סנטה קתרינה
מדי פעם אני זקוק לתזכורת למה אני כל כך לא מתחבר לקטע ה"ספונטאני". יש אנשים שבשבילם זו דרך חיים להגיע "על המזל". אצלי המזל בדרך כלל לא עובד, אז אפילו אם נזכרתי ברגע האחרון אני מעדיף להתקשר, ולשמוע משמונה מסעדות שכאן יש שולחן רק מעשר ורבע, וכאן רק בשבע וחצי, ואצלנו בכלל אין אבל נקח טלפון למקרה שיהיה שינוי, וכו' וכו'... זה די מתסכל.
בסופו של דבר אתה צריך או להמר או לסגור מקום רק בגלל ששם במקרה כן יש שולחן. כל זה לא בא לי טוב. אני אוהב להזמין מראש ולהתחיל את הבילוי איך שאני מגיע, בלי לבזבז אפילו דקה מיותרת בשביל לחכות לשולחן.
אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה בשבוע שעבר. התלבטנו בין ברוט לבין סנטה קתרינה. החלטנו על סנטה קתרינה, גם בגלל ששם היה "חצי" שולחן בחוץ בשעה שרצינו, וגם בגלל ריבוי האופציות במתחם הפופולארי הזה, כך שגם אם משהו מתפקשש לא נצטרך להתחיל לנדוד הרבה בערב עם סיכוי לגשם.
חמישי בערב. עברנו דרך כל המסעדות של הר סיני: פורט סעיד. שישקו. וכו' - כולן מפו33ות מאנשים. כנ"ל גם סנטה קתרינה. אני מאמין שמישהו שהיה מגיע ממש בספונטאניות היה צריך לחכות די הרבה, או לנסות במקומות אחרים. מזל שהתקשרנו.
אחרי כמה דקות המתנה קיבלנו את השולחן. שולחן של ארבע שהופרד לשנים. קצת קלסטרופובי, אבל נסבל. בדרך כלל אני לא אוהב לשבת בחוץ על המדרכה. דווקא כאן בגלל הקשתות והאווירה וגם בגלל שבפנים נראה די "סגפני" - רשמתי אוקיי על הישיבה בחוץ.
כיוון שהיה קריר פתחנו במרק חצילים עם ריקוטה. היה טעים, עם כי הגירסה של שגב אקספרס זכורה לנו כיותר עוצמתית מבחינת העומק של הטעמים.
מנה שניה מהטאבון המפורסם של המקום: פיצה ביאנקה עם גבינת אמנטל ופטריות שמפיניון. שני דברים לא אהבתי בפיצה. אלף - קרוב לשליש מהמשולש היה בצק נטו, שלא כוסה בגבינה. בצק זה נחמד, אבל בסופו של דבר הוא רק בצק, וכשחלק ניכר מהמשולש הוא בצק נטו, בצק עם טעם די אנמי, שלא מכוסה בגבינה שיכולה להעשיר אוו - זה מבאס.
השני - פטריות חיות. חייב להגיד שזו פעם ראשונה שיצא לי לקבל פטריות שמפיניון "חיות" על פיצה והן הרגישו כמו גוף זר, הן מבחינת הטמפרטורה והן מבחינת המרקם. זה היה מאכזב, כי סך הכל זו היתה פיצה לא רעה, ששתי ה"עיזים" האלה די גרעו ממנה מבחינתי.
מנה שלישית, גם כן מהמפורסמות של המקום - בורקס חתונות במילוי זנב שור. החלק הטוב של המנה - היה הבצק. טרי ומושחת. החלק הלא טוב של המנה - שמן כמהין שדי השתלט על הטעם ועל הריח. בזנב שור כל הכיף זה לקבל את הטעם של הבשר. לא רואה סיבה להשליט עליו את הטעם הדומיננטי של הכמהין.
עם היין לא נחלנו הצלחה בכלל. שלושה יינות אדומים מוצעים שם בכוס. אף אחד מהם לא קלע בול לטעמנו. הם מוגשים בכוס פשוטה, בדומה לדרך ההגשה במקומות רבים באיטליה. אישית, אני מעדיף כוס זכוכית הולמת, אפילו שלכאורה כוס פשוטה מתאימה יותר ל"רוח" המקום. יין זה יין. תנו אותו בכוס של יין ולא בכוס של מיץ פטל.
החשבון הסתכם בפחות מ-240 שקל. אמנם לא אכלנו הרבה, אבל גם אם היינו מוסיפים קינוח או מנה נוספת - עדין היינו יוצאים באיזור ה-300 שקל לזוג כולל יין. זה נחשב די זול במונחים של תל אביב.
קצת קשה לי לכתוב שורה תחתונה על המקום. אני לא בטוח שיצא לנו להתנסות בחתך מספיק מייצג של התפריט שלהם. פסחנו על מנות מהים, כמו גם על ניוקי שנקרא בתפריט כמאד מסקרן. ממה שכן אכלנו, אף אחד מהמנות לא היתה מהממת בעיניי. הפיצה היתה מפוספסת. המרק והבורקס סבירים, אבל טעמתי טובים מהם.
אם לוקחים בחשבון את המחיר, ומתייחסים למקום כאל אופציה לארוחה קלה - הוא נותן תמורה סבירה, אבל בעיניי - לא יותר מזה, לכסף.
לנו הביקור החד פעמי הזה הספיק. לא היה בביקור הזה משהו שימשוך אותנו לרצות לבקר פעם נוספת.
