מתי מחליטים להתגרש?

[Zמנית]

מתי מחליטים להתגרש?

אני קוראת אתכן גם בשרשורים האחרונים בנושא, ולא רק, דנות בעד כמה "קשה שם בחוץ".
כמה קשה כלכלית וטכנית ונפשית.
ובכל זאת, מתי המאזניים נוטות ככה שהמחירים האלה קטנים בהשוואה למה שטוב בחיים יחד?
מתי מחליטים שזהו, שנחצו קווים אדומים?

אם כבר לא אוהבים, האם אפשר לשחזר את האהבה? גם כשלא זוכרים מה בדיוק גרם להתאהב מההתחלה?
ואם גם אין משיכה פיזית?

החיים לבד עם ילדים קטנים וללא תמיכה מאוד מפחידים, המחשבה על זה משתקת. אבל, שוב, יש שבוחרות בזה.
עד כמה מתחרטים? או אולי עד כמה חשים הקלה למרות כל הקושי?

 

[Es Ti]

זה כמו להתאהב. כשז

לכל אחד יש את נקודות השבירה שלו/ה ואת נק' האל חזור האישית. אין כאן נוסחא.
מצד שני, בהיותי התל אביבית יושבת בתי קפה שהנני, אני מכירה די הרבה גרושים / גרושות. מאף אחד/ת לא שמעתי מעולם על חרטה. כולם, אלו שבפרק ב ואלו שעדיין לבד, חושבים שהגירושים היו הצעד הנכון בזמן הנכון.
ממה שאני יודעת, גם לילדים אין (בינתיים) בעיות מיוחדות, שנובעות מהגירושים. רוב האבות מעורבים גם אם לא עומדים ב 100% בהסדרי הראייה, ולדעתי מה שמקשה על ילדים בגירושים בד"כ זה חוסר מעורבות אבהית.
אצלי אישית, היה ברור לי שאני מתגרשת כאשר הפחד מלהשאר גבר על הפחד מלהיות לבד.

 

[Es Ti]

הצ"ל בכותרת - זה כמו להתאהב. כשזה זה יודעים.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

לגמרי.

זה כשהבטן 'אומרת' שהיא לא רוצה להישאר.

 

[גלים גלים]

כשמפלס החרא עולה על מפלס הפחד?

ולצורך זה לכל אדם יש מפלס משלו ותהליך שהוא עובר.
או כשהפחד מהתוצאות בלהשאר עולה על הפחד מהקשיים בלצאת.
לפעמים יש משהו קטן ששובר את גב הגמל. מסמן נקודה שאפשר "להקיף בעיגול" ולזכור, בגלל דברים כאלה התגרשתי.

ולשאלתך, אני חושבת שאם כבר לא אוהבים אולי כן אפשר לאהוב שוב. מה שגרם להתאהב מלכתחילה יכול עדיין להיות שם (ואולי רק אחרי שהכעס ירד אפשר יהיה לראות את זה).

המשיכה הפיזית -אצלי לפחות- כל כך מושפעת מההרגשה בלב.
כשכועסים על מישהו מספיק זמן, קשה להמשך, גם אם הוא משך אותך נורא בהתחלה. וזה כן משהו שיכול להשתקם כשכבר (מספיק זמן) לא כועסים.

 

[ואמא של עתליה גם]

כשכל כך רע בתוך הקשר

ואת יודעת שאין תקווה, שאת אומרת לעצמך שגם לחיות ללא זוגיות כל חייך יהיה עדיף על הגיהנום שאת עוברת בתוך הזוגיות הקיימת.

 

[Arfilit]

באמת?

אני לא מתריסה. אני תוהה: באמת צריך להגיע כל כך כל כך נמוך כדי להחליט לפרק זוגיות? האם הזוגיות עד כדי כך קדושה, שצריך להגיע לתחתית שאול כתנאי לפירוקה?

מטריד אותי לחשוב ככה.

