מנהגי יהודי בבל לקראת חג הפסח
1. נוסח התפילה בחג הפסח כנוסח רוב בני עדות המזרח, כפי שמובא במחזור לשלוש רגלים כמנהג יהודי בבל. השינוי היחידי, שלפני תיקון הטל ביום א' של פסח מוסיפים את הפיוט "מדבר עבדכון קודמכון", שבו אומרים "דעבר זמן הגשם ובא זמן הטל". 2. נוסח ה"הגדה של פסח" הוא כפי שמובא בכל ההגדות כמנהג יהודי בבל, ויש בו כמה קטעים שאינם מצויים אצל הרבה עדות אחרות, כגון: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה" וכו', "ומנין שנתן לנו את ממונם" וכו', "אמונים ערכו שבח לאל וטבחו טבח" (פיוט שסימנו: אהרן כהן, ונאמר במנגינה מיוחדת), הפיוט "אתה גאלת את אבותינו ממצרים". כנגד זה אין נוהגים לומר את הפיוט "אדיר במלוכה בחור כהלכה" וכו'. גם "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", אם כי נדפסו ברוב ההגדות כמנהג יהודי בבל, אין אף תופסים מקום מיוחד, ורבים מדלגים עליהם. 3. המצות הרגילות נקראות בשם "ג'ראדיק", לאמור: מצוות דקות. נוסף עליהן אופים בערב פסח מצוות עבות, שנקראות בשם "סדרים" (ביחיד: סדר), לצורך ליל הסדר. 4. בבבל לא היו בתי-חרושת למצות. כל משפחה דאגה לעצמה והכינה מצות שנאפו בתנורי-חרס. במצווה זו עסקו בעיקר הגברים. תחילה חפשו וקנו חיטה שמורה, טחנו אותה ברחיים, במדוכה או במכונת-טחינה. ימים אחדים לפני פסח אפו את הקמח בתנורי-חרס (בכל העיר היה מספר קטן של תנורים למטרה זו) בצורת מצות דקות עגולות (ג'ראדיק) בהשגחת רב מומחה, לפי כל דקדוקיה של מצווה זו בסדר האפייה, הכנת הכלים ללישה, ריקוד, גלגול וטמטום העיסה ובדיקת הידיים והציפורניים של המתעסקים באפיה, את המים ללישת ה"סדרים" שואבים סמוך לבין השמשות של ליל ערב פסח בכדים מיוחדים "לשם מצת מצווה", שכן אין לשין את המצות של ה"סדרים" אלא ב"מים שלנו". החסידים שבהם מצניעים את לולביהם בחג הסוכות ומסיקים בהם את התנור בשעת אפיית מצותיהם. הואיל ויש משפחות שאינן יכולות לאפות מצות בעצמן, נהגו כמה סוחרים בעשרים השנים האחרונות לאפות מצוות לשם מכירה. 5. החסידים שבעם נהגו לשרוף את החמץ בערב פסח יחד עם הערבה של הושענא רבא. 6. ליל הסדר הגיע. הגברים באים מבית-הכנסת, וכל בני הבית יושבים מסובים על השולחן כמלכים. לפניהם קערה גדולה (מכוסה מפה לבנה) ובתוכה: שלוש מצות "סדרים" עטופות במפה לבנה, מרור ( = חסה), חזרת ( = צמח שנקרא בערבית "הנדבא"), כרפס, זרוע, ביצה וחרוסת. 7. את החרוסת מכינים עוד בחודש תשרי, בעת שהתמרים רכים. שורים תמרים במים במשך ימים אחדים, מסננים אותם בסלים ומרתיחים את המיץ הנוזל מהסלים עד שיתעבה. מוסיפים שקדים כתושים ומערבבים, כך שמתקבלת חרוסת דמוית טיט, כהלכה. 