בדבריך כאן את מעלה
כמה סוגיות,
חלק מהן בהחלט לחקיקה נכון שתהיה, למרות שבהגיוןן
אין בה ממש צורך, למשל--אם פגישה התבטלה --בודאי מצד המטפל,
לא משלמים, ואם מצד המטופל, תלוי מתי ביטל--
אם ביטל יומים לפני הפגישה--אזי לא יגבה כסף, אבל אם ביטל חצי שעה לפני הפגישה כן ישלם.
אם ליצור קשר בין הפגישות--אפשר לברר בתום הפגישה,
ואז גם לברר מתי ולאיזה צורך.
חוזה הוא דבר חשוב--אבל אם המטרה שלו היא תיאום ציפיות--נהדר,
אם זה כדי לתבוע אותו בעיני זה כמעט חסר ערך, כי זו תהיה מילה מול מילה.
מה שלא ברור לי האם נעלבת מהעובדה שלא רצה המשך?
או הרגשת שזו התחמקות סתמית.
ולמה את "נאבקת" על המקום של "לא נכון" "אי אפשר" "אסור"
שיקרה שמטפל יאמר חד צדדית שאין המשך טיפול.