 

[Dr T noki]

אני חושבת שזו המשפחה , לא הזוגיות

 

[Es Ti]

כשמתגרשים נשארת משפחה. הזוגיות מתפרקת אמנם

וכך גם המודל של אמא-אבא-ילדים באותו בית.
אבל וזה אבל גדול גם אמא + ילדים או אבא + ילדים זו משפחה. אמנם אחרת, אבל משפחה.

 

[Dr T noki]

ממש לא אמרתי שכשמתגרשים זו לא משפחה

כנראה לא הובנתי נכון כי קיצרתי מחוסר כוח וזמן לפרט...

התייחסתי למה שערפילית כתבה - שדימוי הזוגיות קדוש ולכן חוששים לפרק אותה ונשארים כמעט בכל מחיר, ואני כתבתי שדעתי דימוי המשפחתיות והמשפחה קדוש וכו'.
ברור שיש סוגים שונים של משפחות

 

[fossa]

נבנית משפחה אחרת.

אבל המשפחה המקורית מתפרקת, ולא נשארת.

 

[אביגיל מהר המלכים]

נשארת משפחה, לא נשארת המסגרת המשפחתית

נבנית כמובן מסגרת אחרת - אבל המסגרת הקלאסית בה הורים וצאצאים גרים באותו בית שבעה ימים בשבוע מפסיקה להתקיים.
בעיניי זו בהחלט סיבה לחשוב כמה וכמה פעמים לפני שמתגרשים. ואני אומרת את זה דווקא כבת להורים גרושים שהשמיים לא נפלו על ראשה בשום שלב ושלא מרגישה שגירושים זה סוף העולם....

 

[Es Ti]

אף לא הבנתי את ההמלצה הזו - לחשוב כמה וכמה

פעמים לפני שמתגרשים. מישהו באמת חושב שאנשים (עם ילדים) מתגרשים ללא מחשבה? ככה סתם מתוך גחמה?

 

[פוליlcנה]

לא

אבל היום מתגרשים יותר מהר מלפני עשור / שני עשורים. יש לזה, כמובן, גם צדדים חיוביים, בעיקר עבור הנשים (כי בעבר גם זוגות אומללים נורא היו נשארים יחד, מה שגרר סבל גם להם וגם לילדים). אבל יש לזה גם צדדים שליליים, בעיקר עבור הילדים.
המחשבה על גירושין יותר זמינה, החלופה הזו יותר אפשרית ולכן בהחלט, במקרים רבים, מפרקים את הנישואים, בלי להתאמץ "מספיק" על מנת לנסות ובכל זאת לשמור על המערכת המשפחתית. אז ברור שלא מדובר בגחמה, אבל בגלל שזו חלופה מאוד זמינה היום, זה לעיתים נעשה גם כשאפשר היה בכל זאת לנסות ולתקן.

 

[אביגיל מהר המלכים]

 

[אoיה]

זה דיון ענק וטעון מאד

אכתוב משהו מאד-מאד אישי שחשבתי עליו לא אחת ולא עשר.
אני יכולה לומר לך על גרושי, שבכל שלב, כולל עכשיו, כמה שנים אחרי, אפשר עדיין לגשר ולתקן ולהתאמץ מספיק כדי לשמור על מערכת משפחתית.
אני ביחסים נהדרים עם האינדיאני, אנחנו הורים נהדרים כל אחד בנפרד וביחד, אנחנו אפילו מחבבים אחד את השני מאד כבני אדם. אבל זה לא מספיק. מה שרואים מבחוץ או מה שחושבים כשמסתכלים על מערכות משפחתיות כאלה שמתפרקות - הן לא היו נגמרות לולא היה שם משהו שלא עובד ברמה הכי בסיסית. לולא היה שברון לב (שלא תמיד הוא תוצר של בגידה או הונאה או חוסר הגינות), ושברון של חלום.
אני נזכרת באישה שהייתי לפני ארבע שנים ובמי שאני היום ואין סיכוי ולו הקטן ביותר שהייתי חוזרת לשם. למרות הקשיים, הבדידות ולפעמים אותו שברון לב שמרים את ראשו וגורם לגעגועים עזים למשהו שכנראה מתרחש רק ברגש שלי, כי בפועל הוא לא היה. לא הנישואים גרמו לזה, לא האינדיאני, זאת מי שאני בחרתי להיות במקום ההוא ומי שאני בוחרת היום. אז אולי קל יותר ומהיר יותר לפרק כיום, טכנית זה בוודאי כך, אבל החוויה היא סובייקטיבית לכל אחד מהמתבוננים ושיפוטית מאד כשמסתכלים מבחוץ על 'הקלות' שבה זה קורה. זה לא קורה בקלות בשום מקרה, זה קורה מתוך מקום שכבר לא נושמים בו ברוב הפעמים ועל הנשימה הזאת, כשהיא ממלאת את הראות, כבר לא מוותרים מהצד השני של הגרושים.

