הבשלות לקלוט, להבין ולהפנים מתפתחת עם הגיל
לא צריך לפתם בטיפולין ולא צריך להזניח.
אני אמא "קמתתנית בטיםולים". מהר הבנתי שמה שהילד לא בשל לקלוט הוא לא יקלוט.
למל בגיל שנתיים וחצי -שלוש בני טופל אצל קלינאית. לפני כמעט עשר שנים, האבחון היה ארוך וקפדני, הגענו אליה עם ילד מג'ברש ועם הגדרה עכוב בדיבור ו"חשש לPDD". היא טענה לאחר מס' פגישות שהיא לא מלמדת אותו לדבר כי כשיבין שצריך לדבר הוא יעשה זאת לפי כל אבני הדרך. וכך הכן היה.
מיומניות מוטוריות נדרשת הבשלה פיזיולוגית ונכונות לביצוע. גם פה ראיתי שזה מה שקרה. בגלל האחור ברצון לצייר, הכתיבה המוטוטרית (להבדיל מכתיב/איות) נרכשה באיות. בגן חובה, כיתתה א' וב' בני קיבל טיפולים אצל מרפאות בעיסוק שלאחר 8-9 טיפולים שלחו אותו לדרכו. כי פה בגיל בוגר יותר הטיפול היה עיניני וממוקד.
באופן כללי מדובר בהתמודדות יומיומית לכל החיים. לפעמים ההתערבות הנדרשת היא מינימלית, לפעמים נדרש שת"פ של מחנכת, פסיכולוג, מורת שילוב ועוד בעלי מקצוע, שמי שמתאם בינם זו אני.
צריך להסביר שצריך לטפל בתחילת הדרך, אבל אין ניסים ונפלאות, לא ניתן להקדים את המאוחר, אין קיצורי דרך. העיקר זה מסע לכל החיים, וצריך לא לבזבז את כל המשאבים הנפשיים והכלכליים בתחילת הדרך, אלא לדעת מתי צריך יותר מתי פחות. וגלזכור שהפסקות בטיפול הן חלק ממנו, זמן להתמאה והפנמה.
