שלום לכולם - התייעצות

[גם אני סמויה]

תודה גם לך על התשובה.

אנחנו נמצאים בטיפול פחות או יותר מרגע שהתחתנו, בעקבות רגישות של אחד הילדים, אבל בסופו של דבר הטיפול התמקד יותר בנו.

לאחרונה, בן זוגי החליט שהוא מפסיק להגיע למפגשים כי הוא "לא מקבל את מה שהוא רוצה". אני ממשיכה ללכת לבד. הוא כן פנה לסוג של אימון אבל רק התחיל אותו ואין לי מושג מה יקרה בהמשך.

התקשורת איתו היא אכן בעייתית - הוא נעלב מכל דבר שאני אומרת, מטיל עלי את האשמה על כל מה שקורה, מרבה להתווכח על כל דבר (גם אם סיפרתי לו משהו ברמת השיתוף בלבד), והתחושה הכללית היא בדיוק כמו שכתבת - שהוא במצוקה כל הזמן מולי ומול כל העולם. הוא מרבה להתגונן מולי גם כשאין לי שום כוונה לתקוף. דברים פעוטים הופכים להיות מאוד קיצוניים אצלו. זה מתבטא ברמה המילולית ובהתנהגות. וזה מעייף, מאוד מתיש.

ולגבי ילד - אני מודה שכרגע לא אכפת לי מקשיי הגידול שיהיו לי מולו. אני פשוט רוצה לעשות את זה.

ולשאלתך האחרונה - כמו שאנחנו יודעים העולם הוא לא שחור ולבן. יש בבן הזוג שלי הרבה דברים טובים לצד הדברים הלא טובים. כן - ההתנהגות שלו בזמן המשבר הזה מלמדת אותי עליו המון. אבל בסופו של דבר ההחלטה אם להישאר או לא תהיה פחות קשורה אליו אלא אלי ולאיך אני רוצה לחיות את החיים שלי.

 

[גם אני סמויה]

וואוו, איזו תגובה מכבדת ורגישה..

 

[גם אני סמויה]

שלום לכולם - התייעצות

שלום לכולם,

מתייעצת בעקבות משבר שנמשך לפחות כחצי שנה.

נישואים שניים לשנינו - לו יש 2 ילדים מנישואים קודמים, לי 1. נמצאים כבר שנתיים ביחד, מתוכם נשואים כשנה, קצת יותר.

לפני שהתחתנו, תיאמנו ציפיות בינינו ודיברנו על הבאת ילד נוסף לעולם, משותף של שנינו. גם הוא רצה מאוד והסכים לכך. לאחר כחצי שנה של ניסיונות להרות באופן טבעי, פנינו לייעוץ רפואי והתגלתה בעיית פוריות אצלו, למרות קיומם של שני ילדים מנישואים ראשונים כתוצאה מהריונות טבעיים. נאלצנו לפנות לטיפולי פוריות והתחלנו בתהליך, שהיה כמובן לא פשוט בכלל.

מתחילת טיפולי הפוריות בעלי החל להתנדנד פתאום ברצון שלו להביא ילד. פעם זה כן, פעם זה לא. שבוע אחד זה כן - שבוע אחר כך לא. תלוי במצברוח ואם התווכחנו או לא. את האשמה הוא מפיל כמובן עלי, אני לא מספקת את ה"סחורה" שרצה, לפעמים יש חילוקי דעות ומריבות בינינו על נושאים שוטפים (כלכלת בית, חינוך ילדים וכדומה), אני לא "אוהבת" מספיק (או לא מראה מספיק אהבה כפי שהיה רוצה) - פתאום אין רצון לילד. ואחר כך הרצון חוזר. ואז שוב נעלם. עברתי שלושה טיפולי פוריות ללא הצלחה כאשר לאחר כל כישלון ניצת ויכוח וריב מחודש. למעשה, לעבור את טיפולי הפוריות במחיצתו היה פשוט סיוט נפשי, רגשי ופיזי מעבר לתהליך עצמו, שלא לדבר על קבלת והפנמת העובדה שלא נצליח להרות באופן טבעי, דבר שהיה מאוד קשה בפני עצמו.

