מרעישה בשקט
New member
אולי אולי אולי, אתה בא והולך אליי
בקצרה:
הריון מספר 6. בבדיקה בשבוע 7+2 אין דופק (בבדיקות קודמות היה דופק איטי, היה גם דימום קל). ציטוטק. חוזרת למיון אחרי 4 שעות עקב דימום כבד, מתאשפזת. שק ההריון יצא, נשאר תוכן עם זרימת דם. מוותרת על גרידה ובוחרת לקוות שהפעם הגוף יצליח להוציא הכל.
אין לי מושג מה יהיה הלאה.
לא יודעת מה אני רוצה ולא מתעסקת עם זה כרגע.
מחכה לוסת שתבוא בעוד חודש. מחכה לביקורת בביה"ח ואצל הרופא שלי.
המשך ההודעה כולל בין השאר תיאורים גרפיים של ההפלה.
ובארוכה (מאוד. אני חייבת להוציא את זה מהמערכת):
כמעט 5 חודשים אחרי שהריון מספר 5 נגמר, יש בדיקה ביתית חיובית.
קובעת תורים לבדיקת דופק בשבוע 7, סיסי שליה, שקיפות וסקירה ראשונה. מסבירה לכולם שאם תהיה בעיה, אני אתקשר לבטל את התור.
בשבוע 6+4 הכתמות חומות בניגוב. למחרת מגיעה למרכז בריאות האישה, יש דופק איטי, עובר קטן יחסית. הרופאה מעצבנת אותי. מנסה לשדל אותי לחזור לPGD במידה והפעם לא יילך.
יומיים אח"כ אצל הרופא שלי בבדיקת הדופק שנקבעה מראש. העובר באותו הגודל שהיה יומיים קודם, דופק איטי. גיל ההריון מתוקן ובמקום בשבוע 7, אני בשבוע 6+2. הרופא שלי יודע למה אני פסימית, אבל משתדל לשדר אופטימיות. אני קובעת תור לעוד שבוע. מתקשרת לכל מי שצריך כדי להזיז את התורים של כל הבדיקות הבאות עקב תיקון גיל ההריון.
יומיים אח"כ מתחיל דימום. קל יחסית אבל דם טרי. מגיעה למיון בבי"ח. האחות שאני אוהבת מגלה אמפתיה והבנה ורכות ורוגע, הרופאה שאני זוכרת כמעצבנת עדיין מעצבנת ותזזיתית, אבל מתשאלת וכותבת את ההיסטוריה המיילדותית בצורה הכי מקצועית שעברתי אי פעם (ועברתי המון פעמים).
הדופק עדיין איטי (בעין הלא מיומנת שלי, איטי יותר ממה שהיה בבדיקות הקודמות), העובר עדיין קטן. הרופאה מסבירה שהיא ראתה הרבה הריונות שהתחילו ככה ונגמרו בטוב. אני ממשיכה להיות יותר פסימית מאופטימית. ההריון הראשון שלי התחיל בצורה דומה ונגמר בציטוטק.
שבוע 7+2 מתוקן. בבדיקה אצל הרופא שלי אין דופק. אני רוצה ציטוטק. כדי לא להסתבך עם הביקורת שנדרשת אחרי 48 שעות, מחליטים שעדיף לפנות לבי"ח שיבצעו את הפרוצדורה.
מודיעה לאמא שלי שאם נתעכב בביה"ח, היא תצטרך להוציא את הילדה מהגן (בכל מקרה היא אמורה להיות אצלנו אחה"צ).
הצוות מכיר אותי טוב מדי, מקבלת יחס של VIP. הרופא שרציתי (זה שהיה בציטוטק של ההריון הראשון, זה שתפר אותי בלידה השמחה) לא נמצא.
הרופא התורן מכיר אותי. אני משערת שהוא זוכר אותי ממקרה הספוגית שהוא הוציא ממני אחרי שהיא נשכחה בגרידה. אני זוכרת אותו גם מהלידה השמחה. אחרי שני נסיונות שלו לחבר מוניטור פנימי, רופאה אחרת ניסתה והצליחה.
