השופט העליון היהודי היחידי במנדט הבריטי.
במסגרת "החפירות" שלי במערכות מידע אלקטרוניים ואחרים נתקלתי בסיפור מאוד מעניין על שופט עליון יהודי היחידי ששרת במנדט הבריטי ולמרות זאת החליט מישהו ממתנגדיו שהוא לא יהיה שופט במדינה החדשה שבדרך.
כבר אז היתה שחיתות שלטונית אחרת אין ספק שגד פרומקין היה נשיא ביהמ"ש העליון הראשון.
להלן תחקיר שבוצע במסגרת עבודת הדוקטורט של נתן ברון על פרשת אי מנויו של פרומקין לשופט עליון.
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_101.7.pdf
אני מביא כאן את סיפורו של השופט גד פרומקין , דמות יחודית ומרתקת [שנכדו הוא ראש השב"כ לשעבר גילון.]
להלן סיפורו המרתק -
נולד ביום ה- 2 באוגוסט 1887 וגדל בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותו לא למד בבית ספר, אלא התחנך על ידי מורים פרטיים, ועבד בעיתון "החבצלת" שניהל אביו,
ישראל דב פרומקין. בשנת 1908 נסע לקושטא והחל ללמוד משפטים. הוא תלה תקוות במהפכת הטורקים הצעירים, ושאף להיבחר לפרלמנט הטורקי כנציג ארץ
ישראל לאחר סיום לימודיו. במהלך שהייתו בעיר ייצג את חברת "נטעים" שהקים חותנו. בשנת 1910 הצליח לרשום אותה כאגודה עות'מאנית, והיא הייתה לחברת
ההתיישבות היהודית הראשונה שזכתה למעמד זה. כן הקים, יחד עם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל שוחט ומניה שוחט, שאף הם שהו
בעיר, ארגון סטודנטים יהודיים בשם אגודת המתלמדים העברים העות'מאנים בקושטא. פרומקין עמד בראש הארגון, ובן-גוריון שימש כמזכיר. בשנת 1914
החל פרומקין לעבוד כיועץ באדמיניסטריון הימי של האימפריה העות'מאנית, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל. באותה השנה קיבל את התואר
האקדמאי כמוסמך למשפטים.
בעת שחזר לארץ ישראל, היו בה רק שני עורכי דין יהודיים, אליהו פרג'י ויום טוב המון. בניגוד לשניים אלה, שעסקו בעיקר בשדלנות ובסחר בקרקעות, עסק פרומקין בתחומי
משפט מגוונים. במהרה צבר מוניטין רב, והוא החל לייצג גופים כוועד נציגי המושבות היהודיות בארץ ישראל, דויטשה פלשתינה בנק ובנק אפ"ק. כן ייצג נאשמים שהואשמו
בציונות ובבגידה, בהם ארתור רופין. גם השלטון העות'מאני הסתייע בשירותיו כעורך דין, ומינה אותו כ"עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים", לשם ייצוג השלטונות בבתי
המשפט. על מעמדו של פרומקין מעידים דבריו של נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של המנדט הבריטי, עם הגיעו לארץ ישראל:
"CITY THE ONLY QUALIFIED JEWISH ADVOCATE IN THE".
עם הגעת הבריטים לארץ ישראל ב-1918, דרש ועד הצירים לשלב יהודים במערכת המשפט, והשלטונות נענו לדרישה זו. אהרן איזנברג הציע לידידו, חיים ויצמן, שעמד בראש ועד
הצירים, למנות את פרומקין. פרומקין עצמו סירב בתחילה להצעה, בשל הירידה הצפויה בשכרו, אך התרצה לאחר שוויצמן הבטיח כי התנועה הציונית תממן את הפרשי השכר. הסדר זה
היה מקובל גם לגבי שוטרים ופקידי ממשל אחרים. ב-24 ביוני אותה שנה מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובשנת 1920 היה לשופט היהודי הראשון והיחיד בבית המשפט
העליון בתקופת המנדט הבריטי. כחלק מהתמורה למימון הפרשי השכר, המשיך פרומקין לייעץ הצירים בעניינים שונים גם כשהיה שופט, אך לאחר מינויו לשופט בבית המשפט העליון
הופסק גם הסדר השכר המיוחד, לפי דרישתו של הרברט סמואל.
