חנוך בן ירד סופג "פולסא דנורא"

[Marinette]

חנוך בן ירד סופג "פולסא דנורא"

בין סיפורי מסעותיהם של ארבעת החכמים בפרדס, מופיע הסיפור הבא: אלישע בן אבויה ("האחר") יורד במרכבה, כלומר נכנס לפרדס, ורואה שם את חנוך בן ירד יושב וכותב. (זהו אותו חנוך שעליו נאמר בבראשית ה' כד: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים".) בן אבויה שואל, או אומר, בתגובה למה שרואות עיניו: "שתי רשויות המה..." בתגובה על הדברים שיצאו מפיו של בן אבויה, חנוך מוקם על רגליו ונותנים לו שישים "פולסא דנורא". (פולסא דנורא = מלקות בשבטי אש.) עד כאן הסיפור. עכשיו, אני יודעת שקיימת מסורת שלפיה חנוך בן ירד הוא שהביא לבני האדם את השפה ואת המספרים. הוא קיבל אותם מאלוהים ואחרי שהביא את הידע לבני האדם שב לוקח אותו אלוהים אליו, ולפי ספר חנוך הוא אכן ממשיך לשבת ולכתוב לעד בעולם הבא. הוא הזיכרון המשותף וביטוי "הרוח המשותפת", או המחברת, בין האדם לאלוהים - השפה והיכולת לספור, שמאפשרת את קידוש הזמן ביהדות, את השבתות ושנות השביתה וכן הלאה. ועכשיו, לשאלה שלי: אני מבינה את הזעזוע שמעוררים דבריו של בן אבויה. משתמע מדבריו שהוא מסיק שחנוך הוא מעין אלוהים בפני עצמו, רשות שניה, ואין ספק שזאת פרובוקציה רצינית מבחינת המונותאיזם היהודי. ואנחנו יודעים גם שבן אבויה אכן התפקר מיד כשחזר לעולם הזה. אבל מה שלא ברור לי, זה למה חנוך בן ירד הוא שנענש וסופג את המלקות בגלל דבריו של בן אבויה? האם זה משום שהוא נחשב לאות של השפה (שכוללת גם את הכתב וגם את הדיבור) ולכן הוא אחראי לדברים הנאמרים מפיו של בן אנוש שעומד לפניו? או שמסיבה אחרת? האם מישהו כאן מכיר את הסיפור ויודע מה הפרשנות המקובלת לעניין הזה?

 

[pembencipolisi]

עד אנה תגענה השטויות הכתובות

בתלמוד ובמדרשים ?

 

[אלי ו.]

הגמרא אומרת בפירוש למה הוא חטף

במסכת חגיגה, ט"ו א' מובא הסיפור, והגמרא אומרת "כי חזיתיה לא קמת מקמיה" כי מטטרון (חנוך=מטטרון) ראה את אלישע בן אבויה ולא קם ממקומו ולכן אלישע טעה לחשוב מחשבה מעין הגנוסטיות שיש שתי רשויות. מתברר מהאגדה הזו שחנוך תפקידו לרשום את מעשיהם הטובים של ישראל ובשל כך הוא זוכה לפריבילגיה מיוחדת לשבת ולא לעמוד בתפקידו. מבחינת אלישע בן אבויה זה אינו עולה בקנה אחד עם המסורת שגדל עליה שאין עייפות בשמים ולכן אין צורך בישיבה סתם ומכאן הוא מסיק שישיבת חנוך היא ישיבה של אדנות ולחנוך יש רצון חופשי לפעול כרצונו. חנוך חטף כי לא קם מיד להראות לאלישע שהוא בסה"כ מלאך פשוט ולכן היה צורך להכותו בפני אלישע. אלישע לא משוכנע מההלקאה הוא חושב שחנוך חוטף דוקא בגלל שהוא רושם את זכויותיהם של ישראל מה שגורם לאלישע לחשוב שזכויות ישראל אינן שוות הרבה אבל זה כבר סיפור אחר. ראי פירוט נוסף במאמרו של סטריקובסקי בקישור המצורף

 

[pembencipolisi]

חנוך היה מלאך ?

גם הזין של דוקרקר היה מלאך...

 

[Marinette]

מצויין. תודה על הקישור

נראה מעניין, אני אקרא את המאמרים בימים הקרובים. (ואם השיניים של התינוק שלי יסיימו לבקוע, זה בטח יחיש את קצב הקריאה.)