הוא בודק ומתנצל שאכן אין דופק. עוד לפני כן הסברתי שאני רוצה ציטוטק. הוא מחדיר 4 כדורים לנרתיק.
יושבים חצי שעה בחדר ההמתנה ואח"כ נוסעים הביתה. יש התכווצויות קלות.
אני מתקשרת לבטל את כל התורים שקבעתי.
שעה וחצי אחרי החדרת הכדורים מתחיל דימום וההתכווצויות תדירות וחזקות יותר. מרגישה שממש כמו בצירים, כל הבטן מתקשה ומתנפחת.
אמא שלי מתעכבת, בעלי אוסף את הילדה מהגן. אמא שלי מגיעה.
אני רובצת על הספה, משתדלת לשדר עסקים כרגיל.
מתחילים לצאת גושים. אני מרוצה, מנחשת שאחד מהם הוא שק ההריון. מחליפה 3 תחבושות בשעתיים ומבינה שהדימום חזק מדי.
מודיעה לבעלי ולאמא שלי שנצטרך לנסוע למיון. מתחילה לארוז תיק למקרה של אשפוז, הילדה מתחילה לבכות ולהשתולל, היא לא רוצה שבעלי ייסע איתי, היא רוצה שהוא יישאר איתה.
אני בוחרת לעכב את היציאה כדי לנסות להרגיע את הבת שלי. מסבירה שמאוד כואב לי בבטן והמרפאה הרגילה שלנו סגורה, אז אני נוסעת למרפאה אחרת ושיכול להיות שהרופאים ירצו שאשאר שם ללילה. היא בוכה, לא רוצה שאשאר שם בלילה. אני אומרת שגם אני לא.
אני מחליטה שחייבים לצאת ולא מתעכבת להחליף שוב את התחבושת (טעות). היא בוכה וצועקת ואנחנו יוצאים. תוך כדי ההליכה הקצרה לאוטו אני מרגישה שיוצאים עוד גושים, התחתונים רטובים וכנראה גם המכנסיים. מניחה שקית על המושב של האוטו.
מוצאים חניה קרובה לביה"ח. השומר מנסה לכוון אותנו לכניסה (צריך לעלות במדרגות), אני מסרבת, נכנסת מהכניסה של העובדים, מסבירה לו שאני מדממת ושואלת איפה יש כסא גלגלים. הוא אומר שרק במיון (הרחוק, קומה אחת למעלה). מוצאים כסא גלגלים בכניסה, ודוהרים למיון נשים. הכסא שחור אבל רואים שהוא נספג בדם.
האחות זוכרת אותי מהעבר, רופאה צעירה בודקת אותי, אומרת שיש קריש דם תקוע בצוואר הרחם.
אני רואה שהיא לוקחת ספקולום שקוף ונרגעת, אבל כנראה שהיא לקחה גם ספקולום מתכת, כואב לי ואני בוכה. היא מחטטת ואני צורחת, הכאב והתחושה זהים לכאב של החדרת למינריות. היא תוהה (בקול) אם באמת כאב לי כל כך או שאני היסטרית.
השעה 19:00 וביחד עם הרופאה אנחנו מחליטים לחכות בחדר ההמתנה, לראות אם הדימום יירגע על מנת שאוכל לחזור הביתה.
אחרי שעה אני מבינה שהדימום לא בכיוון של רגיעה, בוחרת להתאשפז. אני בצום למקרה שיהיה צורך בגרידה.
בינתיים מגלים שמחר תהיה שביתה בגנים. אמא שלי תישאר אצלנו כדי שבעלי יוכל לחזור אליי בבוקר. למרות השביתה, מסיבת חנוכה תתקיים בערב בגן.
ההמוגלובין יורד ואני מודאגת. ממשיכה לדמם. יוצאים כל כך הרבה גושים ואני לא מבינה מאיפה, איך ייתכן שבשבוע כזה הרירית כל כך עבה. הצוות טוען שהדימום אמור להיות כמו מחזור חזק. הדימום חזק פי 10 ויותר ממחזור רגיל אצלי.