ואני מקווה שזו פעם אחרונה שאני סומך על הטלפון של האישה שינפק תמונות סבירות. פעם הבאה - חוזר לקחת איתי את המצלמה. מי שרוצה באמת לקבל תמונות סבירות - הבלוג של בוב כרגיל מספק את מלוא הסחורה
מדי פעם אני זקוק לתזכורת למה אני כל כך לא מתחבר לקטע ה"ספונטאני". יש אנשים שבשבילם זו דרך חיים להגיע "על המזל". אצלי המזל בדרך כלל לא עובד, אז אפילו אם נזכרתי ברגע האחרון אני מעדיף להתקשר, ולשמוע משמונה מסעדות שכאן יש שולחן רק מעשר ורבע, וכאן רק בשבע וחצי, ואצלנו בכלל אין אבל נקח טלפון למקרה שיהיה שינוי, וכו' וכו'... זה די מתסכל.
בסופו של דבר אתה צריך או להמר או לסגור מקום רק בגלל ששם במקרה כן יש שולחן. כל זה לא בא לי טוב. אני אוהב להזמין מראש ולהתחיל את הבילוי איך שאני מגיע, בלי לבזבז אפילו דקה מיותרת בשביל לחכות לשולחן.
אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה בשבוע שעבר. התלבטנו בין ברוט לבין סנטה קתרינה. החלטנו על סנטה קתרינה, גם בגלל ששם היה "חצי" שולחן בחוץ בשעה שרצינו, וגם בגלל ריבוי האופציות במתחם הפופולארי הזה, כך שגם אם משהו מתפקשש לא נצטרך להתחיל לנדוד הרבה בערב עם סיכוי לגשם.
חמישי בערב. עברנו דרך כל המסעדות של הר סיני: פורט סעיד. שישקו. וכו' - כולן מפו33ות מאנשים. כנ"ל גם סנטה קתרינה. אני מאמין שמישהו שהיה מגיע ממש בספונטאניות היה צריך לחכות די הרבה, או לנסות במקומות אחרים. מזל שהתקשרנו.
אחרי כמה דקות המתנה קיבלנו את השולחן. שולחן של ארבע שהופרד לשנים. קצת קלסטרופובי, אבל נסבל. בדרך כלל אני לא אוהב לשבת בחוץ על המדרכה. דווקא כאן בגלל הקשתות והאווירה וגם בגלל שבפנים נראה די "סגפני" - רשמתי אוקיי על הישיבה בחוץ.
כיוון שהיה קריר פתחנו במרק חצילים עם ריקוטה. היה טעים, עם כי הגירסה של שגב אקספרס זכורה לנו כיותר עוצמתית מבחינת העומק של הטעמים.
מנה שניה מהטאבון המפורסם של המקום: פיצה ביאנקה עם גבינת אמנטל ופטריות שמפיניון. שני דברים לא אהבתי בפיצה. אלף - קרוב לשליש מהמשולש היה בצק נטו, שלא כוסה בגבינה. בצק זה נחמד, אבל בסופו של דבר הוא רק בצק, וכשחלק ניכר מהמשולש הוא בצק נטו, בצק עם טעם די אנמי, שלא מכוסה בגבינה שיכולה להעשיר אוו - זה מבאס.
השני - פטריות חיות. חייב להגיד שזו פעם ראשונה שיצא לי לקבל פטריות שמפיניון "חיות" על פיצה והן הרגישו כמו גוף זר, הן מבחינת הטמפרטורה והן מבחינת המרקם. זה היה מאכזב, כי סך הכל זו היתה פיצה לא רעה, ששתי ה"עיזים" האלה די גרעו ממנה מבחינתי.
מנה שלישית, גם כן מהמפורסמות של המקום - בורקס חתונות במילוי זנב שור. החלק הטוב של המנה - היה הבצק. טרי ומושחת. החלק הלא טוב של המנה - שמן כמהין שדי השתלט על הטעם ועל הריח. בזנב שור כל הכיף זה לקבל את הטעם של הבשר. לא רואה סיבה להשליט עליו את הטעם הדומיננטי של הכמהין.
עם היין לא נחלנו הצלחה בכלל. שלושה יינות אדומים מוצעים שם בכוס. אף אחד מהם לא קלע בול לטעמנו. הם מוגשים בכוס פשוטה, בדומה לדרך ההגשה במקומות רבים באיטליה. אישית, אני מעדיף כוס זכוכית הולמת, אפילו שלכאורה כוס פשוטה מתאימה יותר ל"רוח" המקום. יין זה יין. תנו אותו בכוס של יין ולא בכוס של מיץ פטל.
החשבון הסתכם בפחות מ-240 שקל. אמנם לא אכלנו הרבה, אבל גם אם היינו מוסיפים קינוח או מנה נוספת - עדין היינו יוצאים באיזור ה-300 שקל לזוג כולל יין. זה נחשב די זול במונחים של תל אביב.
קצת קשה לי לכתוב שורה תחתונה על המקום. אני לא בטוח שיצא לנו להתנסות בחתך מספיק מייצג של התפריט שלהם. פסחנו על מנות מהים, כמו גם על ניוקי שנקרא בתפריט כמאד מסקרן. ממה שכן אכלנו, אף אחד מהמנות לא היתה מהממת בעיניי. הפיצה היתה מפוספסת. המרק והבורקס סבירים, אבל טעמתי טובים מהם.
אם לוקחים בחשבון את המחיר, ומתייחסים למקום כאל אופציה לארוחה קלה - הוא נותן תמורה סבירה, אבל בעיניי - לא יותר מזה, לכסף.
לנו הביקור החד פעמי הזה הספיק. לא היה בביקור הזה משהו שימשוך אותנו לרצות לבקר פעם נוספת.
ואני מקווה שזו פעם אחרונה שאני סומך על הטלפון של האישה שינפק תמונות סבירות. פעם הבאה - חוזר לקחת איתי את המצלמה. מי שרוצה באמת לקבל תמונות סבירות - הבלוג של בוב כרגיל מספק את מלוא הסחורה