כאשר הייתי בתהליכים לקראת הטיפול הרביעי, הוא הודיע לי סופית כי "אני לא מעוניין לעשות איתך ילד". הדגש הוא על ה"איתך", כיוון שהוא מאשים אותי בהחלטה שבחר. אני לא מספיק "טובה" - אז הוא לא רוצה לעשות איתי ילד. אבל הוא כמובן מצפה שאמשיך לאהוב אותו ולהיות נשואה לו. או שלא - אני כבר לא יודעת.

ואני - במהלך כל התהליך, ההססנות שלו וחוסר היכולת לעמוד בהבטחות שלו, תוך כדי שהוא מתיש אותי רגשית, נפשית ופיזית - מרגישה נורא ואיום. אני פגועה עד עמקי נשמתי מהצורה והאופן שבהם בחר לנסח את הדברים, כאילו אני איזו מפלצת שאף אחד לא צריך לעשות איתה ילדים. אני לא מספיק טובה. אני מרגישה שהוא כפה עלי החלטה נוראית, גם בתור אישה, גם בתור בת זוג, תוך שהוא מנצל את הנאמנות והמחויבות שלי כלפיו. אני מאוד מאוד כועסת ומאוכזבת - על ההססנות, הפחדנות, על חוסר היכולת לקבל אחריות על ההחלטות והבחירות שלו. אני מרגישה שברגע שהחיים שלנו עמדו במבחן המציאות של ניהול חיי בית משותפים ופתאום זה לא רק בילויים והנאות, הוא לא מסוגל להתמודד עם כל מיני דברים שעולים ומנסה "להעניש" אותי באמצעות פגיעה בדבר שהוא הכי חשוב והכי יקר לי כרגע.

אז הבנתי בהתחלה שבכוח לא ילך שום דבר וכבר מספר חודשים שאני מנסה להתקרב אליו, לא לדבר על הנושא, בתקווה שהוא יתרכך וישנה את דעתו, אך התחושה שלי היא שהוא ימשיך לדבוק בהחלטתו ולא משנה מה אעשה (הוא כבר הודיע לי שגם אם יראה שינוי בדברים החשובים לו זו רק אני שמעמידה פנים כדי לקבל את מבוקשי ובכל מקרה זה לא אמיתי מבחינתו) - בקיצור, הכל מרגיש לי תירוצים וכנראה אצטרך לקבל החלטות שאולי יהיו מאוד מאוד קשות.

בקרוב אני בת 38 וגם הזמן שלי ברמת הפוריות הולך ואוזל. החלטתי שביום ההולדת אעלה את הנושא שוב אך אני מאוד חוששת מההחלטה שאצטרך לקבל אם עדיין יקשיח את לבו וידבק בהחלטה השלילית שלו. האם אצטרך לחיות את כל החיים שלי עם גבר שמונע ממני את הזכות שלי כאישה להרות ולהביא ילד לעולם? (וזאת אחרי שהבטיח לי וזו הייתה בין השאר הסיבה לנישואינו מלכתחילה, שלא לדבר על זה שהוא מאשים אותי כמובן בכל המצב - אני זו שכפיתי עליו להגיע להחלטה הזו, ברור). האם אוכל לקבל את זה? לפרק נישואים שניים בשביל אי הוודאות והסיכוי שאולי כן יהיה לי ילד נוסף? גם לא ברור לי לאן הוא מנסה להתקדם מכאן עם החלטה שכזו, אם הוא בכלל מנסה להתקדם...

אני רק מרגישה שלא אוכל לחיות עם עצמי ואיתו אם לא אנסה להגשים את החלום של הבאת ילד נוסף. יתרה מזו - לחיות עם בו זוג שאומר לי "אני לא רוצה לעשות איתך" (ולא משנה כרגע מה) - ושמציג את הדברים כאילו אני איזו אישה איומה ונוראית. ואני לא, תאמינו לי שלא

אני מרגישה שתמיד אכעס עליו על שניצל את כוחו למנוע ממני את הדבר הכי בסיסי והכי טבעי לאישה (או לרוב הנשים, אבל בטח לי) ושכפה עלי החלטה שהיא בכלל לא מקובלת עלי ולא מתאימה לי. אני ממש מרגישה כאילו הוא סיים לי חלק מהחיים. לא ברור לי מה הוא מצפה ממני בכלל אחרי דבר כזה.

