ביקורת על דלידה בשוק לוינסקי
דלידה היא לא סתם "עוד מסעדה" מגניבה בשוק לוינסקי. זה לא אומר שהיא מסעדת שף, אלא מגדירה עצמה כ"חמארה אירופאית", ואנחנו החלטנו לזרום עם ההגדרה. לדלידה הגענו במוצאי שבת על מנת להשביע את רעבוננו לאחר אסקייפ רום באזור. ברפרוף קצר ברשת עלתה המסעדה וגיליתי שהיא במרחק קילומטר מהיעד שלנו, אז למה לא. וכך, מצאנו עצמנו צועדים בשעה 9 בערב לאורך רחוב אילת (ההופך לדרך יפו), כאשר אט-אט רחובות ריקים מאדם הופכים לרחובות שוקקי חיים, מלאים בפאבים אפלוליים, צדדיים ומסתוריים.
כשנכנסנו לדלידה גילינו מסעדה צרה ועמוקה, עמוסה לעייפה בבליינים היפסטרים ששותים את דרינק המוצ"ש שלהם. הפסקול הנשמע ברקע הוא בעל נטייה חזקה לערבי ולים תיכוני, כיאה לדלידה המקורית, על שמה נקרא המקום (זמרת שאנסון מצרית ממוצא איטלקי), אך הוא לא היה מעיק. יודעי דבר יעידו מה אני חושבת בדרך כלל על מוסיקה מזרחית וסלסולים ולמה האמירה האחרונה שלי היא יוצאת דופן.
מכיוון שהמסעדה עובדת בקונספט של שרינג, הזמנו מספר מנות בסגנונות שונים, כדי שנוכל להתנסות ולטעום כמה שיותר מתפריט שסך הכל נראה מגוון ביותר. עידן טען שהוא קצת all over the place אבל אני החלטתי לא לשפוט בטרם הגיעו המנות לשולחן.
בזמן שאנחנו מחליטים, עידן הזמין קוקטייל עם ערק וחלב שקדים. בהתחלה חשבתי להצטרף אליו להזמנה, אבל בדיעבד אני שמחה שלא עשיתי זאת – ערק הוא טעם כל כך דומיננטי שאין אפשרות להיות פרווה לגביו. או שאוהבים או ששונאים. אני במחנה השני. הסתפקתי בקנקן מים עם קרח ולימון, שהמלצר שלנו מילא בכל פעם מבלי שהיינו צריכים לבקש.
מייד כשהתיישבנו קיבלנו על חשבון הבית מאזט של שעועית לבנה עם עשבי תיבול, שהייתה נחמדה מאוד והכניסה אותנו לאווירה. לחם "מרקו" של דלידה הגיע עם חמאה צהובה ועם ממרח עגבניות מיובשות וצלפים, כאשר עבורי הוא היה דומיננטי מדי בטעם אך עידן מאוד התלהב ממנו. הלחם היה קראסטי מבחוץ וחם וטעים מבפנים והוא סגר בנעימות את סוגיית "נשאר לנו רוטב בצלחת, צריך לספוג אותו עם משהו".
למנות פתיחה הזמנו מנת סטייק טרטר מפילה בקר עם צ'יפס ומנת קובנייה מהים – טרטר טונה אדומה ובורגול, פלפלים חריפים ולא חריפים, אגוזי מלך, קרם שום, מלפפון בלאדי, ג'ל ים וקרם אצות בחלב. תיאור מאוד ארוך ומגוון למנה שבסה"כ הייתה טובה אך לא מרקיעה שחקים. מבחינתי המנצח במנות הראשונות היה סטייק הטרטר – הוא היה עשוי נהדר ומלא בטעם של בשר עסיסי, אדום ואיכותי. לצדו הגיעו ארבעה פלחי תפוחי אדמה עם קרם פרש לצדם (בלי להתקטנן, אבל זה לא ממש נחשב "צ'יפס", עם כל הכבוד), שהיו פריכים וטעימים. דווקא הקובנייה אכזבה אותי. בלוטות הטעם שלי ציפו לקובנייה של סנטה קתרינה, וכאשר זו בוששה מלהגיע, הבנתי שאין טעם לשחזר מנות עם שם דומה ממסעדות אחרות. כל מסעדה והפרשנות שלה למנה. הקובנייה של דלידה כללה הרבה יותר מדי בורגול ומעט מדי טונה, כאשר הקונסטרוקציה שנחה לצדה הייתה מאוד יפה ויזואלית, אך לא נחוצה כלל לטעם המנה. שלא תבינו אותי לא נכון – אני חולת וירטואוזיות (מכאן האהבה לכתית של מאיר אדוני), אבל המרכיבים צריכים לדבר באותה השפה. אם הקובנייה נמצאת בצד אחד, והמטבלים בצד השני, והם אמורים לתקשר, זה היה מעט בלתי אפשרי עבור הסועד הממוצע. בכל מקרה, לא נותר דבר בצלחות והן חוסלו עד תום.