8. בבבל הכינו רבים את היין מצימוקים, משום שמחירם שם זול. היו שורים צימוקים במים במשך כחודש ימים ובכל יום היו בוחשים בכלי בעזרת מקל. כאן בארץ עושים זאת רק מעטים, אלה שאין באפשרותם לשתות "ארבע כוסות" יין מטעמי בריאות. יין צימוקים כזה נהגו לעשות בעיקר לצורך קידוש ליל שבת, ומשום כך הוא נקרא בפיהם בשם "יין קידוש". 9. לכל משפחה יש כלי אוכל ושתייה מיוחדים, שטומנים אותם בשאר ימות השנה ומשתמשים בהם בפסח בלבד. 10. אחר שתיית כוס-ראשון וטיבול-ראשון (טיבול הכרפס בחומץ, במיץ לימון או במיץ החושחש) לוקח ראש המשפחה את ה"סדר" האמצעי ומחלקו לשנים, בצורת ד'-ו'. את החלק הקטן בצורת ד' הוא מניח בין שני ה"סדרים" המונחים בקערה, ואילו את החלק הגדול בצורת ו' הוא עוטף במטפחת משי יקרה וקושר אותו באלכסון על חזהו או על גבו של בנו הקטן, וכך הוא אומר לו: - "פיקדון זה אני מפקיד בידך עד סוף הסעודה, עד בוא שעת האפיקומן. והיה אם ייגנב מעמך, עליך לשלם לי סך אלף לירה זהב!" הבן מקבל בשמחה ובגאון את הפיקדון למשמרת ומביע את הסכמתו לתנאי אביו. אם אין בבית ילד קטן, קושר האב את האפיקומן על גוף בנו הגדול או בתו. ואם אין לו בנים או בנות, קושרו על גוף עצמו או על גוף אשתו. במשך כל זמן הסדר מנסים המסובים "לגנוב" את האפיקומן מן "השומר", אך על פי רוב אין הם מצליחים. הוא שומר עליו בקפדנות, עד כי הוא מסרב ללכת לישון, פן יגנבוהו ממנו. 11. לאחר אמירת "הא לחמא עניא" שלוש פעמים (בפעם הראשונה אומרים "הא" לחמא עניא; בשניה - "הא"; בשלישית - "כהא") בארמית וב"שרח" (בתרגום) לערבית בבלית, מצווה האב להרחיק את הקערה, וכאן הבן שואל: "מדוע אתה מצווה להסיר את הקערה לפני שאכלנו?", "מה נשתנה" וכו'. יש נוהגים, ששומר האפיקומן (ואם הוא קטן - עושים כן אחיו או אחיותיו הגדולים) יוצא החוצה, מתחפש להולך רגל נודד, חובש מצנפת על ראשו, תופס מקל בידו ושם ילקוט על שכמו. הוא דופק במקלו בדלת, וכשנכנס - מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו: האב: מאין באת? הבן: ממצרים. האב: ולאן אתה הולך? הבן: לירושלים. האב: והצידה לדרך היכן היא? ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'. 12. רוב הבבלים בארץ קוראים את ההגדה של פסח עם שרח תרגום ערבי-בבלי כפי שנדפסה פעמים רבות, בניגון בבלי מיוחד. כל אחד מהמסובין קורא קטע, לפי הסדר, עם תרגומו. כמה קטעים יפים בעלי מנגינות יפות נחטפים על-ידי המסובים, ובייחוד על-ידי הילדים, כגון הקטעים: "אמרו רבותינו", "ומניין כמו שנאמר", "דיינו", הפיוט "אמונים ערכו שבח", הפיוט "אתה גאלת את אבותנו ממצרים" (ע"ס הא"ב), וכדומה. כמה קטעים נאמרים במקהילה ע"י כולם, כגון: "ברוך שומר הבטחתו". בעל-הבית קורא בעצמו את הקטעים "והיא שעמדה", "ובמופתים", "אלו עשר מכות", ו"דצ"ך עד"ש באח"ב". בשעת קריאת הקטעים האלה נוטל האב כוס יין, וכל פעם שהוא