אז אחרי כל האורך הזה אני לא יודעת למה בדיוק אני מצפה כאן. תובנות, הערות, הארות. אני פשוט מרגישה במלכוד נוראי שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. כל החלטה לכאן או לכאן תהיה גורלית.

תודה למי שקרא/ה עד לכאן.
ולמרות שסימנתי מדגישה שוב - לא לעמוד הראשי בבקשה.

 

[TatyBar]

הי.

את מכירה את הזוגות האלו שיוצאים יחד מלא שנים ולא מתחתנים ובסוף הבחורה נשברת ועוזברת את החבר שלה כי הוא לא מוכן לחתונה עדיין והיא ממש רוצה... ואז פתאום הוא פוגש מישהו ותוך שנה הוא נשוי??
אז ככה זה אצלך.
את החברה הזו שאיתה הוא לא רוצה להתחתן. הוא שם - כי למה לא? כי אין מישהי אחרת בחיים שלו כרגע איתה הוא כן רוצה.
אם תיפרדו, ברור שהוא ימצא מישהי ותוך שנה הם עם ילד...
&nbsp
זה מה שאני קוראת אצלך. שהוא לא אוהב אותך וסבבה לו בינתיים לחיות ככה כי אולי הוא לא ממש סובל עדיין... אבל הוא לא 100% איתך. אפילו לא קרוב לזה.
&nbsp
כשרוצים להביא ילד יחד - כל מה שכתבת פה לא קשור לכלום. לכולם יש מריבות וכולם מאשימים אחיד את השני ולכולם יש ימים טובים או לא.
הזוגיות שלכם בעייתית אבל אולי עם ייעוץ נכון עוד אפשר לבנות משהו עם תקשורת נכונה.
&nbsp
אבל הפערים שלכם בצורך להיא ילד או ברצון או ברצון לממש עם הפרטנטר הנוכחי - סורי.
לא רואה איך זה נפתר.
&nbsp
הימים בהם הוא כן רוצה והתקופה הראשונית שהוא כן הסכים או רצה - נשמע לי יותר כמו שכנוע עצמי.
אז הוא כנראה כן אהב אותך קצת וניסה לעבוד על עצמו ולשכנע את עצמו שהוא רוצה כי הוא רצה לרצות.
היום כבר לא.
&nbsp
ממליצה לך בחום לא להביא לעולם ילד כשמערכת היחסים שלכם כל כך טעונה.
ממליצה לך לחשוב לרגע שהתירוצים שלו לחוסר הרצון שלו הם פשוט כך - תירוצים. הוא מנסה להסביר איכשהו עם ״סיבות״, למה הוא לא רוצה.
והסיבות כמו שעאמרתי למעלה - לא קשורות לכלום.
וגם לך, בפנים בפנים, זה ברור.
&nbsp
אז אתם כמו הזוגות האלו שיוצאים שבע שנים והחבר אומר שעוד לא מתאים לו להתחתן כי קודם ללמוד או קודם לטייל בעולם או קודם לגור יחד או קודם לקנות אוטו או קודם עצמאות כלכלית וכו וכו.....
כל אלו - הן לא סיבות למה לא להתחתן.
אלו תירוצים שנועדו לדחות את המועד בו הוא באמת ייאלץ להתאמת עם עצמו ולהתעמת עם בת הזוג שלו - ולהודות בפני עצמו ובפניה שהוא פשוט לא רוצה להתחתן ״איתה״.
&nbsp
צר לי.
לא רואה איך את מגשרת על הפער הזה.
או שאת נשארת איתו בידיעה שלא יהיה לכן ילד (ולא רק זה אלא שכנראה גם הזוגיות הזו תתפרק בקרוב ממילא - ככה זה נשמע לפחות).
או שאת מבינה שאין לך מה לעשות שם.
ההאשמות שלו כלפייך - מורידות לך את הבטחון בעצמך ובזכויות שלך להיות בן אדם ולהרגיש שלמה עם עצמך.
זה לא מגיע לך לחיות במקום בו את ״לא מספיק״.
לא מספיק כלום.
עדיך לבד.
באמת.
ומצד שני - את כמעט 38.. יש המון (!!!) נשים שמוצאות זוגיות בגיל הזה ומביאות ילדים.
המון.
38 כיום זה ממש אמצע החיים.
אל תפחדי שאם תעזבי - אז תהיי לבד כל החיים.
להיפך.
אם תישארי - את נרקבת ומתה מבפנים.
ומאשימה אותו כמובן ונוטרת לו טינה.
ועוד 10 שנים תסתכלי אחורה ותחשבי - שיט. אז עוד הייתי רק בת 38... ועוד יכולתי.
בעוד 10 שנים... כשתהיי כמעט 50? אולי זוגיות כן תהיה עם מישהו אחר. אבל ילדים כבר לא.
היום זה לא מאוחר מדי.
&nbsp
תנסי לדמיין רגע את את ממשיכה לחיות - עם אותה ההרגשה שיש לך בפנים עכשיו, כרגע - איך את חיה ככה עוד 10 שנים.
עם אותה הרגשה שלא תיעלם.
&nbsp
כייף לך?
&nbsp
אז זהו.
שלא.
וזה מה שאת צריכה לקחת בחשבון.
שהוא לא רוצה איתך ילד.
צר לי.....