באמצע הלילה כאבים ובחילה וחולשה, ניסיתי להגיע לשירותים אבל האחות שכנעה אותי לחזור למיטה. התחתונים שוב רטובים אבל כבר לא אכפת לי, אני בכותנת של בי"ח ומצידי שכולה תהיה אדומה.
בבוקר סיבוב רופאים, בעלי עדיין לא הגיע. הרופא הבכיר הוא הרופא שעשה לי את הגרידה האחרונה לפני חצי שנה. הוא מופתע לשמוע שגם אחרי הגרידה שלו היתה שארית. בינתיים הדימום במגמת הפחתה. אנחנו מסכמים שיעשו אולטרסאונד נוסף ואז נחליט מה עושים.
גם הרופאה הבכירה של האולטרסאונד זוכרת אותי. רושמת היסטוריה מיילדותית מושלמת (אפילו יותר מהרופאה במיון). היא מאשרת שהשק יצא, יש תוכן עם זרימת דם אבל בגודל שלא מחייב גרידה מיידית.
חוזרים למחלקה, מחכים שהרופאים יתפנו. אחרי שעה וחצי הרופא מגיע, מסתבר שהוא בדק את התיק של הגרידה שהוא עשה, רצה להבין אם יש משהו מבני שעלול לגרום לשאריות - אין. אני אומרת שאני מעדיפה להימנע מגרידה בשלב הזה ואנחנו מסכמים שניתן לגוף צ'אנס ובמידת הצורך אעבור עוד היסטרוסקופיה. אני מעדכנת את הרופא שלי והוא מסכים עם ההחלטה.
24 שעות אחרי שגילינו שאין דופק, אנחנו בדרך הביתה.
אני מותשת אבל מלאת אדרנלין שלא מאפשר לי להירגע.
היום הקצר של השנה. 21/12. בערב הולכת למסיבת חנוכה. לא בוכה במסיבה! אבל עומדות לי דמעות בעיניים בשיר אחד. שיר של יהורם גאון שלא זכרתי שאני מכירה.
הריון מספר 6 היה ונגמר.
בקצרה:
הריון מספר 6. בבדיקה בשבוע 7+2 אין דופק (בבדיקות קודמות היה דופק איטי, היה גם דימום קל). ציטוטק. חוזרת למיון אחרי 4 שעות עקב דימום כבד, מתאשפזת. שק ההריון יצא, נשאר תוכן עם זרימת דם. מוותרת על גרידה ובוחרת לקוות שהפעם הגוף יצליח להוציא הכל.
אין לי מושג מה יהיה הלאה.
לא יודעת מה אני רוצה ולא מתעסקת עם זה כרגע.
מחכה לוסת שתבוא בעוד חודש. מחכה לביקורת בביה"ח ואצל הרופא שלי.
ובארוכה (מאוד. אני חייבת להוציא את זה מהמערכת):
כמעט 5 חודשים אחרי שהריון מספר 5 נגמר, יש בדיקה ביתית חיובית.
קובעת תורים לבדיקת דופק בשבוע 7, סיסי שליה, שקיפות וסקירה ראשונה. מסבירה לכולם שאם תהיה בעיה, אני אתקשר לבטל את התור.
בשבוע 6+4 הכתמות חומות בניגוב. למחרת מגיעה למרכז בריאות האישה, יש דופק איטי, עובר קטן יחסית. הרופאה מעצבנת אותי. מנסה לשדל אותי לחזור לPGD במידה והפעם לא יילך.
יומיים אח"כ אצל הרופא שלי בבדיקת הדופק שנקבעה מראש. העובר באותו הגודל שהיה יומיים קודם, דופק איטי. גיל ההריון מתוקן ובמקום בשבוע 7, אני בשבוע 6+2. הרופא שלי יודע למה אני פסימית, אבל משתדל לשדר אופטימיות. אני קובעת תור לעוד שבוע. מתקשרת לכל מי שצריך כדי להזיז את התורים של כל הבדיקות הבאות עקב תיקון גיל ההריון.
