ביקורת על אובן קובן ברמת החייל
החורף הישראלי מפתיע אותי השנה, הוא אשכרה מתנהג כמו חורף. בשביל לפצות על כל הקור והגשם הזה תפסנו את אחי וחברה שלו לארוחת ראמן באובן קובן. זאת אומרת, אכלנו עוד דברים חוץ מראמן, אבל אני בניתי על ראמן אז זו ארוחת ראמן.
לשמחתי אני מגלה כל פעם מחדש את הכיף בהגעה למסעדה במזג אוויר שמשכנע אנשים שפויים להישאר בבית. אפשר לשבת איפה שרוצים, מטבח לא עמוס מתקין מנות טוב יותר, מלצרים רגועים מגלים יותר סבלנות כלפי השאלות התמוהות של אח שלי… הכל יותר טוב. אז כך התמקמנו לנו בנוחיות בשולחן לבחירתינו והתחלנו לעיין בתפריט. אחי מיד מיהר לציין שהוא "לא אוהב לאכול אוכל אסיאתי." מה זה אומר? זה אומר שעדיף לא להזמין מנות עם דג נא, או עם אצות, ולהימנע בצורה כללית ממנות עם שמות מוזרים, אבל חוץ מזה הכל בסדר. זה אולי פרט מידע שהיה אפשר לציין לפני שבחרנו מסעדה אסיאתית לאכול בה, אבל אם רוצים אפשר לעבוד גם מסביב למהמורה הזו.
לראשונות לקחנו סלט קיסר (בחירה של אחי), טאקויאקי (בחירה שלי) וסלט איטריות זכוכית שהגיע על חשבון הבית (כי המסעדה הייתה שקטה ואחי העלה שאלות לגבי השם) אותם חלקנו ביחד. סלט הקיסר היה נחמד והגיע עם חתיכות קראנצ'יות של אפונת וואסאבי וג'ינג'ר ברוטב. סלט האיטריות היה גם הוא מעניין, עם טעם מתקתק חמצמץ שפותח יפה את התאבון, אבל התגלית האמיתית הייתה הטאקויאקי – כדורי פנקייק עם קלמרי, בני שוגה ובצל ירוק המוגשים עם רוטב טריאקי ושבבי בוניטו. לצערי המנה מגיעה עם ארבע יחידות, כך שלכולם יצא לטעום אך כולם נשארו עם טעם של עוד.
לעיקריות הזמנו שתי מנות של יאקיניקו לוסוג'יו- מנת אורז גדולה עם נתחוני אנטריקוט, תרד, שעועית ירוקה, ביצת עין, צ'ילי ובצל; רופונגי יאקי אודון- אטריות אודון עבות עם נתחי שייטל, שיטאקה וברוקולי ברוטב סויה מתקתק; וקערה גדולה של ראמן עבורי, שהגיעה עם פילה חזיר צלוי, קרם שום, שומשום, ביצה, שיטאקה, תרד וכמות יפה של נבטים ובצל ירוק. הראמן היה טוב, אני הייתי מרוצה מהראמן. נאמר לי שגם המנות האחרות היו טובות אבל רק על עצמי לספר ידעתי.
דבר אחד שאני כן יכול לספר הוא שהמנות היו גדולות ובהחלט משביעות. אף אחד מאיתנו לא הצליח להגיע לתחתית הקערה (השתדלתי, באמת שכן) וכולנו רצינו רק להימתח לאחור בכיסא ולהשמיע אנחות קלות של שובע. השאלה הגדולה היחידה שנשארה על השולחן היא האם להזמין קינוח. לכאורה, כולם שבעים ומרוצים ויכולים ללכת הביתה בקלות (טוב, לא כ"כ בקלות) בלי להרגיש בחוסר כלשהו. אך למעשה זוהי ארוחה בנוכחותה של אורנית ואורנית היא יצור השואף לסדר. עכשיו, לטובת שימור הסדר בקוסמוס, ידוע שלא תיתכן ארוחה במסעדה ללא סיום מתוק. בהעלאת מיני טיעונים משכנעים דוגמת "לקינוחים יש קיבה נפרדת," ו-"רק נסתכל בתפריט ונראה אם יש משהו שמוצא חן בעינינו", הצליחה אורנית להחזיר את הסדר על כנו ולשולחן הגיעו שתי אצבעות טיק טאק – מנת קינוח קטנה יחסית של אצבעות קרם דובדבנים, בציפוי שוקולד לבן ותה ירוק היושבות על בסיס בצק פריך.
קרם הדובדבנים היה מעט דומיננטי אך טוב, שילוב התה הירוק היה מאד יפני אך מאד מוצלח ורק בסיס הבצק היה מעט מנותק מהמנה לטעמי. אם הקהל בארץ היה מוכן לזה אולי הייתי מוצא דרך לשלב גם שעועית אדומה מתוקה במנה, אבל מצד שני אני די בטוח שהתופעה לא הגיעה למחוזותינו עדיין אז אולי כדאי להימנע.
בגדול, אובן קובן היא מסעדה מוצלחת מאד ואני בהחלט רואה את אורנית ואותי חוזרים לשם לסיבוב נוסף. נהננו מהשירות, נהנינו מהמנות והייתה תחושה שיש תמורה עבור המחיר הנקוב. בכלליות הייתי מציע רק לשאול את שותפיכם לארוחה מה דעתם על אוכל אסייאתי טרם ההרגעה למסעדה, אבל גם זה לא הכרחי.