 

[גם אני סמויה]

תודה על התשובה.

אני חייבת לציין שחלק ממה שכתבת כאן לא נכון לחלוטין ברמה עובדתית אך איני מאשימה אותך, בסך הכל קראת הודעה אחת בפורום והסקת את המסקנות שלך.
&nbsp
לגבי החלק של אוהב / לא אוהב לא אתייחס אבל אני יכולה לומר לך בוודאות שלא "סבבה לו בינתיים" ולא בגלל זה הוא איתי. למעשה, הוא היה גרוש כמעט עשור לפני שפגש אותי, היו לו קשרים שחלקם נמשכו שנים, ועם אף אחת הוא אפילו לא התקרב לנישואים או אפילו למגורים משותפים. שלא לדבר על לחשוב על ילדים משותפים. ואני היא זו שאיתה הכל דווקא קרה מהר מאוד - ההחלטה על נישואים והמעבר לגור יחד. וברור שאם היינו מצליחים להביא ילד באופן טבעי זה גם היה קורה מהר מאוד והיינו במקום אחר עכשיו..
&nbsp
אבל כן - ברור לי מאוד שכל ה"סיבות" שלו כביכול לשינוי שחל בהחלטה שלו, הן סתם תירוצים.
&nbsp
לבן זוגי לא ממש "בוער" להביא עוד ילדים. הוא הסכים לחיות בזוגיות גם כשבנות הזוג הקודמות שלו לא רצו ילדים נוספים. הוא כן רצה - אבל זה לא ממש היה אכפת לו אם כן או לא - העיקר הזוגיות.
&nbsp
לתחושתי הפחד שלו הוא להיות גרוש פעמיים ולשלם מזונות שוב, כשהמצב הכלכלי שלו גם כך לא מזהיר. אז במקום לקחת אחריות על הנישואים שלנו ולהחליט אם הוא כאן או בחוץ - הוא נשאר עם רגל אחת בפנים (כי הוא גם כך כבר כאן) אבל שומר אחת בחוץ - למקרה שיקרה משהו.
&nbsp
וזה לא מצב שייתכן מבחינתי, עם או בלי ילד משותף.
&nbsp
אני לא פוחדת שאם אעזוב אהיה לבד כל החיים. למעשה - זוגיות נוספת זה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע אם יהיה לי או לא יהיה לי. במיוחד לאור מה שקורה לי כיום (ולא נשכח שכבר עברתי פרידה וגירושים פעם אחת). אז זה לא החשש שלי. החשש שלי הוא מגירושים שניים בלבד על כל המשמעות של זה. גם עבור הילד הנוכחי שלי.