מזכיר שם "מכה" הוא שופך מקצת מהיין לתוך כלי ישן, וכל המסובים מזכירים באותה שעה שמותיהם של שונאי ישראל, כגון: האב: דם. המסובים: יחול על ראש המן! האב: צפרדע. המסובים: יחול על ראש עמלק! וכן על זה הדרך מזכירים את שמות שונאיהם של ישראל שבאותו זמן. לאחר גמר ה"מכות" וה"קללות" זורקים את הכלי הישן על היין שבתוכו הרחק מן הבית. 13. אצל הבבלים אין כל זכר ל"כוס אליהו הנביא". 14. בעת שקוראים את הקטע "מרור זה" תופסים בידיהם עלה של מרור (חסה); ובעת שקוראים "מצה זו" - תופסים בידיהם פרוסת מצה. 15. לאחר קריאת ההגדה, אכילת "פרוסת הזקן" (הכוונה לכריכת מצה ומרור שנאכלים "כהלל הזקן", שהיה כורכן ואוכלן יחד), עריכת הסעודה וסיום שתיית ארבע הכוסות, מזמרים כמה פזמונים, המיוחדים לחג הפסח. הפזמונים הנפוצים ביותר: (א) "מלך גואל ומושיע" - מאת הפייטן הבבלי ר' משה חוצין. (ב) "נכון לבו איש הוא ירא" -מאת הפייטן הבבלי ר' נסים ב"ר צאלח יוסף מצליח. שני הפזמונים הנ"ל נדפסו בכל ספרי הפזמונים, המחזורים לפסח וההגדות של פסח כמנהג יהודי בבל. 16. ביום החג עורכים ביקורים אצל הרבנים ואצל ידידים ומכרים. 17. בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי "להצליף" בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם בצרוף הקריאה: "סנתך כצ'רה", לאמר "שנתך תהא ירוקה" וזה סימן להצלחה. לקוח מאתר www.daat.ac.il
1. נוסח התפילה בחג הפסח כנוסח רוב בני עדות המזרח, כפי שמובא במחזור לשלוש רגלים כמנהג יהודי בבל. השינוי היחידי, שלפני תיקון הטל ביום א' של פסח מוסיפים את הפיוט "מדבר עבדכון קודמכון", שבו אומרים "דעבר זמן הגשם ובא זמן הטל". 2. נוסח ה"הגדה של פסח" הוא כפי שמובא בכל ההגדות כמנהג יהודי בבל, ויש בו כמה קטעים שאינם מצויים אצל הרבה עדות אחרות, כגון: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה" וכו', "ומנין שנתן לנו את ממונם" וכו', "אמונים ערכו שבח לאל וטבחו טבח" (פיוט שסימנו: אהרן כהן, ונאמר במנגינה מיוחדת), הפיוט "אתה גאלת את אבותינו ממצרים". כנגד זה אין נוהגים לומר את הפיוט "אדיר במלוכה בחור כהלכה" וכו'. גם "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", אם כי נדפסו ברוב ההגדות כמנהג יהודי בבל, אין אף תופסים מקום מיוחד, ורבים מדלגים עליהם. 3. המצות הרגילות נקראות בשם "ג'ראדיק", לאמור: מצוות דקות. נוסף עליהן אופים בערב פסח מצוות עבות, שנקראות בשם "סדרים" (ביחיד: סדר), לצורך ליל הסדר. 4. בבבל לא היו בתי-חרושת למצות. כל משפחה דאגה לעצמה והכינה מצות שנאפו בתנורי-חרס. במצווה זו עסקו בעיקר הגברים. תחילה חפשו וקנו חיטה שמורה, טחנו אותה ברחיים, במדוכה או במכונת-טחינה. ימים אחדים לפני פסח אפו את הקמח בתנורי-חרס (בכל העיר היה מספר