hooting owl
New member
קריירה ומשפחה - דיון בנושא רגיש
אני אסתכן בזה שאתחיל שרשור-פלצת (זה בסדר אם כן, אנא הרגישו חופשיים להגיב).
זה מוזר שאחרי שישבתי הרבה וחשבתי על זה עם עצמי, ואני עדיין מרגישה אובדת עצות, איכשהוא לשמוע דעות של אנשים אנונימיים שמגיעים מאותו רקע תרבותי כמו שלי בשפה שלי, נשמע לי כמו רעיון מנחם.
השאלה הכללית היא עד כמה אתם חושבים שילדים ומשפחה הם career suicide לאישה במדעים מדויקים. הקריירה שאני מתייחסת אליה היא קריירה אקדמית, כמובן. ספציפית אצלנו במחלקה לאף פרופסורית אין ילדים (אבל להרבה פרופסורים גברים יש ילדים קטנים).
זה מטריד אותי בזמן האחרון, וככל שאני חושבת על זה יותר כך משפחה או קריירה נראים דיכוטומיים. אני עם בן-הזוג שלי כבר הרבה שנים - השארנו הכל מאחור ועברנו מעבר לאוקיינוס יחד. שנינו בשנה א׳ לדוקטורט בתוכניות מאוד יוקרתיות ותחרותיות, ואני הצטרפתי למעבדה לא מזמן. מפידבק שאני מקבלת כאן אני מבינה שלמרות שהמשך המסלול לפוסטדוק, עבודה ו- tenure הוא מסלול מטורף, אני אחת מאלו שיש להם סיכוי לא רע להצליח. אנחנו בתחילת שנות ה-30 שלנו, וכל יום שומעים על עוד זוג חברים בארץ שנכנס להריון.
אישית, אף-פעם לא הייתי אדם שמסתדר עם מסגרות או מסלולי חיים מוכתבים מראש, והמסלול הצפוי של ״תיכון-צבא-טיול-תואר-ראשון-דייטים-עבודה-חתונה-ילדים-משכנתא״ מעורר בי בחילה מעצם זה שזה מה שמקובל חברתית. מן הסתם החברים והמשפחה גם לא מפסיקים להציק לי (למה לעזאזל כל החברות שבהריון חושבות שזה בסדר להגיד למישהי ״בקרוב אצלך״?). אז ניסיתי להגיד לעצמי שאני לא חלק מהמירוץ הטיפשי הזה. שאני מדענית ואנחנו משאירים לעולם משהו יותר גדול ממחצית ה-DNA שלנו. ומצד שני, החברה מצפה ממדענים להקדיש את החיים שלהם למדע.
ואם אני מתעלמת לרגע מאותם תכתיבים שאני כל-כך שונאת, ומנסה לחשוב על מה אני רוצה, אני בכלל לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על ילדים. או להסתכן בלוותר. למען הסר ספק, אני בטוחה שאני יכולה to juggle מחקר, מאמרים, כנסים, מעבדה ומשפחה. אבל אני חוששת שללא קשר לביצועים שלי בתור מדענית, לאקדמיה תהיה דעה שלילית בנושא, ואז יוצא שנכנעתי לתכתיבים אחרים.
האם מישהו (או מישהי - אשמח) מוכן לחלוק מנסיונו האישי? או לחילופין - מה אני מפספסת כאן?
אני אסתכן בזה שאתחיל שרשור-פלצת (זה בסדר אם כן, אנא הרגישו חופשיים להגיב).
זה מוזר שאחרי שישבתי הרבה וחשבתי על זה עם עצמי, ואני עדיין מרגישה אובדת עצות, איכשהוא לשמוע דעות של אנשים אנונימיים שמגיעים מאותו רקע תרבותי כמו שלי בשפה שלי, נשמע לי כמו רעיון מנחם.
השאלה הכללית היא עד כמה אתם חושבים שילדים ומשפחה הם career suicide לאישה במדעים מדויקים. הקריירה שאני מתייחסת אליה היא קריירה אקדמית, כמובן. ספציפית אצלנו במחלקה לאף פרופסורית אין ילדים (אבל להרבה פרופסורים גברים יש ילדים קטנים).
זה מטריד אותי בזמן האחרון, וככל שאני חושבת על זה יותר כך משפחה או קריירה נראים דיכוטומיים. אני עם בן-הזוג שלי כבר הרבה שנים - השארנו הכל מאחור ועברנו מעבר לאוקיינוס יחד. שנינו בשנה א׳ לדוקטורט בתוכניות מאוד יוקרתיות ותחרותיות, ואני הצטרפתי למעבדה לא מזמן. מפידבק שאני מקבלת כאן אני מבינה שלמרות שהמשך המסלול לפוסטדוק, עבודה ו- tenure הוא מסלול מטורף, אני אחת מאלו שיש להם סיכוי לא רע להצליח. אנחנו בתחילת שנות ה-30 שלנו, וכל יום שומעים על עוד זוג חברים בארץ שנכנס להריון.
אישית, אף-פעם לא הייתי אדם שמסתדר עם מסגרות או מסלולי חיים מוכתבים מראש, והמסלול הצפוי של ״תיכון-צבא-טיול-תואר-ראשון-דייטים-עבודה-חתונה-ילדים-משכנתא״ מעורר בי בחילה מעצם זה שזה מה שמקובל חברתית. מן הסתם החברים והמשפחה גם לא מפסיקים להציק לי (למה לעזאזל כל החברות שבהריון חושבות שזה בסדר להגיד למישהי ״בקרוב אצלך״?). אז ניסיתי להגיד לעצמי שאני לא חלק מהמירוץ הטיפשי הזה. שאני מדענית ואנחנו משאירים לעולם משהו יותר גדול ממחצית ה-DNA שלנו. ומצד שני, החברה מצפה ממדענים להקדיש את החיים שלהם למדע.
ואם אני מתעלמת לרגע מאותם תכתיבים שאני כל-כך שונאת, ומנסה לחשוב על מה אני רוצה, אני בכלל לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על ילדים. או להסתכן בלוותר. למען הסר ספק, אני בטוחה שאני יכולה to juggle מחקר, מאמרים, כנסים, מעבדה ומשפחה. אבל אני חוששת שללא קשר לביצועים שלי בתור מדענית, לאקדמיה תהיה דעה שלילית בנושא, ואז יוצא שנכנעתי לתכתיבים אחרים.
האם מישהו (או מישהי - אשמח) מוכן לחלוק מנסיונו האישי? או לחילופין - מה אני מפספסת כאן?
