרנו ברבע שעה, ומהר מאוד הבנו שהאיחור הזה משמעותו פספוס חלק עיקרי בערב - העובדה שאין תפריט ב- 200 ₪ לאדם ולא יוק. מדוע? מכיוון שלא אישרנו "סופית" את ההזמנה. אבל מה (וזה אבל גדול), אנחנו עדיין נדרשים לשלם מינימום 200 ₪ לאדם. "למזלנו", אנחנו יכולים לבחור כל מנה מתפריט המסעדה, בתנאי כמובן שנגיע למינימום 200 ₪ לאדם, ויותר.
העובדה הקטנה הזאת, שאיתה התחלנו את הארוחה, גרמה לי לתרעומת כבדה. ניחא, לא אישרנו את ההזמנה? בעיה שלנו. נכון. אבל השולחן בכל מקרה היה שמור, אז היה כל כך קשה להתקשר ולוודא? ונניח שהגענו ולא אישרנו את התפריט המיוחד, מדוע לציין ביובש שאנחנו מחויבים לשלם 200 ₪ לראש? האם לא נוציא ממילא סכום דומה (או גבוה יותר) במסעדה? התפריט יציין שכן. איזה עוד מסעדה אתם מכירים שדורשת מכם להוציא סכום מופרז מראש, בהתחייבות, רק כי עשיתם לה טובה והגעתם? אני לא מכירה מסעדה כזאת. עם הידיעה המרה הזאת, התחלנו את הארוחה.
הזמנו קוקטיילים כדי לשכוח את התקרית המצערת הזאת. אני הזמנתי קוקטייל Sesame Street הכולל קמצוץ וניל, תפוז, לימונצ'לו, דבש וסיומת של טחינה. ייתכן והמלצר החליט שהשולחן שלנו לא בא לו טוב בעין, כי מעט מהקוקטייל נשפך על דיאנה שישבה לצדי. טעויות קורות - אין ספק, אבל לי אישית זה הרגיש פשוט מוזר. אני לא בטוחה עד כמה המלצר עצמו אשם - מאחר ובאריא אין באמת מקום לזוז, בטח שלא לתמרן עם מגשים. באשר לקוקטייל - הוא היה כבד ולא הגיוני בעליל. סיומת טחינה יכולה להתאים לקוקטייל על בסיס שמנת, או סתם קוקטייל חלבי. גם לימון, גם תפוז וגם טחינה? Over-kill. החזרתי את הקוקטייל כלאחר כבוד למטבח ובמקומו לקחתי את קוקטייל ה- Fresh Rum, שהיה קליל, חמצמץ וכיפי על הלשון. טרם הגעת הקוקטייל, ולאחר הנפילה (תרתי משמע) עם סומסום היפתח, ביקשתי מהמלצרית שכמות האלכוהול בקוקטייל שלי תהיה נמוכה. המלצרית ענתה לי בהטעמה שאין לה שום אפשרות לעשות זאת מכיוון ששינוי מידת האלכוהול תפגע בעשיית הקוקטייל בדיוק כפי שמנהל הבר התכוון. וואלה, באמת. אני אטען שמעולם לא שמעתי תשובה כזאת, על אחת כמה וכמה כשאני משלמת מחיר נאה לארוחה. עידן ופלג טענו שאני טועה, כך שלמען הסר ספק - דיינו. עידן הזמין קוקטייל Old Fashion, שהיה נחמד עד כמה שויסקי יכול להיות נחמד, אבל התהדר בנוצות של 68 ₪. ב- 68 ₪ אני יכולה לשתות קוקטייל פינקולדה-אננס אצל מאיר אדוני בכתית, ולהרגיש כאילו אני על שפת הים בתאילנד. אין שום סיבה לתמחור המגוחך הנ"ל.