 

[yan553]

השאלה היא מאין זה לקוח?

בלי מידע זה אי אפשר להתייחס לזה

 

[Marinette]

כפי שאלי דייק והוסיף בתגובה

מסכת חגיגה, ט"ו א'.

 

[yan553]

בחגיגה מצאתי רק גירסה מקוצרת

וזה לא מה שהובא כאן מלכתחילה. לכן אני חוזר על שאלתי. מניין זה נלקח?

 

[בוציפלוס]

מטטרון - מקורות

המקורות לסיפור ארבעה שנכנסו לפרדס הם: ספר היכלות הידוע גם כחנוך השלישי שמצוי (בטעות) גם במהדורות של ספרים חיצוניים. בבבלי חגיגה דף י"ד ע"ב-ט"ו ע"ב ירושלמי חגיגה פרק ב' ה"א. (בירושלמי בכרך אחד דף ע"ז טור ב') שיר השירים רבה פרשה א'. מומלץ לקרוא את ספרו של יהודה ליבס, חטאו של אלישע שעוסק כולו בפרשנות של מעשה ארבעה שנכנסו לפרדס. חסרונו ויתרונו שהוא מייחס חשיבות גדולה יותר לבבלי מאשר לירושלמי ומשום כך התיאור הוא פחות היסטורי בכל הנוגע לדמותו ההיסטורית של אלישע אך הרבה יותר מיסטי-מיתי. כמו כן מוקדש פרק למטטרון בחוברת של האוניברסיטה המשודרת מאת יוסף דן "המסיטיקה העברית הקדומה".

 

[Marinette]

על חנוך (מטטרון) אפשר לקרוא גם

בספר "מקדש ומרכבה כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה היהודית" של פרופ' רחל אליאור. (+ גילוי נאות: הדברים שאני כותבת כאן בפורום בזמן האחרון מושפעים מגישתה.)

 

[Marinette]

טוב, לא כל הדברים שאני כותבת

הם בהשפעתה. אבל בטוח חלק מהם

 

[בוציפלוס]

חנוך בן ירד זה מטטרון

כדאי לדייק בשמות. אלישע בן אבויה הוא אחר רואה את מטטרון. בספר חנוך השלישי הידוע גם כספר היכלות מצוי סיפור אותו מספר ר' ישמעאל ששמע מפי מטטרון שר הפנים על המטמורפוזה שהפך מאדם למלאך. בהמשך הוא מספר על כך שאלישע בן אבויה בא וראה אותו יושב בפתח היכל שביעי ואמר "ודאי שתי רשויות בשמיים". כלומר מכיוון שראה אותו יושב ומלאכים אינם יכולים לשבת כי אינם יכולים לקפל רגליהם חשב אלישע בן אבויה שהוא כוח זהה לאלהות. מטטרון חטא בכך שלא נעמד ועל כן הוכה בשישים פולסא דנורא ויתרה מזו הועמד על מקומו כלומר איבד את יכולתו היחודית לשבת. לדעת יוסף דן סיפור זה נועד להפריך טענות של מיסטיקנים כאילו מטטרון הוא "יוצר בראשית" שכן אם מטטרון הוא חנוך בן ירד כיצד יוכל להיות יוצר בראשית. יוסף דן כותב שאין עדויות קודמות לספר חנוך השלישי המזהות את חנוך בן ירד עם מטטרון. אף על פי כן אם אכן ישנה מסורת על כך שחנוך בן ירד הוא "הרוח המשותפת" (אני הייתי מחפש אותה בספרי חנוך החיצוניים או בכתביהם של נוצרים) הרי שיתכן שיש כאן קישור כלשהו בין חנוך ובין הלוגוס, כלומר הדבר המוזכר בראשית הבשורה על פי יוחנן (בראשית היה הדבר וכו'). קישור זה יסביר כנגד מי בדיוק יצא מחברו האנונימי של ספר חנוך השלישי, כלומר מיהו זה שטען שמטטרון הוא יוצר בראשית.

