קריירה ומשפחה - דיון בנושא רגיש

hooting owl

New member
קריירה ומשפחה - דיון בנושא רגיש

אני אסתכן בזה שאתחיל שרשור-פלצת (זה בסדר אם כן, אנא הרגישו חופשיים להגיב).

זה מוזר שאחרי שישבתי הרבה וחשבתי על זה עם עצמי, ואני עדיין מרגישה אובדת עצות, איכשהוא לשמוע דעות של אנשים אנונימיים שמגיעים מאותו רקע תרבותי כמו שלי בשפה שלי, נשמע לי כמו רעיון מנחם.

השאלה הכללית היא עד כמה אתם חושבים שילדים ומשפחה הם career suicide לאישה במדעים מדויקים. הקריירה שאני מתייחסת אליה היא קריירה אקדמית, כמובן. ספציפית אצלנו במחלקה לאף פרופסורית אין ילדים (אבל להרבה פרופסורים גברים יש ילדים קטנים).

זה מטריד אותי בזמן האחרון, וככל שאני חושבת על זה יותר כך משפחה או קריירה נראים דיכוטומיים. אני עם בן-הזוג שלי כבר הרבה שנים - השארנו הכל מאחור ועברנו מעבר לאוקיינוס יחד. שנינו בשנה א׳ לדוקטורט בתוכניות מאוד יוקרתיות ותחרותיות, ואני הצטרפתי למעבדה לא מזמן. מפידבק שאני מקבלת כאן אני מבינה שלמרות שהמשך המסלול לפוסטדוק, עבודה ו- tenure הוא מסלול מטורף, אני אחת מאלו שיש להם סיכוי לא רע להצליח. אנחנו בתחילת שנות ה-30 שלנו, וכל יום שומעים על עוד זוג חברים בארץ שנכנס להריון.
אישית, אף-פעם לא הייתי אדם שמסתדר עם מסגרות או מסלולי חיים מוכתבים מראש, והמסלול הצפוי של ״תיכון-צבא-טיול-תואר-ראשון-דייטים-עבודה-חתונה-ילדים-משכנתא״ מעורר בי בחילה מעצם זה שזה מה שמקובל חברתית. מן הסתם החברים והמשפחה גם לא מפסיקים להציק לי (למה לעזאזל כל החברות שבהריון חושבות שזה בסדר להגיד למישהי ״בקרוב אצלך״?). אז ניסיתי להגיד לעצמי שאני לא חלק מהמירוץ הטיפשי הזה. שאני מדענית ואנחנו משאירים לעולם משהו יותר גדול ממחצית ה-DNA שלנו. ומצד שני, החברה מצפה ממדענים להקדיש את החיים שלהם למדע.
ואם אני מתעלמת לרגע מאותם תכתיבים שאני כל-כך שונאת, ומנסה לחשוב על מה אני רוצה, אני בכלל לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על ילדים. או להסתכן בלוותר. למען הסר ספק, אני בטוחה שאני יכולה to juggle מחקר, מאמרים, כנסים, מעבדה ומשפחה. אבל אני חוששת שללא קשר לביצועים שלי בתור מדענית, לאקדמיה תהיה דעה שלילית בנושא, ואז יוצא שנכנעתי לתכתיבים אחרים.

האם מישהו (או מישהי - אשמח) מוכן לחלוק מנסיונו האישי? או לחילופין - מה אני מפספסת כאן?
 

Gidi Shemer

New member
אין לי נסיון אישי לחלוק

אבל יותר כאחד שרואה מהצד, אני מנסה לענות על השאלה האחרונה שלך.
את כותבת ״אבל אני חוששת שללא קשר לביצועים שלי בתור מדענית, לאקדמיה תהיה דעה שלילית בנושא, ואז יוצא שנכנעתי לתכתיבים אחרים.״ ״אקדמיה״ זה לא בן אדם אחד או שניים. אני אהיה פשטני ועיוור אם אומר שאין מחלקות בתחום המדעים שבהם לא תהיה ציפייה מחבר או חברת הסגל להקדיש את כל כולם לעולם המדע. זה קיים, בהחלט.
עם זאת, יש גם הרבה מחלקות אחרות, ואם הכוון האקדמי של חוקרת במשרה מלאה כחברת סגל יתאים לך, זה בהחלט יכול להיות מיקוד חשוב בבירת המשרה ביום הדין.

