הביקורת המלאה על הבראנץ' של משייה
דיסקליימר: חוות הדעת היא סובייקטיבית בלבד וזו דעתי. בבקשה לא לרצוח אותי
למשייה הגעתי בבוקר יום חול באמצע השבוע, לחגוג את יום הולדתו של חבר (פלג, שכבר הופיע במספר פוסטים בבלוג). ייתכן ואחרים יהנו מבופה ארוחת הבוקר של משייה, כיוון שיש להם אכן מגוון לבחור ממנו, אבל באופן אישי, מצאתי את עצמי נדרשת לשלם 85 ש"ח על ביצי עין, מיץ תפוזים לא סחוט טרי, הרבה סלמון על לחם דגנים ועוגה בחושה כמו שאני מכינה בבית. האם זה מספיק בשביל Value for Money? חוששתני שלא.
נתחיל בדבר הראשון שהטריד את שלוותי, והוא מיץ התפוזים ה"סחוט". בכל מקום שאני מזמינה מיץ תפוזים לארוחת הבוקר, אני טורחת לברר האם הוא נסחט במקום. שאלתי את המלצר ונמסר לי שכן (אפילו נאמרה המילה: "כמובן"). מיץ התפוזים הגיע ולא היה סחוט "טרי", בוודאי שלא מאותו הרגע. אינני יודעת לומר האם הוא נסחט בבוקרו של אותו היום או האם מדובר בגלונים של פריגת סחוט טרי, אך זו הייתה הנקודה השחורה הראשונה של משייה אצלי בפנקס.
מבחינת מנות הביצים, ייתכן מאוד ומנות של אגז בנדיקט או שקשוקה היו מוצלחות יותר, אבל מניסיון העבר שלי (בלו-סקיי), אובר חזירות בבוקר היא מיותרת, על כן בחרתי בשתי ביצי עין, שהגיעו באופן רגיל ודי משמים על צלחתי (מצד שני, כמה כבר אפשר לחדש בכל הנוגע לביצת עין?) פלג הזמין חביתה עם פטריות ועגבניות שרי, ואמנם לא התקמצנו על התוספות, אבל עדיין מדובר סך הכל בחביתה. גם עידן יודע להכין פריטטה מעולה עם פטריות, גבינה צהובה ובצל. עדיין לא ראיתי אותו מנסה להתחרות ביוסי שטרית.
הבופה עצמו כולל מספר אזורים. אזור הסלטים כלל באופן מובהק סלטים שאני לא נוגעת בהם – דְפֵקַה שלי, מודה, ואולי אחרים ימצאו אותם מושכים יותר. הרבה חצילים, קישואים, פלפלים קלויים, כרובית בטחינה ועוד. Not my cup of tea. היה שם סלט ירקות אחד שהיה נראה עייף ודל, וזיתים מסוגים שונים (הזיתים של "טוטו" היו הרבה יותר טובים במראה ובטעם).
גזרת המאפים כללה פוקצ'ות טריות, לחמי שאור עם גרעינים, באגטים קשים, קוראסונים ועוגת שיש. בואו נשים דברים על השולחן - הפוקצ'ה הייתה רכה, קרנצ'ית וטעימה. לחמי השאור היו מצוינים (במיוחד עם סלמון מעושן מעולה וגבינת שמנת), הבאגטים היו קשים, את הקוראסונים לא טעמתי (מטעמי קלוריות) ועוגת השיש הייתה זהה למתכון שאני מכינה בבית, למאפינס בננות עם שוקולד צ'יפס (לכל המעוניין, הנה המתכון). לא נצפתה חלה בנמצא, וחבל. בכל מקרה, לא על זה יקום ויפול דבר.
מבחינת גבינות, דגים וממרחים - אני חייבת להגיד, באמת, שציפיתי ליותר. היו שני סוגים של גבינה צהובה (רגילה וגבינת עיזים), שאף אחת מהן לא הייתה מיוחדת במינה. גבינת הקממבר הייתה נחמדה אך לא יוצאת דופן. אני דווקא חייבת לשים את הדגש על הסלמון המעושן שהיה באיכות מצוינת, ומכיוון שיכולתי לאכול אותו ללא הגבלה, זה בדיוק מה שעשיתי. המון סלמון על גבי המון גבינת שמנת, מונחים על לחם שאור טרי. מה עוד צריך בחיים?
עמדת הפירות היא האחרונה שהצליחה לאכזב אותי ודי סגרה את הפינה. הוגשו שם אפרסמונים, תפוחים ירוקים ובננות ירוקות שלא הבשילו. ברצינות, גם בעבודה שלי מגישים פירות בדיוק כאלה, מהסופרסל דיל. איפה הפירות הטריים? איפה התותים? (אנחנו בחורף). בקצרה, אכזבה גדולה.
לסיום הזמנתי שוקו חם שדווקא פיצה במעט על הארוחה, כי הוא היה חם, מתוק וטוב (ולא שוקולית, כפי שחששתי).
דווקא העיצוב של משייה מילא אותי בנחת - על הקיר הראשי שמול הכניסה למסעדה, תלוי ציור פלסטרים על גבי מתכת זהובה. זיהיתי את הפלסטרים מרחוק כשייכים לאמן הגרפיטי הישראלי Dede, וזה שימח אותי במקצת. מגניב שמסעדה עילית כמו משייה קונה אמנות רחוב קונטמפוררית והופכת גרפיטי לרמברנט. עוד יש תקווה.
האם אני ממליצה על משייה כבראנץ'? כנראה שלא, אבל חווית אוכל כמו כל דבר, היא כל כך סובייקטיבית, כך שאולי כדאי לכם לדגום אותה בעצמכם.