קטן של תנורים למטרה זו) בצורת מצות דקות עגולות (ג'ראדיק) בהשגחת רב מומחה, לפי כל דקדוקיה של מצווה זו בסדר האפייה, הכנת הכלים ללישה, ריקוד, גלגול וטמטום העיסה ובדיקת הידיים והציפורניים של המתעסקים באפיה, את המים ללישת ה"סדרים" שואבים סמוך לבין השמשות של ליל ערב פסח בכדים מיוחדים "לשם מצת מצווה", שכן אין לשין את המצות של ה"סדרים" אלא ב"מים שלנו". החסידים שבהם מצניעים את לולביהם בחג הסוכות ומסיקים בהם את התנור בשעת אפיית מצותיהם. הואיל ויש משפחות שאינן יכולות לאפות מצות בעצמן, נהגו כמה סוחרים בעשרים השנים האחרונות לאפות מצוות לשם מכירה. 5. החסידים שבעם נהגו לשרוף את החמץ בערב פסח יחד עם הערבה של הושענא רבא. 6. ליל הסדר הגיע. הגברים באים מבית-הכנסת, וכל בני הבית יושבים מסובים על השולחן כמלכים. לפניהם קערה גדולה (מכוסה מפה לבנה) ובתוכה: שלוש מצות "סדרים" עטופות במפה לבנה, מרור ( = חסה), חזרת ( = צמח שנקרא בערבית "הנדבא"), כרפס, זרוע, ביצה וחרוסת. 7. את החרוסת מכינים עוד בחודש תשרי, בעת שהתמרים רכים. שורים תמרים במים במשך ימים אחדים, מסננים אותם בסלים ומרתיחים את המיץ הנוזל מהסלים עד שיתעבה. מוסיפים שקדים כתושים ומערבבים, כך שמתקבלת חרוסת דמוית טיט, כהלכה. 8. בבבל הכינו רבים את היין מצימוקים, משום שמחירם שם זול. היו שורים צימוקים במים במשך כחודש ימים ובכל יום היו בוחשים בכלי בעזרת מקל. כאן בארץ עושים זאת רק מעטים, אלה שאין באפשרותם לשתות "ארבע כוסות" יין מטעמי בריאות. יין צימוקים כזה נהגו לעשות בעיקר לצורך קידוש ליל שבת, ומשום כך הוא נקרא בפיהם בשם "יין קידוש". 9. לכל משפחה יש כלי אוכל ושתייה מיוחדים, שטומנים אותם בשאר ימות השנה ומשתמשים בהם בפסח בלבד. 10. אחר שתיית כוס-ראשון וטיבול-ראשון (טיבול הכרפס בחומץ, במיץ לימון או במיץ החושחש) לוקח ראש המשפחה את ה"סדר" האמצעי ומחלקו לשנים, בצורת ד'-ו'. את החלק הקטן בצורת ד' הוא מניח בין שני ה"סדרים" המונחים בקערה, ואילו את החלק הגדול בצורת ו' הוא עוטף במטפחת משי יקרה וקושר אותו באלכסון על חזהו או על גבו של בנו הקטן, וכך הוא אומר לו: - "פיקדון זה אני מפקיד בידך עד סוף הסעודה, עד בוא שעת האפיקומן. והיה אם ייגנב מעמך, עליך לשלם לי סך אלף לירה זהב!" הבן מקבל בשמחה ובגאון את הפיקדון למשמרת ומביע את הסכמתו לתנאי אביו. אם אין בבית ילד קטן, קושר האב את האפיקומן על גוף בנו הגדול או בתו. ואם אין לו בנים או בנות, קושרו על גוף עצמו או על גוף אשתו. במשך כל זמן הסדר מנסים המסובים "לגנוב" את האפיקומן מן "השומר", אך על פי רוב אין הם מצליחים. הוא שומר עליו בקפדנות, עד כי הוא מסרב ללכת לישון, פן יגנבוהו ממנו. 11. לאחר אמירת "הא לחמא עניא" שלוש פעמים (בפעם הראשונה אומרים "הא" לחמא