אני לא נכנס פה לשאלת בן הזוג מול בת הזוג כי זו שאלה שלמעט השלבים המוקדמים אחרי הלידה, אתם יכולים לחלק ולעבד ביניכם. כמו שכתבת, אין שום צורך להיכנע לתכתיבים. אני מתמקד בשאלה מה המחיר שאת תהיי מוכנה או לא מוכנה לשלם.

במילים אחרות, אם את מרגישה שאת יכולה to juggle it all, היחס מהאקדמיה לא צריך לשנות לך. את רק צריכה את הסביבה האקדמית הנכונה.
 
כמו גידי, אין לי נסיון אישי לחלוק

אני לא אשה וגם לא בתחום המדעים המדוייקים שמצריכים עבודת מעבדה וכו' (אם כי אני מכיר את זה קצת מהתואר השני שלי). רק אומר שזה מאד משתנה ממקום למקום ומאד תלוי בתרבות העבודה המקובלת במחלקה ובאוניברסיטה.
במקום שבו אני נמצא בפירוש מעודדים work-life balance. לא תמצאי כמעט אנשים עובדים בסופי שבוע, אנשים לוקחים לעצמם מדי פעם סוף שבוע ארוך גם כשאין כזה באופן רשמי, ורוב האנשים עוזבים את העבודה בחמש (ומי שנשאר בד"כ התחיל את העבודה מאוחר). גם בסדנאות טרום-קביעות שהועברו ע"י ארגון הסגל וע"י משרד הפרובוסט הודגש מאד העניין והטענה היתה שאלו שמצליחים לקבל קביעות הם אלו שמצליחים לשמור על איזון בין חיי המשפחה לעבודה.

כאנקדוטה אני יכול להעיד על כמה חוקרות אצלנו שיצאו לחופשת לידה (לפחות אחת מהן פעמיים בחמש שנים האחרונות, וגם חוקר אחד שלקח חופשת אבהות למשך סמסטר)- וחופשת הלידה אצלנו היא 8 חודשים עד שנה- וזה לא פגע ביכולתן לקבל קביעות ולהצליח כחוקרות (אולי להיפך כי חופשת הלידה הארוכה איפשרה להן לכתוב ולסכם דברים שהתבשלו לפני-כן, וכמובן שעון הקביעות נעצר כשנמצאים בחופשת לידה).

בקיצור, אני לא חושב שהמירוץ והמרדף אחר קריירה הוא חובה. אפשר להצליח גם אם לוקחים את החיים יותר באיזי. אבל זה עניין של אופי ותרבות העבודה המקומית. אני יודע שבמדעי הטבע- בעיקר בחזית המחקר העכשווי- זה יותר קשה. אישית, בחרתי להוציא את עצמי מהמשחק הזה ולהתמקד בנישה פחות צפופה (אבל גם יותר קשה מבחינת האפשרות להשיג תקציבי מחקר למשל)
 

3rd CYR

New member
ברמה כללית מאד

חבל שסוניק לא כאן כמעט אף פעם, היא היתה יכולה לתת לך תובנות מצויינות. אני לא ממדעים מדויקים ולכן לא אוכל להגיד שום דבר קונקרטי לגבי השאלות שהעלת. אבל במישור הפילוסופי והאישי בלבד:

גם כמי שבמדעי החברה ובמוסד יחסית רגוע, אני מרגישה שהורות מהווה בהחלט גורם מעכב בקריירה של חוקרים, בעיקר נשים (יותר מאשר של גברים, אפילו גברים גרושים עם משמורת משותפת).
אני גם חושבת שאני חולקת עם נשים אחרות באקדמיה את התחושה שאי אפשר לעשות טוב גם אמהות וגם קריירה, וחייבת להיות פשרה משמעותית בשניהם מבחינת הסטנדרטים שהיינו מציבות לעצמנו. באחד הכנסים הגדולים של הדיסציפלינה שלי, היה מפגש לא מחקרי (במסגרת פיתוח קריירה) שנושאו היה "מתי הזמן נכון לעשות ילדים באקדמיה, ומדוע זה זמן לא טוב". הטוקס היו בסדר הזה: מדוע הזמן הנכון לעשות ילדים זה בדוקטורט, ולמה זה בעצם לא זמן טוב. מדוע הזמן הנכון זה בפוסט, ובעצם למה זה לא זמן טוב. כנ"ל לגבי קבלת המשרה הראשונה, ולבסוף - אחרי קבלת הקביעות. בקיצור, המסקנה היא שהזמן אף פעם איננו טוב.