 

[מ י ר י 2 2]

לא קל בכלל

אני מנסה לפרק נקודות מסויימות מתוך מה שאמרת:
אני חושבת שהגיל שלך הוא לא פקטור, במובן הזה, שהוא לא צריך להשפיע על ההחלטה שלך אם להישאר או לא. נניח שאת מבינה באופן סופי וודאי שהוא לא רוצה ילד, אז את כבר יודעת בודאות שאיתו לא יהיה לך ילד, ואת לא יודעת אם תעזבי אם יהיה מישהו אחר שיהיה איתו ילד.
&nbsp
השלה הבא הוא להסתכל למציאות בלבן של העיניים. מתוך הנחה שהוא כן איתך, והוא באמת לא רוצה ילד, את עומדת כאן בפני בחירה. האם את מסוגלת לקבל את זה? תנסי לדמיין את עצמך לא רק עכשיו, אלא בהמשך החיים שלכם.
אני מכירה נשים בפרק ב' שהחליטו שהן לא מעוניינו בילדים נוספים, או אפילו כאלה שרצו וויתרו, והן מאושרות. כי גם בבחירה לא להביא ילד יש יתרונות, למשל זה מפנה את היחסים ביניכם להיות הרבה יותר מושקעים בזוגיות מאשר בגידול ילד אשר דורש הרבה משאבי זמן תשומת לב ורגש.
את יכולה לדמיין את עצמך מאושרת בזוגיות כזו בלי ילדים?
&nbsp
אני חושבת שאני יכולה להבין את הקושי שלך עם המחשבה של לפרק שוב נישואים.
אבל אני חושבת שכדאי שתנסי לדמיין לטווח ארוך. נניח שאתם נשארים ביחד בלי ילד, את באמת חושבת שזה הדבר היחיד שמכניס אותו למגננה או שזה מי שהוא? (אני מנחשת לצערי שהחלק השני הוא הנכון) ונניח שאת חיה עם בן זוג שכל הזמן מאשים אותך, האם לילד שלך זה יותר טוב מאשר פרידה? לקבל דגם של זוגיות לא מוצלחת? ואם זאת ילדה על אחת כמה וכמה...
&nbsp
פעם שמעתי מטפלת משפחתית שאמרה שהשלב של ההתאהבות הוא יותר ארוך ממה שרוב האנשים חושבים, שהוא נמשך בין שנתיים לשלוש. אז יכול להיות שאתם עדיין בשלב הזה, ואני מבינה שיש גם טוב ביניכם, וכל זה מטה את הכף לכיוון הלב. אבל ממש בקרוב זה יחלוף, ואז נשארים עם היחסים והחברות. את חושבת שיש לכם מספיק מזה?
&nbsp
אני חושבת שממש טוב שאת הולכת לטיפול לבד, כי מטפל טוב יעזור לך למצוא בתוכך את ההחלטות שנכונות לך, וייתן לך את הכח ליישם אותן. מצטטת לך את תפילת השלווה:
&nbsp
אֵלִי
תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

 

[גם אני סמויה]

הי מירי

כל הנקודות שהעלית כאן כמובן חלפו בראשי, המחשבה על העתיד הרחוק יותר, ואיך אני רוצה לראות את החיים שלי בכלל, גם בעתיד.
&nbsp
אז אני לא מסוגלת לקבל את זה. לא מדובר בעובדה שהוא לא רוצה ילד. אם דבר זה היה מוסכם על שנינו כבר מההתחלה זה בסדר. אבל זה לא היה כך. מה גם שכאשר הוא החליט את ההחלטה הזו לבסוף (אחרי נד-נד אינסופי ומתיש), הוא לא התייעץ איתי או דיבר איתי על ההחלטה הזו, הוא פשוט כפה עלי אותה, בלי שום התחשבות ובלי לתת שום תקווה שמשהו ישתנה בעתיד. בום וזהו.
&nbsp
העניין הוא שאני באמת לא יודעת אם יהיה לי ילד נוסף. אני כן יכולה לחיות עם העובדה שניסינו כזוג וזה לא הצליח, אבל לוותר מראש (כשהוויתור לא בא ממני באמת) - זה משהו שהבנתי שלא אוכל לחיות איתו. זה תמיד ינקר לי בראש ויציק לי. זה שלא חייתי את החיים שלי כפי שאני רוצה. שוויתרתי למישהו שלא עושה צעד אחד לקראתי ושבעוד כמה שנים יחליט אולי שהוא לא רוצה "איתי" משהו אחר..ואז מה?
&nbsp
תודה על תפילת השלווה.
אני מאמינה שבסופו של דבר אמצא את הדרך הנכונה.