 

[פוליlcנה]

אני בטוחה

שזה לא קורה בקלות. בטוחה. יודעת את זה משני צדדים הן מהצד שלי כבת להורים גרושים והן מהצד המקצועי, כמי שמנסה להיות קול (מקצועי, כן? לא מתיימרת מעבר לכך) לילדים. זה כל כך מורכב וכל כך קשה וטעון ומרבית הזוגות המתגרשים ידם לא קלה על ההדק וההחלטה הזו באה אחרי המוני התלבטויות וסערות רגשיות. והרבה פעמים (דווקא במיוחד אצל נשים) מגיעה נשימה יותר צלולה אחרי. ועדיין, עדיין כואב לי על ההיבט הזה בתקופה בה אנו חיים. על כך שהגירושין הם אופציה יותר זמינה ונמצאת שם כשיש קושי. מתוך הידע שלי על ההשלכות ארוכות הטווח על הילדים עצוב לי וכואב לי לשמוע כשאפשר היה לעשות משהו.


** ואני דווקא גדלתי בבית שלכאורה מוטב היה לו היו מתגרשים כמה שנים קודם. עם ההשלכות של שנים שזה היה צריך לקרות ולא קרה התמודדתי לא מעט. ודווקא מתוך הנסיון הזה שלי כילדה ונערה אני מרשה לעצמי לומר שלא תמיד גירושין עדיפים. כי כשאני מסכמת לעצמי את הכול ואת זה שבכל זאת זכיתי לגדול (עד הצבא) בבית עם 2 הורים אני לא בטוחה שהחלופה (גירושין טרם) הייתה קשה לי פחות. טעון, כמו שכתבת.

 

[Es Ti]

ממה שאני רואה סביבי, וברור לי לחלוטין שזה לא

מייצג בשום אופן, פיתחתי תיאוריה אומרת שמודל היחסים שהילדים נחשפים אליו הוא יותר משמעותי בעיצוב האישיות, ביכולת לנהל מערכות יחסים טובות, ובקשיים שיש (או שאין) להם מאשר העובדה האם ההורים גרו באותו בית או לא.
אני עדיין מחזיקה בדעתי (המבוססת על תחושת בטן בלבד) שגירושים לא בהכרח מפרקים משפחה ולא בהכרח גורמים לנזקים. יש כל כך הרבה דקויות, כל כך הרבה גורמים משפיעים, שאני לא חושבת שאפשר ליצור תבניות בתחום הזה.
מכירה כמה וכמה מבוגרים שהם ילדים להורים גרושים שמתחזקים מערכות יחסים מופלאות, ומכירה משפחות שלמות שלמרות שההורים נשואים והילדים כבר חלקם סבים בעצמם, כל האחים (או רוב מכריע - ומדובר על משפחות של 4-7 ילדים) גרושים.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

ענק וטעון

ובעיקר בלתי אפשרי לדעתי להכללה.
זה שלילדים עדיפה מסגרת משפחה גרעינית? כן. בתנאי מעבדה. בשטח יש הרבה ניואנסים ושונות (שנאמר, כל משפחה אומללה בדרכה).

 

[Es Ti]

תודה שכתבת את זה