פרומקין המשיך בפעילות ציבורית גם בעת שכיהן כשופט. הוא תרגם לעברית את המג'לה בשנת 1928. (מהדורות נוספות יצאו גם בשנים -1942, 1952) ולימד משפט אזרחי במסגרת
שיעורי משפט שארגנה ממשלת המנדט. הוא החזיק במשרות ציבוריות שונות ובהן הנשיא הגדול של בני ברית, יו"ר החברה קדישא בירושלים ויו"ר הוועד האולימפי הארץ ישראלי.
לאחר הקמת האוניברסיטה העברית, כיהן פרומקין כיו"ר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית וכחבר בחבר הנאמנים ובוועד הפועל שלה. בשנת 1935 התמנה שלמה זלמן שוקן לראש הוועד
הפועל. שוקן התנגד להצעתו של פרומקין להקים פקולטה למשפטים, ובין השניים נוצרה יריבות על רקע זה. היריבות התחדדה עוד יותר בשנת 1939, כאשר פרומקין מתח ביקורת
פומבית על כך ששוקן נסע לארצות הברית, וניהל את ענייני האוניברסיטה באמצעות עורכי דינו, שלום הורביץ ומשה זמורה, שאותם מינה לוועד הפועל.
גם הבריטים הכירו כבוד לפרומקין, ובשנת 1941 העניק לו המלך ג'ורג' השישי תואר מפקד כבוד באביר (OBE). ב-1946 אישר שר המושבות הבריטי את המלצתו של הנציב העליון אלן
גורדון קנינגהם למנות את פרומקין ל-Puisne Judge, מעמד לו היו זכאים עד אז רק שופטים בריטים.
עם הקמת מדינת ישראל, היה פרומקין ותיק השופטים בארץ ישראל והיחיד שכיהן בבית המשפט העליון, ונראה מועמד טבעי להמשיך לכהן בבית משפט זה. עם זאת,
באופן מפתיע, לא מונה לתפקיד. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, הקימו מוסדות היישוב את ועדת המצב, שתפקידה שתפקידה היה לארגן את מוסדותיה
של המדינה החדשה. במסגרת הוועדה פעלה המועצה המשפטית שתפקידה היה להכין את מערכת המשפט. נמסר למועצה מסמך סודי שבו נכתבו חוות דעת על
השופטים היהודיים שכיהנו בבתי המשפט המנדטוריים. על פרומקין נכתב במסמך זה "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו
לשירות המדינה היהודית". למסמך לא צורפו עדויות או ראיות להאשמות אלה, אך די היה בהן כדי לחרוץ את גורלו. בסופו של דבר, הטילה מועצת המדינה הזמנית על
שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, להמליץ בפניה על מועמדים לכהונה בבית המשפט העליון, וזה החליט כי מועמדו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון את שותפו,
משה זמורה. זמורה, שהיה עדיין מסוכסך עם פרומקין, הודיע לרוזן כי לא יסכים לכך שגם פרומקין יכהן כשופט בבית המשפט העליון. רוזן טען בפני הממשלה כי החליט
שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר
לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין היסטוריונים באשר לאמיתותם של דברים אלה.
פרומקין עצמו סבר מלכתחילה כי לא ימונה לשופט במדינה החדשה, אך מטעמים שונים בתכלית. בתקופת המנדט עמד גיל הפרישה לשופטים על 62, ופרומקין, שהיה כבר כבן 61,
הניח כי לא ימונה לשנה בודדת. רק לאחר הקמת המדינה נודע לו על הכוונה להעלות את גיל הפרישה ל-70 (למעשה, שלושה מהשופטים שעתידים היו להתמנות, משה זמורה,
שמחה אסף ומנחם דונקלבלום היו כבני גילו). לאחר שנוכח בכך, ולאחר שהתברר לו מה העילה הרשמית לאי מינויו, החל לפעול אצל בן-גוריון בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא
לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כבן-צבי, שרת ודוד רמז ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט.
בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב מאיר בר-אילן, יצחק בן-צבי ופרופ' בן-ציון דינבורג, שתפקידה לדון "בטענות שבין שר
המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". בן-גוריון ציין בכתב המינוי כי בידי הוועדה הרשות להזמין כל איש שתראה צורך בכך לשם בירור העניין, ונראה שראה בה מעין
מוסד בוררות בעל מאפיינים שיפוטיים, אף שאיש מחבריה לא היה משפטן. ועדת הבירור התכנסה בביתו של בר-אילן, וזימנה את פרומקין כדי לשמוע את טיעוניו. ימים ספורים אחר
כך זימנה את רוזן, כדי לשמוע את תגובתו לטענות שהעלה פרומקין. בסיכום פגישתם עם רוזן, ביקשו ממנו חברי הוועדה למנות את פרומקין "למשרה ממשלתית מתאימה, שיהיה בה
משום הסרת כתם ומשום רישוי ציבורי", אך זה סירב גם לכך. זמן קצר לאחר שהחלה הוועדה לדון הלך הרב בר-אילן לעולמו, ובן-צבי ודינבורג קיבלו את ההחלטה לבדם. מסקנתם של
השניים הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. יחד עם זאת, קבעה
הוועדה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה,
על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה". באוגוסט 1949 הביא בן-גוריון לממשלה הצעת החלטה המאמצת
את מסקנות הוועדה, חרף התנגדותו של רוזן, שדרש למנות ועדה חדשה.
כחצי שנה לאחר שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת הבירור של כבוד, מונה פרומקין בינואר 1950 לעמוד בראש ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין).
הוועדה הוקמה נוכח טענות על העברה על דת וכפייה חילונית במחנות העולים, והיו חברים בה גם חברי הכנסת אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, קלמן כהנא ואברהם-חיים שאג.
הוועדה מצאה כי יש ממש בטענ
במסגרת "החפירות" שלי במערכות מידע אלקטרוניים ואחרים נתקלתי בסיפור מאוד מעניין על שופט עליון יהודי היחידי ששרת במנדט הבריטי ולמרות זאת החליט מישהו ממתנגדיו שהוא לא יהיה שופט במדינה החדשה שבדרך.
כבר אז היתה שחיתות שלטונית אחרת אין ספק שגד פרומקין היה נשיא ביהמ"ש העליון הראשון.
להלן תחקיר שבוצע במסגרת עבודת הדוקטורט של נתן ברון על פרשת אי מנויו של פרומקין לשופט עליון.
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_101.7.pdf
אני מביא כאן את סיפורו של השופט גד פרומקין , דמות יחודית ומרתקת [שנכדו הוא ראש השב"כ לשעבר גילון.]
להלן סיפורו המרתק -
נולד ביום ה- 2 באוגוסט 1887 וגדל בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותו לא למד בבית ספר, אלא התחנך על ידי מורים פרטיים, ועבד בעיתון "החבצלת" שניהל אביו,
ישראל דב פרומקין. בשנת 1908 נסע לקושטא והחל ללמוד משפטים. הוא תלה תקוות במהפכת הטורקים הצעירים, ושאף להיבחר לפרלמנט הטורקי כנציג ארץ
ישראל לאחר סיום לימודיו. במהלך שהייתו בעיר ייצג את חברת "נטעים" שהקים חותנו. בשנת 1910 הצליח לרשום אותה כאגודה עות'מאנית, והיא הייתה לחברת
ההתיישבות היהודית הראשונה שזכתה למעמד זה. כן הקים, יחד עם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל שוחט ומניה שוחט, שאף הם שהו
בעיר, ארגון סטודנטים יהודיים בשם אגודת המתלמדים העברים העות'מאנים בקושטא. פרומקין עמד בראש הארגון, ובן-גוריון שימש כמזכיר. בשנת 1914
החל פרומקין לעבוד כיועץ באדמיניסטריון הימי של האימפריה העות'מאנית, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל. באותה השנה קיבל את התואר
האקדמאי כמוסמך למשפטים.