למנה ראשונה לקחתי טטאקי סלמון שהיה מצוין - פיסות סלמון צרוב למעלה ונא למטה, עם ויניגרט תמרהינדי, למון גראס וקשיו מקורמל. הרוטב היה טיפה יותר מדי דומיננטי לטעמי, אבל זה לא מנע ממני לחסל את המנה בכמה רגעים. עידן הזמין מנת ספיישל חורף - ריזוטו קרבונרה עם פרושוטו איכותי, הרבה חמאה ופרמז'ן וחלמון עגול ויפה מעל הכל. אינני בחורה של נקניקים אבל המנה הזאת הייתה מוצלחת מאוד, מדויקת, והחלמון הוסיף טעם של עוד. שוחחנו בשולחן על כיצד נמדדת מנה ראשונה טובה, והתשובה הייתה שאתה רוצה לספוג את כל שאריות המיץ מהצלחת עם סלסלת הלחם שלך. במקרה של אריא, סלסלת לחם שאור וחלה מתוקה בהחלט עשו את שלהם. הלחם הגיע עם מנת פתיחה של גרגרי חומוס לימוניים שעידן התלהב מהם, עם מטבל עגבניות וממרח טחינה שחורה. כשראיתי את הטחינה חשבתי לעצמי שמדובר בעיבוד מוצלח ואפל לטחינה גולמית, אולי עם סילאן וטעם פחמי. התבדיתי לגלות שמדובר בטחינה רגילה, בשילוב חצילים (!). כאן זה כבר ממש הפך לחילול קודש הקודשים, אבל החלה אכן הייתה ונשארה מצוינת, והחמאה הייתה צהובה ורכה, כך שהסכמתי לסלוח לאריא על כך, לפחות לעת עתה. הצלחת הריקה של המנה הראשונה נותרה מיותמת על שולחני לפחות חצי שעה, מה שגרם לי לנוע באי נוחות - כאשר יש לי צלחת מלאה ברוטב חום, כבד ומלכלך, אני רוצה שיזיזו ממני את פוטנציאל הלכלוך, וכמה שיותר מהר. כנראה שלמלצרים היו דברים אחרים לעשות.
התכוונתי לקחת לעיקרית את מנת הסטייק - כבד עגל חלב, אך כאשר תשובתי למלצרית הייתה שמעולם לא אכלתי כבד עגל, היא המליצה לי להתרחק כיוון שמדובר בטעם דומיננטי שלא כל אחד אוהב. הפסד שלך, אריא. אף מנה אחרת לא הלהיבה אותי במיוחד, ולא התחשק לי לשלם 120 ₪ וצפונה על מנת דג או בשר, כך שהחלטתי להסתפק במנה ראשונה נוספת של רביולי כבד אווז ורום, מזוגג ברוזטה ביתית וצימוק איראני. זו הייתה מנה מופלאה ומאוזנת, כאשר הרביולי התפצח בפה שלי בצורה מענגת ומילוי הכבד המתיק לי את הלשון, בתוספת הרוזטה (נספגה לאחר כבוד עם החלה, כמובן), הרגשתי שבחרתי כמו שצריך. עידן לקח לעיקרית את מנת זנב השור, שאכן הרוויחה ביושר את כל המחמאות שקיבלה - פסטה רחבה עבודת יד עם בשר רך ונימוח של זנב שור, עם תלולית פרמזן לצדה. בהחלט מנה עשויה כהלכה.
מסתבר שאני לא הבחורה היחידה שנותרה חמומת מוח לאחר ההתחלה המקרטעת עם מינימום 200 ₪ לאדם, וכשהגענו לשלב הקינוחים, אחד מהגברברים בשולחן דרש מהמלצר לקבל קינוחים על חשבון הבית. זה עבד לו. אנחנו לקחנו במחיר מלא את קינוח זופטה נפוליטנה - שכבות בצק עלים עם מסקרפונה ודובדבני אמרנה, שחוץ מהדובדבנים, לא היה להיט לטעמי. הקינוח שאותי הפיל מהרגליים דווקא היה הסורבה - סורבה ביתי של תות, מנגו ולימון. לא קל לשחק אותה עם סורבה, אחרי הכל מדובר במנה די פשוטה, אבל באריא הצליחו להפוך את הסורבה ליצירת אמנות מבחינת הטעם, ועל כך מגיע להם שאפו. הגיע גם קינוח קנולי לימון שהיה נחמד, וקינוח קרמליה היה מתוק עד כדי בחילה. סך הכל בגזרת הקינוחים, המלצר שלנו הצליח לפצות אותנו מעל ומעבר, אבל הטעם המר עודנו נשאר.