וברמה האישית והפילוסופית - אני לא במירוץ ילודה מול אף אחד, אלא בשלב כלשהו דווקא מתוך היותי כל כך עסוקה בקריירה שלי, הרגשתי שאני צריכה איזון, שאני לא יכולה להיות אדם שלם רק בלתכנן ניסויים, לכתוב תשובות לריוויורז ולדאוג למשובי סטודנטים. שאני אוהבת את מה שאני עושה וחושבת שהוא משמעותי, אבל שצריכה להיות עוד קומה לזהות שלי מעבר לעבודה שלי. לקח עוד זמן רב ותהליכים פנימיים אחרים עד שהבשילה אצלי התובנה שהקומה השניה שחסרה לי היא של ילדים. אז אולי (די בטוח) שאני לא ממצה את עצמי בגלל שיש לי משפחה. אבל בסך הכל הכללי כבן אדם, אני לא הייתי ממצה את עצמי.

עם זאת, אני בוודאי האחרונה לחשוב שיש מרשם אחד לאושר (ושאני גיליתי אותו). אולי יש אנשים שלא צריכים את האיזון, ובוודאי האיזון שלהם יהיה שונה משלי. וגם מי שרוצה איזון , יש הרבה דרכים להשיגו, ומשפחה/ילדים זה רק דרך אחת. אני לא יודעת מה גרוע יותר, לעשות ילדים כי זה חלק מהמירוץ הישראלי לנצח במאזן הדמוגרפי (ולא כי את רוצה בזאת באמת), או להמנע מילדים בגלל הכנעות ללחץ להכנס למירוץ של מאמר בסיינס כפסגת המימוש העצמי (למרות שדווקא היית רוצה ילדים).
 
כמו שאת יודעת

אני לא במדעים המדויקים, ואולי את גם יודעת שאני לא רוצה ילדים. אז אני לא יכולה לענות על השאלות האלה על סמך נסיון אישי. ממה ששמעתי אנקדוטלית, נשים בחלונות הגבוהים של פרויקטים מחקריים במדעים המדויקים הן הרבה פעמים רווקות ולא אמהות.
&nbsp
אבל הסיבה שרציתי להגיב לך היא דווקא מה שכתבת על תכתיבים חברתיים. אני חושבת שכמעט אי אפשר לנתק את הרצונות, הנטיות והפעולות שלנו מהמציאות החברתית שאנחנו נולדות אליה, ושהדרך להתמודד עם זה היא לא לבחון כל פעולה אל מול התכתיבים אלא להקשיב הרבה יותר לעצמנו. אז נכון שאולי יצא שתעשי את המצופה אצל החברות שלך בישראל או אצל העמיתות/ים במעבדה, ואני בעד לבחון את הפעולות והמשאלות שלנו בצורה בקורתית, אבל אז לדעתי צריך לעצור ופשוט להפנות את הקשב פנימה. אם תגלי שמה שאת רוצה מהעומק זה להיות אמא, יש באמת סיכוי שתוותרי על זה בגלל מבטי הנחת של החברות או הגבות המורמות במעבדה? ואם תגלי שאת רוצה להיות גם אמא וגם חוקרת, יש סיכוי שהסטטיסטיקות/הידיעה שכך וכך מצופה ממך יגרמו לך לוותר על אחד מהדברים האלה?
&nbsp
להבנתי, ברגע שתדעי מה את רוצה ותשחררי את הציפיות של הסביבה, השאלות הפרקטיות של המחירים שצריך לשלם על כל בחירה (כולל הפרצופים באקדמיה) יתבהרו.
 

d a p h n a

New member
שני דברים

1. אין ספק שהורות בכלל ואמהות בפרט מקשות על קריירה אקדמית, ודורשות תכנון וחשיבה. יחד עם זאת, ישנם מאות נשים שעושות קריירה אקדמית מצליחה במדעים המדויקים תוך שהן גם אמהות. אני חברה בפייסבוק בקבוצה של אמהות אקדמאיות מכל העולם, ויש שם לא מעט נשים מן המדעים המדוייקים, שיש להן ילדים ואפילו יותר מאחד (אם את בפייסבוק ומעוניינת, שלחי לי מסר פרטי ואנסה לצרף אותך לקבוצה).
האקדמיה כבר לא מה שהיתה פעם. כן, יהיו אנשים שיש להם דעות שליליות, אבל בסך הכל זה לא כל כך נדיר לראות היום נשים עם ילדים באקדמיה, גם במדעים. ואגב, בארץ זה אפילו די נפוץ ודי נלקח כמובן מאליו שנשים יולדות ילדים בשלב הדוקטורט והפוסט, בגלל שישראלים נכנסים לשלב הזה די מאוחר מבחינת הגיל. בארה"ב יותר מקובל שאנשים מחכים עד שיש קביעות, בגלל שזה קורה בגיל יותר צעיר (אם זה קורה), ואני יכולה לספר על כמה וכמה מרצות (במדעי הרוח) שהילד הראשון שלהן נולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שקיבלו קביעות, ברמה כזו שזה בערך נראה כאילו ביום שבו החלטת הקביעות התקבלה, הזוג פתח בקבוק שמפניה, זרק את הקונדומים לפח, והתחיל במשימה.