יומיים אח"כ מתחיל דימום. קל יחסית אבל דם טרי. מגיעה למיון בבי"ח. האחות שאני אוהבת מגלה אמפתיה והבנה ורכות ורוגע, הרופאה שאני זוכרת כמעצבנת עדיין מעצבנת ותזזיתית, אבל מתשאלת וכותבת את ההיסטוריה המיילדותית בצורה הכי מקצועית שעברתי אי פעם (ועברתי המון פעמים).
הדופק עדיין איטי (בעין הלא מיומנת שלי, איטי יותר ממה שהיה בבדיקות הקודמות), העובר עדיין קטן. הרופאה מסבירה שהיא ראתה הרבה הריונות שהתחילו ככה ונגמרו בטוב. אני ממשיכה להיות יותר פסימית מאופטימית. ההריון הראשון שלי התחיל בצורה דומה ונגמר בציטוטק.
שבוע 7+2 מתוקן. בבדיקה אצל הרופא שלי אין דופק. אני רוצה ציטוטק. כדי לא להסתבך עם הביקורת שנדרשת אחרי 48 שעות, מחליטים שעדיף לפנות לבי"ח שיבצעו את הפרוצדורה.
מודיעה לאמא שלי שאם נתעכב בביה"ח, היא תצטרך להוציא את הילדה מהגן (בכל מקרה היא אמורה להיות אצלנו אחה"צ).
הצוות מכיר אותי טוב מדי, מקבלת יחס של VIP. הרופא שרציתי (זה שהיה בציטוטק של ההריון הראשון, זה שתפר אותי בלידה השמחה) לא נמצא.
הרופא התורן מכיר אותי. אני משערת שהוא זוכר אותי ממקרה הספוגית שהוא הוציא ממני אחרי שהיא נשכחה בגרידה. אני זוכרת אותו גם מהלידה השמחה. אחרי שני נסיונות שלו לחבר מוניטור פנימי, רופאה אחרת ניסתה והצליחה.
הוא בודק ומתנצל שאכן אין דופק. עוד לפני כן הסברתי שאני רוצה ציטוטק. הוא מחדיר 4 כדורים לנרתיק.
יושבים חצי שעה בחדר ההמתנה ואח"כ נוסעים הביתה. יש התכווצויות קלות.
אני מתקשרת לבטל את כל התורים שקבעתי.
שעה וחצי אחרי החדרת הכדורים מתחיל דימום וההתכווצויות תדירות וחזקות יותר. מרגישה שממש כמו בצירים, כל הבטן מתקשה ומתנפחת.
אמא שלי מתעכבת, בעלי אוסף את הילדה מהגן. אמא שלי מגיעה.
אני רובצת על הספה, משתדלת לשדר עסקים כרגיל.
מתחילים לצאת גושים. אני מרוצה, מנחשת שאחד מהם הוא שק ההריון. מחליפה 3 תחבושות בשעתיים ומבינה שהדימום חזק מדי.
מודיעה לבעלי ולאמא שלי שנצטרך לנסוע למיון. מתחילה לארוז תיק למקרה של אשפוז, הילדה מתחילה לבכות ולהשתולל, היא לא רוצה שבעלי ייסע איתי, היא רוצה שהוא יישאר איתה.
אני בוחרת לעכב את היציאה כדי לנסות להרגיע את הבת שלי. מסבירה שמאוד כואב לי בבטן והמרפאה הרגילה שלנו סגורה, אז אני נוסעת למרפאה אחרת ושיכול להיות שהרופאים ירצו שאשאר שם ללילה. היא בוכה, לא רוצה שאשאר שם בלילה. אני אומרת שגם אני לא.
אני מחליטה שחייבים לצאת ולא מתעכבת להחליף שוב את התחבושת (טעות). היא בוכה וצועקת ואנחנו יוצאים. תוך כדי ההליכה הקצרה לאוטו אני מרגישה שיוצאים עוד גושים, התחתונים רטובים וכנראה גם המכנסיים. מניחה שקית על המושב של האוטו.