 

[אמאשלשון]

לי יש תחושה.....שכל הבעיות הן בגלל העובדה שיש לו בעיות

פוריות.
הוא כנראה חש אשמה, חש נבוך ומפה הכל רק מתדרדר.
במילים אחרות, זה לא את זה לגמריי הוא

 

[גם אני סמויה]

זה גם מה שהמטפלת שלנו אומרת

פחות או יותר.

 

[אמאשלשון]

אז אתם צריכים לבדוק אולי עדיף לוותר על חלום הילד המשותף

ואם ירד הלחץ הזה הכל ישתנה.
אם לא, אז אולי עדיף לפרק את החבילה הזו כל עוד שום דבר שקושר אתכם לעד

 

[ב לפני השינה]

בלי קשר לשאלה אם יהיה לך ילד או לא

ואם תהיי לבד או לא - עם האיש הזה את לבד. הוא מתנה התניות, משחק משחקי כוח ורגש. מענה אותך.
אין לך מה לחפש עם אדם שיש בו את הרשעות והאכזריות הזו, גם אם ברוב רובו של הזמן הוא אדם נפלא.
ואם כשתגידי שנפרדים הוא יתהפך ויתחרט - זה הזמן לטיפול זוגי (בגלל השעון הביולוגי ואם לא אכפת לך לגדל ילד מגירושין - את יכולה להמשיך לנסות להרות).

 

[ornme1]

נראה לי שעדיף לך ללכת לדרכך.

בכל התגובות כאן למעלה, כולן ציינו שקיימת בעיה בקשר.
גם לדעתי.
ולחוסר שיתוף הפעולה שלו ישנן השלכות יותר מידי גדולות על המשך חייך.
שלא יפחיד אותך להיות גרושה פעם שניה, גם לא בגלל הילד. עדיף שיהיה לו אח ואימא מאושרת.

 

[גם אני סמויה]

תודה לכל העונות.

אני כבר הגעתי להחלטה. התגובות כאן רק חיזקו את מה שממילא אני מרגישה וחווה. עכשיו רק צריך כוח והרבה אמונה ומחשבה חיובית. תודה.

 

[koryz]

שלום לסמויה

קראתי בעיון את כל ההודעות והגעתי למסקנה שהבעיה שלכם היא בכלל לא בילד.
את לא אדם איום. ביצעת תאום ציפיות לפני החתונה מסיבה זו בין היתר בחרת בבעלך לבן זוגך, את לוקחת אחריות על החיים שלך, יודעת בדיוק מה את רוצה, ופועלת בכל הכח. את לא חוששת להעזר באנשי מקצוע, להתייעץ ולשמוע ביקורת ולעבוד קשה אם צריך.
ואפשר להבין שאת מצפה לקבל אותו היחס מבן הזוג.
את מצפה מאדם שהבטיח לעמוד במילה שלו. להיות החלטי, יציב, שיהיה מוכן להתאמץ כדי להציל את הקשר. ואת מרגישה שאין לך פרטנר ואת לבד למרות שאת נשואה.
ולא רק שבעלך לא עוזר לך הוא מאשים אותך וחוזר מהבטחתו ואת מרגישה ש"אין עם מי לדבר" (או שאין טעם בשיחה כי במילא לא ניתן לסמוך עליו).