עניא; בשניה - "הא"; בשלישית - "כהא") בארמית וב"שרח" (בתרגום) לערבית בבלית, מצווה האב להרחיק את הקערה, וכאן הבן שואל: "מדוע אתה מצווה להסיר את הקערה לפני שאכלנו?", "מה נשתנה" וכו'. יש נוהגים, ששומר האפיקומן (ואם הוא קטן - עושים כן אחיו או אחיותיו הגדולים) יוצא החוצה, מתחפש להולך רגל נודד, חובש מצנפת על ראשו, תופס מקל בידו ושם ילקוט על שכמו. הוא דופק במקלו בדלת, וכשנכנס - מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו: האב: מאין באת? הבן: ממצרים. האב: ולאן אתה הולך? הבן: לירושלים. האב: והצידה לדרך היכן היא? ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'. 12. רוב הבבלים בארץ קוראים את ההגדה של פסח עם שרח תרגום ערבי-בבלי כפי שנדפסה פעמים רבות, בניגון בבלי מיוחד. כל אחד מהמסובין קורא קטע, לפי הסדר, עם תרגומו. כמה קטעים יפים בעלי מנגינות יפות נחטפים על-ידי המסובים, ובייחוד על-ידי הילדים, כגון הקטעים: "אמרו רבותינו", "ומניין כמו שנאמר", "דיינו", הפיוט "אמונים ערכו שבח", הפיוט "אתה גאלת את אבותנו ממצרים" (ע"ס הא"ב), וכדומה. כמה קטעים נאמרים במקהילה ע"י כולם, כגון: "ברוך שומר הבטחתו". בעל-הבית קורא בעצמו את הקטעים "והיא שעמדה", "ובמופתים", "אלו עשר מכות", ו"דצ"ך עד"ש באח"ב". בשעת קריאת הקטעים האלה נוטל האב כוס יין, וכל פעם שהוא מזכיר שם "מכה" הוא שופך מקצת מהיין לתוך כלי ישן, וכל המסובים מזכירים באותה שעה שמותיהם של שונאי ישראל, כגון: האב: דם. המסובים: יחול על ראש המן! האב: צפרדע. המסובים: יחול על ראש עמלק! וכן על זה הדרך מזכירים את שמות שונאיהם של ישראל שבאותו זמן. לאחר גמר ה"מכות" וה"קללות" זורקים את הכלי הישן על היין שבתוכו הרחק מן הבית. 13. אצל הבבלים אין כל זכר ל"כוס אליהו הנביא". 14. בעת שקוראים את הקטע "מרור זה" תופסים בידיהם עלה של מרור (חסה); ובעת שקוראים "מצה זו" - תופסים בידיהם פרוסת מצה. 15. לאחר קריאת ההגדה, אכילת "פרוסת הזקן" (הכוונה לכריכת מצה ומרור שנאכלים "כהלל הזקן", שהיה כורכן ואוכלן יחד), עריכת הסעודה וסיום שתיית ארבע הכוסות, מזמרים כמה פזמונים, המיוחדים לחג הפסח. הפזמונים הנפוצים ביותר: (א) "מלך גואל ומושיע" - מאת הפייטן הבבלי ר' משה חוצין. (ב) "נכון לבו איש הוא ירא" -מאת הפייטן הבבלי ר' נסים ב"ר צאלח יוסף מצליח. שני הפזמונים הנ"ל נדפסו בכל ספרי הפזמונים, המחזורים לפסח וההגדות של פסח כמנהג יהודי בבל. 16. ביום החג עורכים ביקורים אצל הרבנים ואצל ידידים ומכרים. 17. בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי "להצליף" בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם בצרוף הקריאה: "סנתך כצ'רה", לאמר "שנתך תהא ירוקה" וזה סימן להצלחה. לקוח מאתר www.daat.ac.il