 

[Marinette]

הסבר לביטוי "רוח משותפת" ולמטטרון

כשהשתמשתי בביטוי "רוח משותפת" לא התכוונתי לו כפשוטו. לא דיברתי מנקודת מבט נוצרית, אלא מנקודת מבט אקדמית / חילונית אם אפשר לומר כך. זה היה ביטוי שנועד להמחיש את המשמעויות שיש לחנוך כמביא לארץ את השפה והיכולת לספור. חנוך כשמו כן הוא - חונך התרבות (חנוך בן קין חנך את ההתישבות כשחנך את העיר הראשונה, חנוך בן ירד חנך את התרבות כשהביא את השפה). השפה הכתובה המשתמשת בסמלים מייחדת את האדם, והביטוי "הרוח המשותפת" בא כי אפשר לזהות את השפה כביטוי החזק ביותר של אותה רוח שנפח אלוהים באדם והפך אותו לצלם רוחני שלו. (העובדה שחנוך רושם את זכויות ישראל עולה עם זה בקנה אחד.) בהתאם לזה רואה המיסטיקה היהודית המאוחרת יותר - שתחילתה בספר יצירה - את העולם כנברא מתוך האותיות והמספרים, באמצעות האותיות והמספרים. בקשר לשם מטטרון - מטטרון מלשון 4 ביוונית, המספר 4 הוא מוטיב חוזר בסיפור על הארבעה שנכנסו לפרדס. קיימת דעה (שוב, מעולם האקדמיה ולא מעולם המסורת עד כמה שידוע לי) שהמספר 4 מסמל ביהדות את כל מה ששייך לטבע, את הסדר של הטבע שלא נברא בהשתתפותנו ולא תלוי בנו. יש ארבע עונות, ארבע רוחות שמים, הנהר בסיפור גן העדן מתפצל לארבעה יובלות, יחזקאל חוזר הרבה על המספר ארבע בחזיונו, למרכבה ארבעה חלקים... המספר 4 עומד מול המספר 7, שקשור לאדם ומבטא את הקשר שלו עם אלוהים. 7 הוא המספר של הזמן המקודש. כשחנוך לימד את האנשים לספור, הוא איפשר את קידוש הזמן היהודי באמצעות תחימתו במחזורי שביתה של 7.

 

[בוציפלוס]

הסתכלות אקדמית

הבעיה שלי היא שכל הדיבור על חנוך כאן הוא ללא מראי מקום. מכיוון שלא ראיתי אצל יוסף דן איזכור לחנוך בן ירד כקשור לשפה ומכיוון שאין לי את ספרו של ליבס לפני ואת אינך מציינת מראי מקום על הקשר של חנוך לתרבות ולשפה אזי אני נאלץ לדבר מתוך השערות. חז"ל וכן ספרות היכלות למעט ספר חנוך השלישי הוא ספרות היכלות זוטרתי שציינתי אינם מתייחסים לחנוך. (כך לפי דן). ספרי חנוך החיצוניים הם ספרים שקרובים ברוחם לנצרות. יתכן שהשם מטטרון שאין איש יודע בודאות את מקורו בא אכן מטטרא כלומר ארבע ובספר היכלות מוזכר שמטטרון נקרא בשם ההויה (שם בן ארבע אותיות) קטן שעליו נאמר "וישא שמי בקרבו". מנקודת ראות אקדמית יש לקשר את כל המסורות שעוסקות במרחב מסוים בדמות מסוימת מתוך הנחה של קשר ביניהן. פולמוס בין מקורות יהודיים שנדחו ושנשתמרו רק כספרים חיצוניים ובמקרה זה רק בכמסיות הסלאווית והאתיופית יכול להיות מובן רק לאור המקורות הללו. האם הביטוי רוח משותפת מופיע במקורות עתיקים כלשהם לגבי מטטרון או חנוך?

 

[Marinette]

ראה את התגובה שלי לגבי המקורות

ציינתי שם ממי לקוחים הדברים. אני לא יודעת אם בספר הזה של אליאור או בספר אחר שלה מוזכר הביטוי "רוח משותפת" כלשונו, אבל התיאוריה והדימויים שהבאתי לגבי חנוך הם בכללותם שלה (והיא נחשבת לחוקרת רצינית.) אני שמעתי את הביטוי ממנה בהרצאה, והיא לא ניסתה לטעון שהוא לקוח בדיוק כלשונו מספר חנוך השלישי או ממקור עתיק אחר. אני חוזרת - היא לא ציטטה את הביטוי "רוח משותפת" ממקור עתיק כלשהו, אלה היו המילים שלה. היא פשוט השתמשה להמחשת דבריה בדימוי שדיבר אליי, וחזרתי עליו כאן. הבנתי אותה כפי שהסברתי: מדובר בדימוי שאמור להבהיר את משמעות השפה ואת תפקידו של חנוך בהתאם לגישה הזאת. זה לא קרוב בכלל למחשבה הנוצרית כמו שאני רואה אותה. הסיבה שלא הזכרתי את שמה של אליאור עד שהתבקשתי מכם לעשות כן, היא שייתכן שחוקרים אחרים לפניה פיתחו תיאוריות דומות והיא מסתמכת גם עליהם. לא הרגשתי שיש לי זכות לייחס את הדברים רק לה וליצור רושם שזו מחשבה מקורית רק לה, כשאני לא מכירה מספיק את תחום חקר המקרא והספרים החיצוניים כדי לדעת דבר כזה.