הייתי רוצה לנסות להציג לך את הצד שלו.
אני לא חושבת שבן זוגך רשע או אכזרי או שהוא מנסה "להעניש" אותך באמצעות פגיעה בדבר הכי יקר לך - גם אם זה מה שאת חווה. אני לא מנסה לומר שהוא לא פוגע בך, אלא שהפגיעה אינה בכוונה לפגוע.
לפי מה שאת מתארת מדובר באדם חרד בכלל ובפרט מנטישה. שכבר עבר גרושים כנראה לא פשוטים, ויש לו גם חששות כלכליים שמוצדקים גם בעינייך.
בנוסף יש לו בעיות פוריות והססנות (אולי כשהיא מתונה הוא נראה שקול ויציב).
קשה לו להקשיב כי הוא נוטה לפרש בעיה כאשמה כלפיו וכתוצאה מכך להתגונן ופי כמה מכך לשמוע ביקורת ישירה.
בוודאי גם לא קל לו עם ה"אולטימטום" שיש ברקע כל הזמן - אם לא תקבלי את הילד שאת רוצה ממנו אולי תחפשי גבר אחר. תביני, במידה ויש לו חרדת נטישה ואת שוקלת לעזוב אותו, יש בסיס לחרדה הזו.
את יודעת וגם בעלך יודע שאם תרצי להתגרש תוכלי למרות העובדה שהתחתנתם. וכאדם שעבר גירושים הוא יודע שאין לו ביטחון מלא שלא תעזבי.

יש לכם שתי בעיות בקשר
הראשונה, סדרי עדיפויות שונים.
בעלך הנוכחי שם בעדיפות עליונה זוגיות. ואצלך בעדיפות עליונה ילד נוסף. את לא היית מוכנה לזוגיות ללא ילד ואילו בעלך כן.

השניה, אתם בעלי אופי שונה.
את נשמעת אדם בעל אופי ביצועי ומשימתי.
את אוהבת שדברים מתקדמים. ואם יש בעיה את עובדת קשה יותר כדי לבצע אותה.
בעלך לעומת זאת, לוקח את החיים בקצב אחר.
ויותר מכך - כשיש קשיים הוא נוטה לוותר. נשמע שיש לו עדיין טראומה מהגרושים וחששות שמובילים להתגוננות מצידו ואולי להימנעות מויכוחים כדי לא להיפגע - עד שנוצרים פיצוצים בלתי נמנעים כשכבר לא ניתן להמשיך להבליג.

בעלך שרצה זוגיות איתך והתחתן איתך מוכן היה לקבל על עצמו גידול של ילד נוסף אולי מתוך פחד לאבד אותך (הוא ידע שזה תנאי ויש לו פחד מנטישה). והיום הוא מרגיש שאת מוכנה לעזוב אותו אם לא "תקבלי" ילד..
כלומר יתכן והוא מרגיש נטוש כבר עכשיו - כמוך - בקשר. אולי לזה הוא מתכוון שאת לא אוהבת מספיק. אתם לא אוהבים בדרך שממלאת אתכם. שניכם נותרים בקשר לא מסופקים מסיבות שונות.

והבעיה שלכם היא לא בעיית הפוריות ולכן לדעתי הוא גם הרגיש שאינו מובן ומתוסכל עם המטפלת. אם גם היא לא מבינה אותו איזה סיכוי יש לה לעזור?
הבעיה בתקשורת ביניכם שנובעת מסגנון חיים ומטרות שונות. ובחילוקי דעות זה מתבטא יותר כנראה.
ועד שלא תיצרו מטרות משותפות ותקיימו סגנון תקשורת שמתאים לשניכם, הקשיים יופיעו בכל פעם כשיהיו חילוקי דעות וגם אם יהיו לכם ילדים משותפים ביחד.

יתכן שללא בעיית פוריות הייתם מגלים את זה אחרי שהיה נולד הילד.

 

[גם אני סמויה]

שלום גם לך

ותודה על התשובה.

היטבת לנסח את ההבדלים בינינו, וברור לי שהבעיה שלנו היא לא בעיית הפוריות אלא בעיה של תקשורת וגם סדר עדיפויות שונה בחיים.

ואני אכן אדם עם אופי משימתי וביצועי. לחלוטין.