נתבקשתי גם לכתוב על כיסאות העץ שלא היו נוחים בעליל למשך ארוחה ארוכה של 3.5 שעות (נו, באמת, אפילו אצל מאיר ישבנו פחות, ושם גם נהננו מסרוויס של 7 מנות עילית) ועל שולחנות שבבי העץ מאיקאה, שנדמים כאילו הם עשויים מעץ מלא ואיכותי, אך נקישה בתחתית פלטת העץ גילתה את מה שידעתי כבר מלכתחילה - הכל הצגה. אריא אמנם נראית טוב ומעוצבת לעילא, אך היא לא מספקת את הסחורה כפי שהיא מתיימרת לספק. הכיסאות מתפרקים (עידן היה צריך לבקש שיחליפו לו את הכיסא המתנדנד), בשעה 8 בערב ביום שישי, המסעדה הומת אדם אך צפופה להחריד ולמלצרים אין מספיק מקום לעבור, לראייה שפיכת הקוקטייל על דיאנה. בשעה 12 בלילה, בר הקוקטייל שלה היה מלא עד אפס מקום והרעש היה מחריש אוזניים. האם האוכל באריא טוב? כן, הוא טוב. האם אוכל טוב במסעדת שף הוא מספיק בשביל לשרוד במציאות היומיומית בה ישנן מסעדות שף על ימין ועל שמאל? התשובה היא לא, כבר לא. אגב, דיסקליימר: השארתי Review בעמוד הפייסבוק של אריא לגבי השירות שקיבלנו באותו היום, קיבלתי הערה זריזה עם בקשת מספר הטלפון שלי כדי "לשוחח". אף אחד לא התקשר אליי עד כה, ונדמה לי שזה ממצה את כל מה שאני חושבת על אריא - "עוד כישרון מבוזבז".
כרגיל - קריאה נוספת - בבלוג שלנו
Aria, נחלת בנימין 66, תל אביב
החלק הכי טוב ב- Aria הוא הלחם. טוב נו, לא רק הלחם. גם האוכל בסדר גמור. אבל פחות או יותר זהו - הגענו לאריא של גיא גמזו עם ציפיות בשמיים, וכמו שאומרים במחוזותינו, כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. למסעדה ישנו פוטנציאל עצום, שכולו מתבזבז על שירות בינוני, הרצון לדחוק כמה שיותר סועדים בחלל אחד ותודעת שירות גרועה שהפתיעה אותי כסועדת.
לכאורה, הכל היה אמור להיות בסדר. הגענו למסעדה בידיעה ברורה שאנחנו פוגשים שם עוד 8 חבר'ה פוּדיס בדיוק כמונו, לתפריט מובנה שכולל 7 מנות ראשונות לשולחן, מנה עיקרית לסועד, קינוחים למרכז השולחן, שתייה קלה וכל זאת במחיר של 200 ₪ לאדם. מאחר ואת אריא רציתי לדגום עוד מאז שגיליתי על ארוחת הטעימות שלה (7 מנות מוקטנות לבחירה מתוך 9, כולל קינוחים, במחיר של 148 ₪ לאדם), לא היססתי והצלחתי לשכנע את עידן שנלך יחדיו. אני עוד אוכל חצץ על ההצעה הזאת, כך מסתבר.
אריא נפתחה במרץ 2013, מידיו של השף גיא גמזו שהחליט לאחר 7 שנות ניסיון כשף תפעולי ברפאל, להשקיע 3 מיליון שקל בשיפוץ בניין לשימור ברחוב נחלת בנימין ולהפוך (או לפחות לנסות) להיות הדבר הבא. האם הוא הצליח? ביקורות רבות משנת 2013 טוענות שלא, ואז מגיע ביצה עלומה של מאקו וטוען שאריא היא אחת מהמסעדות הטובות בישראל.
הגענו לאריא בערב שישי מקפיא, כאשר אני מהדסת על עקבים אדומים אך עטופה במעיל צמר חדש שהגיע ישירות מאמסטרדם. קבענו עם החבר'ה לשעה 20:00 ואיחרנו ברבע שעה, ומהר מאוד הבנו שהאיחור הזה משמעותו פספוס חלק עיקרי בערב - העובדה שאין תפריט ב- 200 ₪ לאדם ולא יוק. מדוע? מכיוון שלא אישרנו "סופית" את ההזמנה. אבל מה (וזה אבל גדול), אנחנו עדיין נדרשים לשלם מינימום 200 ₪ לאדם. "למזלנו", אנחנו יכולים לבחור כל מנה מתפריט המסעדה, בתנאי כמובן שנגיע למינימום 200 ₪ לאדם, ויותר.
העובדה הקטנה הזאת, שאיתה התחלנו את הארוחה, גרמה לי לתרעומת כבדה. ניחא, לא אישרנו את ההזמנה? בעיה שלנו. נכון. אבל השולחן בכל מקרה היה שמור, אז היה כל כך קשה להתקשר ולוודא? ונניח שהגענו ולא אישרנו את התפריט המיוחד, מדוע לציין ביובש שאנחנו מחויבים לשלם 200 ₪ לראש? האם לא נוציא ממילא סכום דומה (או גבוה יותר) במסעדה? התפריט יציין שכן. איזה עוד מסעדה אתם מכירים שדורשת מכם להוציא סכום מופרז מראש, בהתחייבות, רק כי עשיתם לה טובה והגעתם? אני לא מכירה מסעדה כזאת. עם הידיעה המרה הזאת, התחלנו את הארוחה.