בעת שחזר לארץ ישראל, היו בה רק שני עורכי דין יהודיים, אליהו פרג'י ויום טוב המון. בניגוד לשניים אלה, שעסקו בעיקר בשדלנות ובסחר בקרקעות, עסק פרומקין בתחומי
משפט מגוונים. במהרה צבר מוניטין רב, והוא החל לייצג גופים כוועד נציגי המושבות היהודיות בארץ ישראל, דויטשה פלשתינה בנק ובנק אפ"ק. כן ייצג נאשמים שהואשמו
בציונות ובבגידה, בהם ארתור רופין. גם השלטון העות'מאני הסתייע בשירותיו כעורך דין, ומינה אותו כ"עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים", לשם ייצוג השלטונות בבתי
המשפט. על מעמדו של פרומקין מעידים דבריו של נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של המנדט הבריטי, עם הגיעו לארץ ישראל:
"CITY THE ONLY QUALIFIED JEWISH ADVOCATE IN THE".
עם הגעת הבריטים לארץ ישראל ב-1918, דרש ועד הצירים לשלב יהודים במערכת המשפט, והשלטונות נענו לדרישה זו. אהרן איזנברג הציע לידידו, חיים ויצמן, שעמד בראש ועד
הצירים, למנות את פרומקין. פרומקין עצמו סירב בתחילה להצעה, בשל הירידה הצפויה בשכרו, אך התרצה לאחר שוויצמן הבטיח כי התנועה הציונית תממן את הפרשי השכר. הסדר זה
היה מקובל גם לגבי שוטרים ופקידי ממשל אחרים. ב-24 ביוני אותה שנה מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובשנת 1920 היה לשופט היהודי הראשון והיחיד בבית המשפט
העליון בתקופת המנדט הבריטי. כחלק מהתמורה למימון הפרשי השכר, המשיך פרומקין לייעץ הצירים בעניינים שונים גם כשהיה שופט, אך לאחר מינויו לשופט בבית המשפט העליון
הופסק גם הסדר השכר המיוחד, לפי דרישתו של הרברט סמואל.
פרומקין המשיך בפעילות ציבורית גם בעת שכיהן כשופט. הוא תרגם לעברית את המג'לה בשנת 1928. (מהדורות נוספות יצאו גם בשנים -1942, 1952) ולימד משפט אזרחי במסגרת
שיעורי משפט שארגנה ממשלת המנדט. הוא החזיק במשרות ציבוריות שונות ובהן הנשיא הגדול של בני ברית, יו"ר החברה קדישא בירושלים ויו"ר הוועד האולימפי הארץ ישראלי.
לאחר הקמת האוניברסיטה העברית, כיהן פרומקין כיו"ר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית וכחבר בחבר הנאמנים ובוועד הפועל שלה. בשנת 1935 התמנה שלמה זלמן שוקן לראש הוועד
הפועל. שוקן התנגד להצעתו של פרומקין להקים פקולטה למשפטים, ובין השניים נוצרה יריבות על רקע זה. היריבות התחדדה עוד יותר בשנת 1939, כאשר פרומקין מתח ביקורת
פומבית על כך ששוקן נסע לארצות הברית, וניהל את ענייני האוניברסיטה באמצעות עורכי דינו, שלום הורביץ ומשה זמורה, שאותם מינה לוועד הפועל.
גם הבריטים הכירו כבוד לפרומקין, ובשנת 1941 העניק לו המלך ג'ורג' השישי תואר מפקד כבוד באביר (OBE). ב-1946 אישר שר המושבות הבריטי את המלצתו של הנציב העליון אלן
גורדון קנינגהם למנות את פרומקין ל-Puisne Judge, מעמד לו היו זכאים עד אז רק שופטים בריטים.