מוצאים חניה קרובה לביה"ח. השומר מנסה לכוון אותנו לכניסה (צריך לעלות במדרגות), אני מסרבת, נכנסת מהכניסה של העובדים, מסבירה לו שאני מדממת ושואלת איפה יש כסא גלגלים. הוא אומר שרק במיון (הרחוק, קומה אחת למעלה). מוצאים כסא גלגלים בכניסה, ודוהרים למיון נשים. הכסא שחור אבל רואים שהוא נספג בדם.
האחות זוכרת אותי מהעבר, רופאה צעירה בודקת אותי, אומרת שיש קריש דם תקוע בצוואר הרחם.
אני רואה שהיא לוקחת ספקולום שקוף ונרגעת, אבל כנראה שהיא לקחה גם ספקולום מתכת, כואב לי ואני בוכה. היא מחטטת ואני צורחת, הכאב והתחושה זהים לכאב של החדרת למינריות. היא תוהה (בקול) אם באמת כאב לי כל כך או שאני היסטרית.
השעה 19:00 וביחד עם הרופאה אנחנו מחליטים לחכות בחדר ההמתנה, לראות אם הדימום יירגע על מנת שאוכל לחזור הביתה.
אחרי שעה אני מבינה שהדימום לא בכיוון של רגיעה, בוחרת להתאשפז. אני בצום למקרה שיהיה צורך בגרידה.
בינתיים מגלים שמחר תהיה שביתה בגנים. אמא שלי תישאר אצלנו כדי שבעלי יוכל לחזור אליי בבוקר. למרות השביתה, מסיבת חנוכה תתקיים בערב בגן.
ההמוגלובין יורד ואני מודאגת. ממשיכה לדמם. יוצאים כל כך הרבה גושים ואני לא מבינה מאיפה, איך ייתכן שבשבוע כזה הרירית כל כך עבה. הצוות טוען שהדימום אמור להיות כמו מחזור חזק. הדימום חזק פי 10 ויותר ממחזור רגיל אצלי.
באמצע הלילה כאבים ובחילה וחולשה, ניסיתי להגיע לשירותים אבל האחות שכנעה אותי לחזור למיטה. התחתונים שוב רטובים אבל כבר לא אכפת לי, אני בכותנת של בי"ח ומצידי שכולה תהיה אדומה.
בבוקר סיבוב רופאים, בעלי עדיין לא הגיע. הרופא הבכיר הוא הרופא שעשה לי את הגרידה האחרונה לפני חצי שנה. הוא מופתע לשמוע שגם אחרי הגרידה שלו היתה שארית. בינתיים הדימום במגמת הפחתה. אנחנו מסכמים שיעשו אולטרסאונד נוסף ואז נחליט מה עושים.
גם הרופאה הבכירה של האולטרסאונד זוכרת אותי. רושמת היסטוריה מיילדותית מושלמת (אפילו יותר מהרופאה במיון). היא מאשרת שהשק יצא, יש תוכן עם זרימת דם אבל בגודל שלא מחייב גרידה מיידית.
חוזרים למחלקה, מחכים שהרופאים יתפנו. אחרי שעה וחצי הרופא מגיע, מסתבר שהוא בדק את התיק של הגרידה שהוא עשה, רצה להבין אם יש משהו מבני שעלול לגרום לשאריות - אין. אני אומרת שאני מעדיפה להימנע מגרידה בשלב הזה ואנחנו מסכמים שניתן לגוף צ'אנס ובמידת הצורך אעבור עוד היסטרוסקופיה. אני מעדכנת את הרופא שלי והוא מסכים עם ההחלטה.
24 שעות אחרי שגילינו שאין דופק, אנחנו בדרך הביתה.
אני מותשת אבל מלאת אדרנלין שלא מאפשר לי להירגע.
היום הקצר של השנה. 21/12. בערב הולכת למסיבת חנוכה. לא בוכה במסיבה! אבל עומדות לי דמעות בעיניים בשיר אחד. שיר של יהורם גאון שלא זכרתי שאני מכירה.
הריון מספר 6 היה ונגמר.