הזמנו קוקטיילים כדי לשכוח את התקרית המצערת הזאת. אני הזמנתי קוקטייל Sesame Street הכולל קמצוץ וניל, תפוז, לימונצ'לו, דבש וסיומת של טחינה. ייתכן והמלצר החליט שהשולחן שלנו לא בא לו טוב בעין, כי מעט מהקוקטייל נשפך על דיאנה שישבה לצדי. טעויות קורות - אין ספק, אבל לי אישית זה הרגיש פשוט מוזר. אני לא בטוחה עד כמה המלצר עצמו אשם - מאחר ובאריא אין באמת מקום לזוז, בטח שלא לתמרן עם מגשים. באשר לקוקטייל - הוא היה כבד ולא הגיוני בעליל. סיומת טחינה יכולה להתאים לקוקטייל על בסיס שמנת, או סתם קוקטייל חלבי. גם לימון, גם תפוז וגם טחינה? Over-kill. החזרתי את הקוקטייל כלאחר כבוד למטבח ובמקומו לקחתי את קוקטייל ה- Fresh Rum, שהיה קליל, חמצמץ וכיפי על הלשון. טרם הגעת הקוקטייל, ולאחר הנפילה (תרתי משמע) עם סומסום היפתח, ביקשתי מהמלצרית שכמות האלכוהול בקוקטייל שלי תהיה נמוכה. המלצרית ענתה לי בהטעמה שאין לה שום אפשרות לעשות זאת מכיוון ששינוי מידת האלכוהול תפגע בעשיית הקוקטייל בדיוק כפי שמנהל הבר התכוון. וואלה, באמת. אני אטען שמעולם לא שמעתי תשובה כזאת, על אחת כמה וכמה כשאני משלמת מחיר נאה לארוחה. עידן ופלג טענו שאני טועה, כך שלמען הסר ספק - דיינו. עידן הזמין קוקטייל Old Fashion, שהיה נחמד עד כמה שויסקי יכול להיות נחמד, אבל התהדר בנוצות של 68 ₪. ב- 68 ₪ אני יכולה לשתות קוקטייל פינקולדה-אננס אצל מאיר אדוני בכתית, ולהרגיש כאילו אני על שפת הים בתאילנד. אין שום סיבה לתמחור המגוחך הנ"ל.
למנה ראשונה לקחתי טטאקי סלמון שהיה מצוין - פיסות סלמון צרוב למעלה ונא למטה, עם ויניגרט תמרהינדי, למון גראס וקשיו מקורמל. הרוטב היה טיפה יותר מדי דומיננטי לטעמי, אבל זה לא מנע ממני לחסל את המנה בכמה רגעים. עידן הזמין מנת ספיישל חורף - ריזוטו קרבונרה עם פרושוטו איכותי, הרבה חמאה ופרמז'ן וחלמון עגול ויפה מעל הכל. אינני בחורה של נקניקים אבל המנה הזאת הייתה מוצלחת מאוד, מדויקת, והחלמון הוסיף טעם של עוד. שוחחנו בשולחן על כיצד נמדדת מנה ראשונה טובה, והתשובה הייתה שאתה רוצה לספוג את כל שאריות המיץ מהצלחת עם סלסלת הלחם שלך. במקרה של אריא, סלסלת לחם שאור וחלה מתוקה בהחלט עשו את שלהם. הלחם הגיע עם מנת פתיחה של גרגרי חומוס לימוניים שעידן התלהב מהם, עם מטבל עגבניות וממרח טחינה שחורה. כשראיתי את הטחינה חשבתי לעצמי שמדובר בעיבוד מוצלח ואפל לטחינה גולמית, אולי עם סילאן וטעם פחמי. התבדיתי לגלות שמדובר בטחינה רגילה, בשילוב חצילים (!). כאן זה כבר ממש הפך לחילול קודש הקודשים, אבל החלה אכן הייתה ונשארה מצוינת, והחמאה הייתה צהובה ורכה, כך שהסכמתי לסלוח לאריא על כך, לפחות לעת עתה. הצלחת הריקה של המנה הראשונה נותרה מיותמת על שולחני לפחות חצי שעה, מה שגרם לי לנוע באי נוחות - כאשר יש לי צלחת מלאה ברוטב חום, כבד ומלכלך, אני רוצה שיזיזו ממני את פוטנציאל הלכלוך, וכמה שיותר מהר. כנראה שלמלצרים היו דברים אחרים לעשות.