 

[בוציפלוס]

רוח משותפת

אם הביטוי "רוח משותפת" אכן מופיע יש כאן בהחלט הקשר נוצרי בעיקר אם הוא מופיע במקורות של הספרות החיצונית שנשתמרה והשפיע על ובקרב נוצרים. ממה שזכור לי רחל אליאור מייחסת חלקים גדולים מהספרות החיצונית ומספרות היכלות ומרכבה לחוגים כהניים אולם אני ובעיקר אחרים גדולים ממני בתחום אינם מקבלים את הפרשנות שלה. בכל מקרה על מנת לבסס דיון פורה כדאי להתחיל במראי מקום.

 

[Marinette]

נכון, היא מייחסת חלקים גדולים

מהספרות החיצונית לחוגים כוהניים. לאו דווקא את ספרות ההיכלות והמרכבה (קיבלתי את הרושם שהיא בכל אופן לא סבורה שספרות ההיכלות והמרכבה ממה נכתבה על ידי חוגים אלה, לכל היותר מדובר בהשפעה עקיפה.) אבל את ספר היובלים, ספרי חנוך ועוד ספרים היא מייחסת לחוגים כהניים. אני יכולה להביא בהמשך מראי מקום לספריה, אבל האם זה יועיל? אתה מכיר את הטענות וחולק עליהן.

 

[בוציפלוס]

הכרות מוגבלת

אני מכיר את הטיעונים ממקור שני ובדרך כלל של מתנגדים כך שאני אשמח אם תוכלי להפנות למקומות ספצפיים בספרה הנ"ל שאני אסתכל בו בכל מקרה. (תודה על ההפניה). לביטוי "רוח משותפת" או לביטוי דומה יש משמעות והוא חשוב מבחינת הניאנסים. רוח אלהים המרחפת על פני תהום קשורה ל"רוח הקודש". מצד שני הרעיון שהזכרת על תפקיד כה חשוב בקשר לשפה יכול להתקשר מצד שני לדיבור או לרוח ממללא או ללוגוס. כאן הקשר הניאו-אפלטוני והנוצרי לנער, לדמיורג (הוא יוצר בראשית וכו') ברור ואז הדברים יכולים לאשר את טענותיו של יוסף דן. הקשר של הספרים החיצוניים לוגים כהניים אינו מבטל את אפשרות השפעתם על ספרות נוצרית מאוחרת יותר.

 

[Marinette]

טוב. הספר לא נמצא אצלי כרגע

כשיהיה לידי, אני אפנה אליו. עד כמה שידוע לי, מקובל לומר שספרי חנוך נכתבו לפני הנצרות. אם כך, ספרי חנוך יכלו להשפיע על הספרות הנוצרית אבל זה נראה לי לא הגיוני שהספרות הנוצרית השפיעה עליהם. הרי היא נכתבה כבר אחריהם. או שאולי אתה טוען שספר חנוך השלישי נכתב הרבה יותר מאוחר מספרי חנוך האחרים? עדיין יש לי הרגשה שאתה נתפס יותר מדי לביטוי "הרוח המשותפת" בניסיון לשייך את הדברים לאיזו אסכולה מחשבתית. תשמע, אני לא בטוחה אפילו שציטטתי את דבריה במדוייק...

 

[בוציפלוס]

ספר חנוך השלישי

מה שמכונה "ספר חנוך השלישי" מכונה כך בטעות שכן העורך של המהדורה הגרמנית הקלאסית מהמאה ה-19 אני מניח של הספרים החיצוניים הכניס אותו יחד עם ספר חנוך הסלאבי ועם ספר חנוך האתיופי. הספר עצמו כלומר ספר היכלות נתחבר בתקופת התלמוד במאה הרביעית או החמישית כלומר הרבה אחרי ראשית הנצרות.