&nbsp
2. בלי קשר לזה - את צריכה לחשוב אם עצמך האם את *רוצה* ילדים. לא בגלל החברה. לא בגלל שום דבר אחר. בגלל הרצון הספציפי שלך. ילד יכול להיות דבר נפלא, אבל זו החלטה *גדולה*. זה משנה את מארג החיים, הזוגיות וכו'.וזו החלטה בלתי הפיכה. אחת מהבודדות בחיים שהן באמת באמת לגמרי בלתי הפיכות. מרגע שאת אמא, אין דרך חזרה ואין ביטולים.
וזה לגמרי לגמרי לגיטימי ובסדר גמור להחליט שזה לא מתאים לך.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

possum2

New member
סקרנת אותי, אז עברתי עכשיו על רשימת החוקרות במחלקה שעשיתי בה

דוקטורט (בישראל), במחלקה שעשיתי בה פוסט (אייבי ליג) ובמחלקה בה אני חבר סגל (אוניברסיטה גדולה בארה״ב): מתוך סה״כ תשע עשרה חוקרות עם/במסלול קביעות אני יודע בוודאות של ארבע עשרה יש משפחה עם ילדים. לשתיים אני יודע שאין ילדים: אחת מהן מנסה באופן אקטיבי לעשות ילדים (ומשתפת אותי בתלאות טיפולי הפוריות), והשניה היא חוקרת צעירה ורווקה, שייתכן שעוד תקים משפחה בעתיד. לגבי השלוש הנותרות אינני יודע אם יש או אין להן משפחה.

אם כי הסקר הפרלימינרי הזה מראה שלרוב החוקרות שאני מכיר יש ילדים, הוא חידד לי שוב כמה מעט נשים חוקרות יש במדעים המדוייקים.
 

possum2

New member
המשך הסטטיסטיקה בהודעה שברחה לי: סה״כ 40 גברים, 19 נשים.

 

tibia2014

New member
אין באמת תשובה

אני ובן/בת זוג(ת)י מגיעים מתחום המח"ר (מדעי חברה ורוח) ולא מ-STEM, במשוואה שלנו יש כמה זאטוטיות. אין לנו עבודה ואין לנו קביעות, בקושי אנחנו יודעות מה יקרה אתנו בשנת הלימודים של 2016-17. אחת/ד מאיתנו דוקטור והשנייה בדרך, טפו טפו טפו. שנינו נמצאות ב"מירוץ" ברמה זו או אחרת (פוסטים, מאמרים, נטישת משפחה לכנסים וסמינרים, דד ליינים בהם לא מגיעים הביתה שבוע ועוד).

אני מודה שבתור משפחה ישראלית חלק מנושא הילודה היה "על אוטומט" ללא מספיק מחשבה. היום היינו עושות דברים אחרת. אין לי ספק שאם היינו חיות בחו"ל הכל (צאצאים) היה קורה יותר לאט/ מרווח/ לא קורה בכלל.


א-פרופו הלחץ שאת מרגישה משיראל, אל תשכחי שאת מבוגרת בכחמש שנים (חשובות, יש שיגידו קריטיות) מהנשים מסביבך, כך ש(יו, אני שונאת את הביטוי הזה)השעון הביולוגי אצלנו, אקדמאיות ישראליות תמיד נמצא בפיגור. אלמנט נוסף של לחץ הילדוה הישראלי הוא שמהנסיון המועט שלי בחו"ל, בניגוד לישראל, לא נתקלתי באקדמאיות רווקות שהביאו ילד למשפחה יחידנית. בישראל אני מכירה מסביבי כמה וכמה אקדמאיות שעשו כם או נמצאות בתהליך. כך שללא ספק הנושא החברתי משפיע.