לעיקריות הזמנו מנת רביולי שרימפס וסרטנים עם ציר סרטנים ופסטיס, המון ירוקים וחלמון כבוש, ומנת טורטליני עם ריקוטה, מנגולד, חמוציות ופיסטוק, ברוטב של פטריות שיטאקי טריות, עגבניות שרי שרופות, חמאת מרווה ולמון גראס ופרמז'ן מעל. רביולי השרימפס היו נפלאים ויפיפיים, והיה תענוג גדול לפצח את החלמון לרוטב שעל הצלחת. לשם שינוי נהניתי גם מהירקות הירוקים (אינני חובבים גדולה של עלים ועשבים), שהיו בשרניים ויפים ולא סמרטוטיים. הציר היה מצוין ומתובל בטעם אניסי מודגש, שעקצץ לי בפה אך היה מושלם. הטענה היחידה שלי היא מספר היחידות – הגיעו שלוש יחידות רביולי והמנה הייתה כל כך טעימה שהיינו זקוקים לדגימה חוזרת. לא נורא, בפעם הבאה. מנת הטורטליני הייתה סיפור אחר – היא נחשבת כמנה עיקרית (מסומנת בכוכבית בתפריט) והיא הייתה נדיבה, טעימה ועשויה כמו שצריך. גם כאן היו עלים ירוקים יפיפיים, הרבה חמאת מרווה והרבה עגבניות שרי צלויות כהלכה. הטורטליני התפצחו לנו בפה עם מלית קראנצ'ית (דומה קצת לבקלאווה) וכשהצלחת נוגבה והסתיימה, כולנו הסכמנו בפה אחד שהיינו שמחים לעוד קצת טורטליני בבטן.
החלטנו להתפנק עם שני קינוחים וקנקן תה, שלמען האמת, הוא היה הלהיט האמיתי של סיום הארוחה – קנקן מלא בנענע, לואיזה, מרווה ועלים נוספים. הוא היה מתובל, דומיננטי ועמוק. הקינוחים היו עוגת גבינה עם פירורים שלטעמי היה פחות מוצלח, וקינוח פנקוטה עם שערות קדאיף ומעט תפוחים שזורים בבלילה, שלטעמי היה מצוין ומתוק במידה.
יצאנו מדלידה עם בטן מלאה וחיוכים על הפנים. האם כדאי להגיע לדלידה גם אם לא גרים באזור? התשובה היא כן, בהחלט. דלידה היא מסעדה שמפגישה בין תרבויות שונות, וכחלק ממתחם בילוי וקולינריה בועט בלילות, היא בהחלט כאן כדי להישאר.
הביקורת המלאה אצלנו בבלוג
דלידה היא לא סתם "עוד מסעדה" מגניבה בשוק לוינסקי. זה לא אומר שהיא מסעדת שף, אלא מגדירה עצמה כ"חמארה אירופאית", ואנחנו החלטנו לזרום עם ההגדרה. לדלידה הגענו במוצאי שבת על מנת להשביע את רעבוננו לאחר אסקייפ רום באזור. ברפרוף קצר ברשת עלתה המסעדה וגיליתי שהיא במרחק קילומטר מהיעד שלנו, אז למה לא. וכך, מצאנו עצמנו צועדים בשעה 9 בערב לאורך רחוב אילת (ההופך לדרך יפו), כאשר אט-אט רחובות ריקים מאדם הופכים לרחובות שוקקי חיים, מלאים בפאבים אפלוליים, צדדיים ומסתוריים.
כשנכנסנו לדלידה גילינו מסעדה צרה ועמוקה, עמוסה לעייפה בבליינים היפסטרים ששותים את דרינק המוצ"ש שלהם. הפסקול הנשמע ברקע הוא בעל נטייה חזקה לערבי ולים תיכוני, כיאה לדלידה המקורית, על שמה נקרא המקום (זמרת שאנסון מצרית ממוצא איטלקי), אך הוא לא היה מעיק. יודעי דבר יעידו מה אני חושבת בדרך כלל על מוסיקה מזרחית וסלסולים ולמה האמירה האחרונה שלי היא יוצאת דופן.
מכיוון שהמסעדה עובדת בקונספט של שרינג, הזמנו מספר מנות בסגנונות שונים, כדי שנוכל להתנסות ולטעום כמה שיותר מתפריט שסך הכל נראה מגוון ביותר. עידן טען שהוא קצת all over the place אבל אני החלטתי לא לשפוט בטרם הגיעו המנות לשולחן.
בזמן שאנחנו מחליטים, עידן הזמין קוקטייל עם ערק וחלב שקדים. בהתחלה חשבתי להצטרף אליו להזמנה, אבל בדיעבד אני שמחה שלא עשיתי זאת – ערק הוא טעם כל כך דומיננטי שאין אפשרות להיות פרווה לגביו. או שאוהבים או ששונאים. אני במחנה השני. הסתפקתי בקנקן מים עם קרח ולימון, שהמלצר שלנו מילא בכל פעם מבלי שהיינו צריכים לבקש.