בתחילת הקשר בעלי טען שהוא תמיד רצה 4 ילדים ושלא מצא עד עכשיו אף אחת לעשות איתה את זה ולכן הוא שמח שמצא אותי. נכון, זה לא היה בעדיפות עליונה אצלו אבל זה בהחלט היה רצון שלו והוא נכנס לזה לא מתוך חשש לאבד אותי אלא מתוך ציפייה ושמחה שזה הולך לקרות.

דבר נוסף, הלוואי והיה נמנע מוויכוחים. לצערי חלק מההתגוננות שלו כלפיי (וגם כלפי אחרים) מופיע תמיד בצורת וויכוח. עד כדי כך שאני כבר למדתי דרך "לנטרל" את זה רגע לפני שאני נסחפת שוב למעגל הוויכוחים האינסופי, וזה לא היה פשוט בכלל.

ואני לא הצבתי לו אולטימטום. הוא כן ידע עד כמה זה חשוב לי אבל אף פעם לא העמדתי בפניו אולטימטום שאם לא ירצה - אלך עם אחר. להפך - כמה שיותר ניסיתי לקרב אותו אלי. הוא זה שדחק אותי לפינה בסופו של דבר מבלי התחשבות או אכפתיות או אפילו נקודת אור קטנה לעתיד.

אבל אני בהחלט מסכימה עם שאר הדברים שכתבת. תודה

 

[עוד סמויי אחד]

שלום לאשתי

בקשת ממני להיכנס ולקרוא את כל התגובות כאן, מבלי להגיב. אני בכל זאת אגיב, כי נראה שאת מתייחסת לתגובות ברצינות: 1. ילד לא מביאים למערכת יחסים מעורערת. את רוצה ילד, גם אני רציתי, אבל לא כך. אם נתקן את מערכת היחסים, המצב יהיה אחר. אני מצטער שאת בת 38, באמת, אבל זה לא שייך. 2. הנישואים האלה התחילו מתוך אהבה ותחושה של קרבה. רציתי לחלוק אתך את החיים שלי. להזדקן ביחד. נקודה. סוף. - כן, היה שם גם ברקע רצון משותף להביא ילד. האהבה עדיין קיימת. בגדול. הקרבה נפגעה. 3. הבעיה בפוריות היא של שנינו. הצוות הרפואי אמר לך את זה. שני הטיפולים האחרונים מתוך השלושה שעברנו, התבצעו בהסכמתי, מתוך הרבה אהבה, עם זרע של תורם, אנא התמודדי עם זה בגלוי, כפי שאני התמודדתי, והפסיקי לזרוק את זה עלי. 4. תודה לכל המגיבים. אנא המשיכו... אוהב אותך. - עוד סמוי אחד....

 

[זהב טה ו ר]

אתה צודק, וכל הכבוד לך

אם גם אתה מודה שכרגע מערכת היחסים שלכם מעורערת, וכן - ילד לא מביאים למערכת יחסים כזו, לא משנה באיזה גיל - ואתה אומר שאתה עדיין אוהב את זוגתך, מה אתה מוכן לעשות כדי לתקן את המצב?
ובקיצור - האם שניכם מוכנים ללכת לטיפול זוגי כדי לראות אם אפשר לתקן, ואיך?
(אני שואלת כי בד"כ הבעל הוא שמתנגד לטיפול זוגי)
&nbsp
&nbsp

 

[מנסה ומתנסה]

מסכימה מאוד...

יפה ששמת את האצבע על הנקודה הכואבת...
אם אתה באמת אוהב ורוצה לתקן - טיפול זוגי
ומיידי.

 

[גם אני סמויה]

אני לא מצטערת שאני בת 38

 

[גם אני סמויה]

ורק עכשיו בקריאה חוזרת קראתי את המילה "אם"

בהודעה שלך ואני שמחה לראות אותה.

כי קודם ה"אם" הזה לא היה קיים ולא הייתה קיימת שום נקודת אור, אפילו קטנה להמשך (בלי שום קשר לקיומו של ילד משותף או לא). הכל היה "לא" מוחלט ושחור ולא משנה מה המצב.. אז יופי שיש "אם" בפעם הראשונה מזה חצי שנה, אבל גם ל-"אם" הזה חייבים להיות כללים וגבולות ברורים להמשך.