הביקורת המלאה אצלנו בבלוג
החורף הישראלי מפתיע אותי השנה, הוא אשכרה מתנהג כמו חורף. בשביל לפצות על כל הקור והגשם הזה תפסנו את אחי וחברה שלו לארוחת ראמן באובן קובן. זאת אומרת, אכלנו עוד דברים חוץ מראמן, אבל אני בניתי על ראמן אז זו ארוחת ראמן.
לשמחתי אני מגלה כל פעם מחדש את הכיף בהגעה למסעדה במזג אוויר שמשכנע אנשים שפויים להישאר בבית. אפשר לשבת איפה שרוצים, מטבח לא עמוס מתקין מנות טוב יותר, מלצרים רגועים מגלים יותר סבלנות כלפי השאלות התמוהות של אח שלי… הכל יותר טוב. אז כך התמקמנו לנו בנוחיות בשולחן לבחירתינו והתחלנו לעיין בתפריט. אחי מיד מיהר לציין שהוא "לא אוהב לאכול אוכל אסיאתי." מה זה אומר? זה אומר שעדיף לא להזמין מנות עם דג נא, או עם אצות, ולהימנע בצורה כללית ממנות עם שמות מוזרים, אבל חוץ מזה הכל בסדר. זה אולי פרט מידע שהיה אפשר לציין לפני שבחרנו מסעדה אסיאתית לאכול בה, אבל אם רוצים אפשר לעבוד גם מסביב למהמורה הזו.
לראשונות לקחנו סלט קיסר (בחירה של אחי), טאקויאקי (בחירה שלי) וסלט איטריות זכוכית שהגיע על חשבון הבית (כי המסעדה הייתה שקטה ואחי העלה שאלות לגבי השם) אותם חלקנו ביחד. סלט הקיסר היה נחמד והגיע עם חתיכות קראנצ'יות של אפונת וואסאבי וג'ינג'ר ברוטב. סלט האיטריות היה גם הוא מעניין, עם טעם מתקתק חמצמץ שפותח יפה את התאבון, אבל התגלית האמיתית הייתה הטאקויאקי – כדורי פנקייק עם קלמרי, בני שוגה ובצל ירוק המוגשים עם רוטב טריאקי ושבבי בוניטו. לצערי המנה מגיעה עם ארבע יחידות, כך שלכולם יצא לטעום אך כולם נשארו עם טעם של עוד.
לעיקריות הזמנו שתי מנות של יאקיניקו לוסוג'יו- מנת אורז גדולה עם נתחוני אנטריקוט, תרד, שעועית ירוקה, ביצת עין, צ'ילי ובצל; רופונגי יאקי אודון- אטריות אודון עבות עם נתחי שייטל, שיטאקה וברוקולי ברוטב סויה מתקתק; וקערה גדולה של ראמן עבורי, שהגיעה עם פילה חזיר צלוי, קרם שום, שומשום, ביצה, שיטאקה, תרד וכמות יפה של נבטים ובצל ירוק. הראמן היה טוב, אני הייתי מרוצה מהראמן. נאמר לי שגם המנות האחרות היו טובות אבל רק על עצמי לספר ידעתי.
דבר אחד שאני כן יכול לספר הוא שהמנות היו גדולות ובהחלט משביעות. אף אחד מאיתנו לא הצליח להגיע לתחתית הקערה (השתדלתי, באמת שכן) וכולנו רצינו רק להימתח לאחור בכיסא ולהשמיע אנחות קלות של שובע. השאלה הגדולה היחידה שנשארה על השולחן היא האם להזמין קינוח. לכאורה, כולם שבעים ומרוצים ויכולים ללכת הביתה בקלות (טוב, לא כ"כ בקלות) בלי להרגיש בחוסר כלשהו. אך למעשה זוהי ארוחה בנוכחותה של אורנית ואורנית היא יצור השואף לסדר. עכשיו, לטובת שימור הסדר בקוסמוס, ידוע שלא תיתכן ארוחה במסעדה ללא סיום מתוק. בהעלאת מיני טיעונים משכנעים דוגמת "לקינוחים יש קיבה נפרדת," ו-"רק נסתכל בתפריט ונראה אם יש משהו שמוצא חן בעינינו", הצליחה אורנית להחזיר את הסדר על כנו ולשולחן הגיעו שתי אצבעות טיק טאק – מנת קינוח קטנה יחסית של אצבעות קרם דובדבנים, בציפוי שוקולד לבן ותה ירוק היושבות על בסיס בצק פריך.
קרם הדובדבנים היה מעט דומיננטי אך טוב, שילוב התה הירוק היה מאד יפני אך מאד מוצלח ורק בסיס הבצק היה מעט מנותק מהמנה לטעמי. אם הקהל בארץ היה מוכן לזה אולי הייתי מוצא דרך לשלב גם שעועית אדומה מתוקה במנה, אבל מצד שני אני די בטוח שהתופעה לא הגיעה למחוזותינו עדיין אז אולי כדאי להימנע.
בגדול, אובן קובן היא מסעדה מוצלחת מאד ואני בהחלט רואה את אורנית ואותי חוזרים לשם לסיבוב נוסף. נהננו מהשירות, נהנינו מהמנות והייתה תחושה שיש תמורה עבור המחיר הנקוב. בכלליות הייתי מציע רק לשאול את שותפיכם לארוחה מה דעתם על אוכל אסייאתי טרם ההרגעה למסעדה, אבל גם זה לא הכרחי.
הביקורת המלאה אצלנו בבלוג