התכוונתי לקחת לעיקרית את מנת הסטייק - כבד עגל חלב, אך כאשר תשובתי למלצרית הייתה שמעולם לא אכלתי כבד עגל, היא המליצה לי להתרחק כיוון שמדובר בטעם דומיננטי שלא כל אחד אוהב. הפסד שלך, אריא. אף מנה אחרת לא הלהיבה אותי במיוחד, ולא התחשק לי לשלם 120 ₪ וצפונה על מנת דג או בשר, כך שהחלטתי להסתפק במנה ראשונה נוספת של רביולי כבד אווז ורום, מזוגג ברוזטה ביתית וצימוק איראני. זו הייתה מנה מופלאה ומאוזנת, כאשר הרביולי התפצח בפה שלי בצורה מענגת ומילוי הכבד המתיק לי את הלשון, בתוספת הרוזטה (נספגה לאחר כבוד עם החלה, כמובן), הרגשתי שבחרתי כמו שצריך. עידן לקח לעיקרית את מנת זנב השור, שאכן הרוויחה ביושר את כל המחמאות שקיבלה - פסטה רחבה עבודת יד עם בשר רך ונימוח של זנב שור, עם תלולית פרמזן לצדה. בהחלט מנה עשויה כהלכה.
מסתבר שאני לא הבחורה היחידה שנותרה חמומת מוח לאחר ההתחלה המקרטעת עם מינימום 200 ₪ לאדם, וכשהגענו לשלב הקינוחים, אחד מהגברברים בשולחן דרש מהמלצר לקבל קינוחים על חשבון הבית. זה עבד לו. אנחנו לקחנו במחיר מלא את קינוח זופטה נפוליטנה - שכבות בצק עלים עם מסקרפונה ודובדבני אמרנה, שחוץ מהדובדבנים, לא היה להיט לטעמי. הקינוח שאותי הפיל מהרגליים דווקא היה הסורבה - סורבה ביתי של תות, מנגו ולימון. לא קל לשחק אותה עם סורבה, אחרי הכל מדובר במנה די פשוטה, אבל באריא הצליחו להפוך את הסורבה ליצירת אמנות מבחינת הטעם, ועל כך מגיע להם שאפו. הגיע גם קינוח קנולי לימון שהיה נחמד, וקינוח קרמליה היה מתוק עד כדי בחילה. סך הכל בגזרת הקינוחים, המלצר שלנו הצליח לפצות אותנו מעל ומעבר, אבל הטעם המר עודנו נשאר.
נתבקשתי גם לכתוב על כיסאות העץ שלא היו נוחים בעליל למשך ארוחה ארוכה של 3.5 שעות (נו, באמת, אפילו אצל מאיר ישבנו פחות, ושם גם נהננו מסרוויס של 7 מנות עילית) ועל שולחנות שבבי העץ מאיקאה, שנדמים כאילו הם עשויים מעץ מלא ואיכותי, אך נקישה בתחתית פלטת העץ גילתה את מה שידעתי כבר מלכתחילה - הכל הצגה. אריא אמנם נראית טוב ומעוצבת לעילא, אך היא לא מספקת את הסחורה כפי שהיא מתיימרת לספק. הכיסאות מתפרקים (עידן היה צריך לבקש שיחליפו לו את הכיסא המתנדנד), בשעה 8 בערב ביום שישי, המסעדה הומת אדם אך צפופה להחריד ולמלצרים אין מספיק מקום לעבור, לראייה שפיכת הקוקטייל על דיאנה. בשעה 12 בלילה, בר הקוקטייל שלה היה מלא עד אפס מקום והרעש היה מחריש אוזניים. האם האוכל באריא טוב? כן, הוא טוב. האם אוכל טוב במסעדת שף הוא מספיק בשביל לשרוד במציאות היומיומית בה ישנן מסעדות שף על ימין ועל שמאל? התשובה היא לא, כבר לא. אגב, דיסקליימר: השארתי Review בעמוד הפייסבוק של אריא לגבי השירות שקיבלנו באותו היום, קיבלתי הערה זריזה עם בקשת מספר הטלפון שלי כדי "לשוחח". אף אחד לא התקשר אליי עד כה, ונדמה לי שזה ממצה את כל מה שאני חושבת על אריא - "עוד כישרון מבוזבז".
כרגיל - קריאה נוספת - בבלוג שלנו
Aria, נחלת בנימין 66, תל אביב