שלא יהיה ספק, יש פגיעה במחקר, בהתקדמות ובחסכונות עם ההריון הלידה והילדות. צריך לדעת להתמודד ולהיות יותר מפוקסות בחיים.

חשוב גם לזכור שאקדמיה זה נחמד, זה חשוב, זה הישגי, זה סכוי (קטן אך קיים) לבטחון תעסוקתי וכלכלי, אבל זה לא כל החיים. תמיד למי שנמצאת במירוץ או בוך זה, וללא ספק הדוקטורט/ פוסט אלו הזמנים בהם נושמים/ אוכלים וישנים אקדמיה קשה מאוד לראות את התמונה הכוללת.

בעולם שלנו מדדי ההצלחה הם מאוד ברורים. הרבה פעמים היחס למי שפורש, לא מוצא עבודה, עובר לעבודה של אנשים מבוגרים אמיתיים וכו' נתפס על ידי הא.נשים בתוך המערכת ככשלון משולב בחוסר אמונה שמישהי אשכרה החליטה שהמירוץ לא מתאים לה.


לעיניינה של שאלה- אני לא חושבת שמדובר ב"התאבדות קריירה". מדובר בפגיעה ביכולת ניהול זמן, בגמישות, ביכולת הריכוז והקשב ובחלוקת המשאבים, אבל לא בהתאבדות. אני, מנסיוני המועט, לא תומכת בגישת הילדים זה רק אחרי תואר שני/ דוקטורט/ פוסט/ עבודה/ קביעות. הזמן עובר, ולא תמיד גברים ונשים יודעות האם כל המערכות מתפקדות כמו שצריך וחבל (למי שרוצה ומתאים לה) לבזבז זמן ולגלות בגיל 40 שחוץ מהגיל יש עוד בעיות מקדמיות שמעכבות/ מסבכות את ההריון והלידה.

מה שלמדתי בחיי הקצרים הוא שהדבר הכי חשוב בקריירה אקדמית (לאחר פריבילגיות, קשרים, פרוטקציה, אזרחות זרה ומשפחה מאוד אמידה) הוא זוגיות תומכת שמכירה, מודעות ומסוגלת לסבול את כל השגיונות של התחום (או להיות רווקה עם גמישות אין-סופית, הסטיגמות תמיד צצות שאני חושבת שהדשא של השכנה הרווקה תמיד ירוק יותר). הריון, לידה וילדים אלו החלטות זוגיות בסופו של דבר שמשפיעות על שני בני הזוג (גם אם לא במידה שווה). לכן הכי חשוב זה להיכנס ל'ספור' הזה בעיניים פקוחות ועם מלא התמיכה וההבנה מסביב.

לגבי ה"אקדמיה" ודעתה, כמו שהעירו רבןת לפני, יש המון גישות וגם סטריאוטיפים. שהיינו בחו"ל נתקלנו רק פעם אחת בהערה לא אופיינית (שנאמרה על ידי גבר אירופאי, אמריקאי מעולם לא היה חולם להעיר ככה) על כך ש"מה את מקסיקנית עם כל הילדים האלה?, את חושבת עוד על קריירה?". מצד שני רוב הגישות והאמירות (בטח בישראל וגם בחו"ל) דווקא די הביעו אהדה לנושא הילדים.

רק אנקדוטה שלא קשורה לכלום. אני לא זוכרת את הנוסח המדוייק אבל היכן שהיינו היה ביטוי לגבי הורים עם ילדים שמשמעותו: "אתן מאוד עסקות; ידיכן מלאות" ; לקח לנו זמן להבין (לאחר שהערתי פעם אחת לאחת המזכירות במחלקה, "גבירתי בואי נעצור כאן" והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה), שהכוונה בביטוי היא לא לעצם עשיית הילדים (קרי, השלב שלפני ההריון), אלא רק להתעסקות עם הילדים אחרי הלידה. סוג של עוורון תרבותי.
 

אור302

New member
דווקא מפתיע שהאמירה הזו נאמרה לך על ידי אירופי

מקסיקנים הם לא חלק מעולם הדימויים שלהם ותמיד חשבתי שהגינונים שלהם מעודנים יותר אפילו מאלה של האמריקאים. מסתבר שלא.
 

tibia2014

New member
זה נאמר בארה"ב

האמירה נאמרה בארה"ב, על ידי (טריגר סטיגמה)- יוצא מדינה דרום אירופאית שגובלת בצפון ומערב הים התיכון ודוברת שפה שממש מזכירה את השפה שבה מדברים במקסיקו.
השמועות במחלקה טענו שהמיזוגן, השחצן ופסאודו-אריסטוקרט הצעיר סלל את דרכו לחיים אקדמיים נוחים בעזרת הון משפחתי שנצבר על ידי קרבה למשטר פרנקו.
כאמור אין כמו פריבילגיה טובה בשביל חיים פשוטים.
 

hooting owl

New member
תודה לכולם

נתתם לי חומר למחשבה, ומן הסתם עוד אצטרך לעבד את הכל לפחות 6-7 חודשים כדי לראות איך אני באמת מרגישה עם הרעיון.
 

