שוב - כשיש צורך, זה עשוי להיות
אפילו הכרחי. קשה לדעת מבחוץ האם באמת היה צורך משמעותי, או שזה היה הליך חצי-שגרתי (כי אם הסיבה היא שעוד לא היתה יניקה, אז זה עדיין בתוך ה"שגרתי", ואם הסיבה היתה דימום, או חוסר התכווצות של הרחם, אז זה צורך אישי). דימום לאחר לידה (והכוונה היא לא ללוך הלידה, שהוא דימום תקין, בדומה לוסת, אלא לדימום חריג - שזה דבר שונה לגמרי) הוא אחת הסיבות המשמעותיות שהיו פעם לתמותת יולדות (לא הלידה בלי אפידורל, וגם לא הלידה בבית). היכולת כיום לטפל בדימום, היא אחד הגורמים המשמעותיים לירידה בתמותה האמהית בלידה. כך שיש לפיטוצין לעיתים תפקיד חשוב ומועיל, ולא במקרה הוא גם חלק מהציוד של מיילדות הבית. הבעיה בעיניי, היא כאשר משתמשים בו באופן שגרתי, גורף, על כל הנשים, בין אם יש להן דימום ובין אם לא, בין אם הרחם מתכווץ ובין אם לא. במצב כזה, הסיכונים והנזק שבשימוש, עולים. ההשפעה ההורמונלית, היא משהו חמקמק, שקשה להגדיר ולמדוד אותו. זה לא שחור ולבן. למשל - למרות (ואולי בגלל) שלא עברתי ממש לידה, בלידה הראשונה, ולמרות שהתינוקות שלי נלקחו ממני לאחר הלידה (נתנו לי לנשק את העקב, בעודי קשורה....), חוויתי בלידה הזו את נפילת ההורמונים המפורסמת של היום השלישי, בצורה בולטת - ודווקא בלידה הביתית, בה ההורמונים פעלו כסדרם וכשיאם, לא היתה שום נפילה כזו (ולמעשה, שבועות אחדים עברו עלי באופוריה, שלאט לאט הפכה לשגרה. בלי נפילות). לא מדובר על העדר הורמונים מוחלט, אלא על העדר יחסי, ולכן זה דבר שאי אפשר להרגיש אותו ברמה האישית, אלא רק בסטטיסטיקות. למשל - אם בודקים רמות של דכאון אחרי לידה, או קשיי התקשרות בפיצול על פי ניתוק לאחר הלידה, מתן פיטוצין וכדומה.