מייד כשהתיישבנו קיבלנו על חשבון הבית מאזט של שעועית לבנה עם עשבי תיבול, שהייתה נחמדה מאוד והכניסה אותנו לאווירה. לחם "מרקו" של דלידה הגיע עם חמאה צהובה ועם ממרח עגבניות מיובשות וצלפים, כאשר עבורי הוא היה דומיננטי מדי בטעם אך עידן מאוד התלהב ממנו. הלחם היה קראסטי מבחוץ וחם וטעים מבפנים והוא סגר בנעימות את סוגיית "נשאר לנו רוטב בצלחת, צריך לספוג אותו עם משהו".
למנות פתיחה הזמנו מנת סטייק טרטר מפילה בקר עם צ'יפס ומנת קובנייה מהים – טרטר טונה אדומה ובורגול, פלפלים חריפים ולא חריפים, אגוזי מלך, קרם שום, מלפפון בלאדי, ג'ל ים וקרם אצות בחלב. תיאור מאוד ארוך ומגוון למנה שבסה"כ הייתה טובה אך לא מרקיעה שחקים. מבחינתי המנצח במנות הראשונות היה סטייק הטרטר – הוא היה עשוי נהדר ומלא בטעם של בשר עסיסי, אדום ואיכותי. לצדו הגיעו ארבעה פלחי תפוחי אדמה עם קרם פרש לצדם (בלי להתקטנן, אבל זה לא ממש נחשב "צ'יפס", עם כל הכבוד), שהיו פריכים וטעימים. דווקא הקובנייה אכזבה אותי. בלוטות הטעם שלי ציפו לקובנייה של סנטה קתרינה, וכאשר זו בוששה מלהגיע, הבנתי שאין טעם לשחזר מנות עם שם דומה ממסעדות אחרות. כל מסעדה והפרשנות שלה למנה. הקובנייה של דלידה כללה הרבה יותר מדי בורגול ומעט מדי טונה, כאשר הקונסטרוקציה שנחה לצדה הייתה מאוד יפה ויזואלית, אך לא נחוצה כלל לטעם המנה. שלא תבינו אותי לא נכון – אני חולת וירטואוזיות (מכאן האהבה לכתית של מאיר אדוני), אבל המרכיבים צריכים לדבר באותה השפה. אם הקובנייה נמצאת בצד אחד, והמטבלים בצד השני, והם אמורים לתקשר, זה היה מעט בלתי אפשרי עבור הסועד הממוצע. בכל מקרה, לא נותר דבר בצלחות והן חוסלו עד תום.
לעיקריות הזמנו מנת רביולי שרימפס וסרטנים עם ציר סרטנים ופסטיס, המון ירוקים וחלמון כבוש, ומנת טורטליני עם ריקוטה, מנגולד, חמוציות ופיסטוק, ברוטב של פטריות שיטאקי טריות, עגבניות שרי שרופות, חמאת מרווה ולמון גראס ופרמז'ן מעל. רביולי השרימפס היו נפלאים ויפיפיים, והיה תענוג גדול לפצח את החלמון לרוטב שעל הצלחת. לשם שינוי נהניתי גם מהירקות הירוקים (אינני חובבים גדולה של עלים ועשבים), שהיו בשרניים ויפים ולא סמרטוטיים. הציר היה מצוין ומתובל בטעם אניסי מודגש, שעקצץ לי בפה אך היה מושלם. הטענה היחידה שלי היא מספר היחידות – הגיעו שלוש יחידות רביולי והמנה הייתה כל כך טעימה שהיינו זקוקים לדגימה חוזרת. לא נורא, בפעם הבאה. מנת הטורטליני הייתה סיפור אחר – היא נחשבת כמנה עיקרית (מסומנת בכוכבית בתפריט) והיא הייתה נדיבה, טעימה ועשויה כמו שצריך. גם כאן היו עלים ירוקים יפיפיים, הרבה חמאת מרווה והרבה עגבניות שרי צלויות כהלכה. הטורטליני התפצחו לנו בפה עם מלית קראנצ'ית (דומה קצת לבקלאווה) וכשהצלחת נוגבה והסתיימה, כולנו הסכמנו בפה אחד שהיינו שמחים לעוד קצת טורטליני בבטן.
החלטנו להתפנק עם שני קינוחים וקנקן תה, שלמען האמת, הוא היה הלהיט האמיתי של סיום הארוחה – קנקן מלא בנענע, לואיזה, מרווה ועלים נוספים. הוא היה מתובל, דומיננטי ועמוק. הקינוחים היו עוגת גבינה עם פירורים שלטעמי היה פחות מוצלח, וקינוח פנקוטה עם שערות קדאיף ומעט תפוחים שזורים בבלילה, שלטעמי היה מצוין ומתוק במידה.
יצאנו מדלידה עם בטן מלאה וחיוכים על הפנים. האם כדאי להגיע לדלידה גם אם לא גרים באזור? התשובה היא כן, בהחלט. דלידה היא מסעדה שמפגישה בין תרבויות שונות, וכחלק ממתחם בילוי וקולינריה בועט בלילות, היא בהחלט כאן כדי להישאר.
הביקורת המלאה אצלנו בבלוג