נחמנית

New member
במקרה נכנסתי לפורום הזה

אני רואה שהשרשור ישן, ושאולי כבר לא תקראי את התגובה, אבל בכל זאת (למען הקוראות/ים בעתיד?)

בתור מישהי ממדעים מדוייקים, שבמחלקה בה נעשה הדוקטורט בחו"ל היה לחברי סגל של הקבוצה בממוצע חמישית ילד, לחלוטין מבינה מה את אומרת, והפכה לאמא במהלך הדוקטורט.

אני חושבת שזה יכול ליצור אפקט שלילי בצורה שאנשים סביבך תופסים את רמת הרצינות שלך, ספציפית לתחום המדעים המדוייקים. אני חושבת שזה הרבה יותר נפוץ לראות אמהות עם טנייור מאשר בשלב הדוקטורט והפוסט (לא רלוונטי לישראל, שם המשחק שונה לגמרי).

אני חושבת שאפשר להמנע מהאפקט השלילי, הכל שאלה של איך מנהלים את זה ושל המזל שלך.

אני חושבת שהמשחק שונה לגמרי לגברים. האקדמיה בצפון אמריקה בתחום המדעים המדוייקים, לתפיסתי, עוד רחוקה שנות אור משוויוניות.

אני חושבת שהאמירות שלך לגבי מה אפשרי או לא בשלב בג'גלינג בעייתיות. אין יכולת לדעת ולחזות איזה הורה תבחרי להיות עד שתהפכי להורה. וכנ"ל על בן הזוג. תוכניות לשיוויון הן תוכניות עד שמגיעים למישור האקטיבי. תוכניות לאיך מנהלים את זה בפועל הן יפות אבל לא פרקטיות, כי אין יכולת באמת לחזות את הפרטים הטכניים של השלב הזה.

ולשם הבהרה, אני לחלוטין לא מטילה ספק ביכולות שלך או של בן זוגך, אבל אי אפשר לתכנן בלי לדעת מה תרגישו לכשיהיה ילד במשוואה. בנוסף, המשוואה תלויה הרבה בילד. לא כל הילדים יודעים באותה רמה לישון/לא להדבק בחיידקים/לשעשע את עצמם/להיות גמישים עם מטפלים ועוד ועוד ועוד. וכל זה בהנחה שהילד/ה נשארים עד המועד בתוך הרחם ולא מפתחים רעיונות משלהם על מועד הלידה וצדדים בריאותיים אחרים של הסיפור, טפו טפו טפו.
 

Philip Jr

New member
קודם כל אני שמח

שאת (די) מתמקדת במה ש*את* רוצה, כי זה מה שחשוב. אני לא רואה את הדברים כמוך לגבי ״התכתיבים״ וחשיבותם, אבל יותר חשוב מכך - אני לא חושב שזה משנה.
&nbsp
אני כן רוצה להגיב לאיזו הנחת יסוד שאת מניחה פה, כאילו היותך אישה במדעים המדויקים זה איזה סטטוס יחודי בניגוד נניח לאם היית אישה שמנהלת עסק, או אישה שמתכנתת בחברת טכנולוגיה, או אישה שמגדלת תירס בשדות של אילינוי. לגדל ילדים זה קשה, ולנשים עוד יותר קשה בגלל סוגיות של אי שוויון בחברה שלנו, ודברים אחרים. זה יהיה קשה בין אם תישארי באקדמיה או לא, ובכל מקרה זמננו כל יום מוגבל, וכשחלקו הולך לטיפול בילדים..
&nbsp
אז שוב - אם את רוצה ילדים, לכי על זה. אנחנו הצלחנו להביא ילדה תוך כדי תקופה מטורפת לגמרי של לימודים ועבודה ועכשיו גם מעבר לעיר חדשה ושינויים רבים ועמוקים בחיינו - ובחיים לא הייתי עושה משהו אחרת. אבל זה רק אני..
 
למעלה