עם הקמת מדינת ישראל, היה פרומקין ותיק השופטים בארץ ישראל והיחיד שכיהן בבית המשפט העליון, ונראה מועמד טבעי להמשיך לכהן בבית משפט זה. עם זאת,
באופן מפתיע, לא מונה לתפקיד. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, הקימו מוסדות היישוב את ועדת המצב, שתפקידה שתפקידה היה לארגן את מוסדותיה
של המדינה החדשה. במסגרת הוועדה פעלה המועצה המשפטית שתפקידה היה להכין את מערכת המשפט. נמסר למועצה מסמך סודי שבו נכתבו חוות דעת על
השופטים היהודיים שכיהנו בבתי המשפט המנדטוריים. על פרומקין נכתב במסמך זה "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו
לשירות המדינה היהודית". למסמך לא צורפו עדויות או ראיות להאשמות אלה, אך די היה בהן כדי לחרוץ את גורלו. בסופו של דבר, הטילה מועצת המדינה הזמנית על
שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, להמליץ בפניה על מועמדים לכהונה בבית המשפט העליון, וזה החליט כי מועמדו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון את שותפו,
משה זמורה. זמורה, שהיה עדיין מסוכסך עם פרומקין, הודיע לרוזן כי לא יסכים לכך שגם פרומקין יכהן כשופט בבית המשפט העליון. רוזן טען בפני הממשלה כי החליט
שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר
לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין היסטוריונים באשר לאמיתותם של דברים אלה.
פרומקין עצמו סבר מלכתחילה כי לא ימונה לשופט במדינה החדשה, אך מטעמים שונים בתכלית. בתקופת המנדט עמד גיל הפרישה לשופטים על 62, ופרומקין, שהיה כבר כבן 61,
הניח כי לא ימונה לשנה בודדת. רק לאחר הקמת המדינה נודע לו על הכוונה להעלות את גיל הפרישה ל-70 (למעשה, שלושה מהשופטים שעתידים היו להתמנות, משה זמורה,
שמחה אסף ומנחם דונקלבלום היו כבני גילו). לאחר שנוכח בכך, ולאחר שהתברר לו מה העילה הרשמית לאי מינויו, החל לפעול אצל בן-גוריון בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא
לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כבן-צבי, שרת ודוד רמז ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט.
בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב מאיר בר-אילן, יצחק בן-צבי ופרופ' בן-ציון דינבורג, שתפקידה לדון "בטענות שבין שר
המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". בן-גוריון ציין בכתב המינוי כי בידי הוועדה הרשות להזמין כל איש שתראה צורך בכך לשם בירור העניין, ונראה שראה בה מעין
מוסד בוררות בעל מאפיינים שיפוטיים, אף שאיש מחבריה לא היה משפטן. ועדת הבירור התכנסה בביתו של בר-אילן, וזימנה את פרומקין כדי לשמוע את טיעוניו. ימים ספורים אחר
כך זימנה את רוזן, כדי לשמוע את תגובתו לטענות שהעלה פרומקין. בסיכום פגישתם עם רוזן, ביקשו ממנו חברי הוועדה למנות את פרומקין "למשרה ממשלתית מתאימה, שיהיה בה
משום הסרת כתם ומשום רישוי ציבורי", אך זה סירב גם לכך. זמן קצר לאחר שהחלה הוועדה לדון הלך הרב בר-אילן לעולמו, ובן-צבי ודינבורג קיבלו את ההחלטה לבדם. מסקנתם של
השניים הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. יחד עם זאת, קבעה
הוועדה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה,
על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה". באוגוסט 1949 הביא בן-גוריון לממשלה הצעת החלטה המאמצת
את מסקנות הוועדה, חרף התנגדותו של רוזן, שדרש למנות ועדה חדשה.
כחצי שנה לאחר שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת הבירור של כבוד, מונה פרומקין בינואר 1950 לעמוד בראש ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין).
הוועדה הוקמה נוכח טענות על העברה על דת וכפייה חילונית במחנות העולים, והיו חברים בה גם חברי הכנסת אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, קלמן כהנא ואברהם-חיים שאג.
הוועדה מצאה כי יש ממש בטענ