אפשר לקרוא את הביקורת המלאה אצלנו בבלוג
דיסקליימר: חוות הדעת היא סובייקטיבית בלבד וזו דעתי. בבקשה לא לרצוח אותי
למשייה הגעתי בבוקר יום חול באמצע השבוע, לחגוג את יום הולדתו של חבר (פלג, שכבר הופיע במספר פוסטים בבלוג). ייתכן ואחרים יהנו מבופה ארוחת הבוקר של משייה, כיוון שיש להם אכן מגוון לבחור ממנו, אבל באופן אישי, מצאתי את עצמי נדרשת לשלם 85 ש"ח על ביצי עין, מיץ תפוזים לא סחוט טרי, הרבה סלמון על לחם דגנים ועוגה בחושה כמו שאני מכינה בבית. האם זה מספיק בשביל Value for Money? חוששתני שלא.
נתחיל בדבר הראשון שהטריד את שלוותי, והוא מיץ התפוזים ה"סחוט". בכל מקום שאני מזמינה מיץ תפוזים לארוחת הבוקר, אני טורחת לברר האם הוא נסחט במקום. שאלתי את המלצר ונמסר לי שכן (אפילו נאמרה המילה: "כמובן"). מיץ התפוזים הגיע ולא היה סחוט "טרי", בוודאי שלא מאותו הרגע. אינני יודעת לומר האם הוא נסחט בבוקרו של אותו היום או האם מדובר בגלונים של פריגת סחוט טרי, אך זו הייתה הנקודה השחורה הראשונה של משייה אצלי בפנקס.
מבחינת מנות הביצים, ייתכן מאוד ומנות של אגז בנדיקט או שקשוקה היו מוצלחות יותר, אבל מניסיון העבר שלי (בלו-סקיי), אובר חזירות בבוקר היא מיותרת, על כן בחרתי בשתי ביצי עין, שהגיעו באופן רגיל ודי משמים על צלחתי (מצד שני, כמה כבר אפשר לחדש בכל הנוגע לביצת עין?) פלג הזמין חביתה עם פטריות ועגבניות שרי, ואמנם לא התקמצנו על התוספות, אבל עדיין מדובר סך הכל בחביתה. גם עידן יודע להכין פריטטה מעולה עם פטריות, גבינה צהובה ובצל. עדיין לא ראיתי אותו מנסה להתחרות ביוסי שטרית.
הבופה עצמו כולל מספר אזורים. אזור הסלטים כלל באופן מובהק סלטים שאני לא נוגעת בהם – דְפֵקַה שלי, מודה, ואולי אחרים ימצאו אותם מושכים יותר. הרבה חצילים, קישואים, פלפלים קלויים, כרובית בטחינה ועוד. Not my cup of tea. היה שם סלט ירקות אחד שהיה נראה עייף ודל, וזיתים מסוגים שונים (הזיתים של "טוטו" היו הרבה יותר טובים במראה ובטעם).
גזרת המאפים כללה פוקצ'ות טריות, לחמי שאור עם גרעינים, באגטים קשים, קוראסונים ועוגת שיש. בואו נשים דברים על השולחן - הפוקצ'ה הייתה רכה, קרנצ'ית וטעימה. לחמי השאור היו מצוינים (במיוחד עם סלמון מעושן מעולה וגבינת שמנת), הבאגטים היו קשים, את הקוראסונים לא טעמתי (מטעמי קלוריות) ועוגת השיש הייתה זהה למתכון שאני מכינה בבית, למאפינס בננות עם שוקולד צ'יפס (לכל המעוניין, הנה המתכון). לא נצפתה חלה בנמצא, וחבל. בכל מקרה, לא על זה יקום ויפול דבר.
מבחינת גבינות, דגים וממרחים - אני חייבת להגיד, באמת, שציפיתי ליותר. היו שני סוגים של גבינה צהובה (רגילה וגבינת עיזים), שאף אחת מהן לא הייתה מיוחדת במינה. גבינת הקממבר הייתה נחמדה אך לא יוצאת דופן. אני דווקא חייבת לשים את הדגש על הסלמון המעושן שהיה באיכות מצוינת, ומכיוון שיכולתי לאכול אותו ללא הגבלה, זה בדיוק מה שעשיתי. המון סלמון על גבי המון גבינת שמנת, מונחים על לחם שאור טרי. מה עוד צריך בחיים?
עמדת הפירות היא האחרונה שהצליחה לאכזב אותי ודי סגרה את הפינה. הוגשו שם אפרסמונים, תפוחים ירוקים ובננות ירוקות שלא הבשילו. ברצינות, גם בעבודה שלי מגישים פירות בדיוק כאלה, מהסופרסל דיל. איפה הפירות הטריים? איפה התותים? (אנחנו בחורף). בקצרה, אכזבה גדולה.
לסיום הזמנתי שוקו חם שדווקא פיצה במעט על הארוחה, כי הוא היה חם, מתוק וטוב (ולא שוקולית, כפי שחששתי).
דווקא העיצוב של משייה מילא אותי בנחת - על הקיר הראשי שמול הכניסה למסעדה, תלוי ציור פלסטרים על גבי מתכת זהובה. זיהיתי את הפלסטרים מרחוק כשייכים לאמן הגרפיטי הישראלי Dede, וזה שימח אותי במקצת. מגניב שמסעדה עילית כמו משייה קונה אמנות רחוב קונטמפוררית והופכת גרפיטי לרמברנט. עוד יש תקווה.
האם אני ממליצה על משייה כבראנץ'? כנראה שלא, אבל חווית אוכל כמו כל דבר, היא כל כך סובייקטיבית, כך שאולי כדאי לכם לדגום אותה בעצמכם.
אפשר לקרוא את הביקורת המלאה אצלנו בבלוג
