אֲנִי לְדֻבִּי וְדֻבִּי לִי: הצצה אל טיוטות ספר של מאיר שלו

[יעלקר]

אֲנִי לְדֻבִּי וְדֻבִּי לִי: הצצה אל טיוטות ספר של מאיר שלו​

איך יצר מאיר שלו בספרי הילדים שלו את שפתו הייחודית, החכמה והמצחיקה? טיוטות מארכיונו של הסופר חושפות בפנינו כמה מתהליכי המחשבה המרתקים שלו, כשכתב את ספר הילדים האהוב "רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב"​

יעל אינגל | 20.11.24

מאיר שלו (צילום מפסטיבל הספרים בלייפציג, 2015, מתוך ויקיפדיה); כריכת הספר "רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב" שאייר יוסי אבולעפיה וטיוטה מארכיונו של שלו שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית.
מה הייתם נותנים תמורת הזכות להיכנס לרגע למוחו הקודח של הסופר האהוב עליכם כשהוא כותב ספר ילדים ותוך כדי מלהטט בשפה העברית כאילו היא גן שעשועים אחד גדול?
ארכיונו של מאיר שלו, שהגיע לאחרונה למשמורת בספרייה הלאומית, מאפשר לנו הצצה נדירה כזו. הארכיון עמוס וגדוש: יש בו טיוטות של רומנים וספרי עיון שכתב; יש ארגזים מלאי פרסים ותעודות הוקרה; ארגזי מכתבי קוראים ואפילו ארגז מלא עבודות של תלמידים וסטודנטים המנתחות את כתביו.
אבל מה שמשך את תשומת ליבנו הפעם הם דווקא כמה עמודים צפופים בכתב ידו, שהתגלו כאוצר בלום. טיוטות של אחד מספרי הילדים המצחיקים והאהובים שכתב מאיר שלו, "רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב", שהתפרסם בשנת 2004. הדפים הללו מאפשרים לנו הצצה לתהליך הכתיבה והשכתוב של אחד הסופרים הגדולים שחיו ופעלו בישראל וחושפים בפנינו את החשיבה המאומצת שהשקיע שלו בכל מילה ומשפט, את התהליך שבו המציא שלו מילים חדשות וחידושי שפה וגם מתי ואיפה ידע למחוק קישוטים מיותרים שלו עצמו.

זהו ספר הילדים העשירי של מאיר שלו והוא יצא לאור לפני 20 שנה בדיוק. שלו היה כבר אז אחד מהשמות הגדולים של הסיפורת העברית, וגם כסופר ילדים היו בידיו הצלחות כבירות כמו "הכינה נחמה", "קרמר החתול", "גומות החן של זהר" ו"הטרקטור בארגז החול".
שלו כתב ספרי ילדים שנונים, מצחיקים ומלאי התחכמויות, כאלו שגם ההורים המקריאים נהנים לקרוא, אבל ב"רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב" נדמה שהוסיף גיבורה חשובה מעל עלילת הספר – יש שם כוכבת אחת והיא לא רוני ולא נומי אלא השפה השפה העברית (על כך כתבה ראשונה יעל דר ב"הארץ"). כמו ביאליק ושלונסקי לפני, גם שלו הוסיף לכתיבתו שפה ייחודית משלו – שפה שהוא יצר, שכלל והצחיק בה, ובספר הזה הדבר ניכר מהרגע הראשון. כבר בשנייה ששולפים את הספר מהמדף, נתקלים במשחק מילים בכותרת: השם 'נעמי', כפי שמוכר עוד מהתנ"ך נכתב עם האות ע' (מהמילה נועם, נעימות) ואילו כאן – מופיעה במקומה האות ו', כדי ליצור דמיון הומוריסטי בין שמות גיבורות הספר. כבר נהיה ברור שגם המבוגרים יזכו פה למנה של הנאה – זהו סוג של הומור שמיועד כמובן רק ליודעי הקריאה ולא לקהל הברור מאליו של הספר – הילדים הצעירים.

עם ספר ילדים אחר שכתב, "ככה זה כשאוהבים" (2019), מתוך אלבום פרטי.
הספר עוסק במשפחה יוצאת דופן 'בִּמְיֻחָד וּבִמְאֹד': אמא גבוהה, אבא קטן ולהם שתי ילדות: רוני ונומי. יחד הם עובדים בגן חיות והילדות לומדות בו, בבית ספר מיוחד רק עבורן בו המורים הם לא בני אדם אלא "בני-חיות". בהתאם לסיפור על המשפחה המיוחדת, שמנהגיה משונים, ומעט קסומים ומכושפים, אפילו, גם העלילה מעט פנטסטית: לגן החיות, בו יש גמל עם שלוש דבשות, זאב צמחוני ונחש שיודע לרקוד, חסרה רק חיה אחת – דב. והאב משתוקק למצוא אחד כזה. כל המשפחה מתגייסת לעזרתו ולבסוף רוני ונומי צדות לאביהן דב. כמו העלילה הפנטסטית, גם שפת הספר פנטסטית ובתוכה מחליף משחק שלו בפעלים ובשמות עצם כדי ליצור קסם כפול.
בספר עצמו יש אינסוף דוגמאות כיצד שלו מלהטט בשפה העברית, ממציא מילים וביטויים חדשים ומחדש את השפה באופן וירטואוזי ומצחיק עד דמעות. בטיוטות שבארכיונו אפשר לראות את התהליך המופלא, תהליך היצירה שבו להטוטיו של שלו מתפתחים תחת עטו המושחז.

כך למשל, הוא מספר על האמא בסיפור, לה אוצר מילים מפתיע ומשונה, ומתלבט לגבי חידושי המילים שלה:

"וְאִמָּא גְּבוֹהָה, כְּמוֹתָהּ לֹא רָאִיתָ,
שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִלִּים כְּמוֹתָן לֹא שָׁמִיתׇ:
"קָקִיתִי קָקָאוֹ", "תָּפַסְתִּי אֲזְנׇּב"
וְ"תִּרְאוּ, יַלְדוּת, הַיָּרֵחַ יוֹרֵחַ".
'תפסתי אזנב' הופך להיות "אזנבתי ארנב" ולבסוף ל:
"הזנבתי ארנב" שהוא הביטוי שאכן הופיע בספר בסופו של דבר.

במקום אחר בטיוטה אפשר לראות את ההתלבטות של שלו , כשהוא מחפש שם תואר מדויק עבור האב שלא מתייאש וממשיך לחפש מודעת בעיתון, בה אולי סוף סוף מישהו מוסר דב ומחפש בית חם שיאמץ אותו:
"כך הוא ממשיך, יום אחר יום
מלכודות ובורות ועיון בעיתון"

ובמקום המילה 'עיון' – רואים איך הוא מחפש בצד הדף תחליף ראוי יותר עבורה: 'חיפוש, נבירה, עלעול, פשפוש, דפדוף'. צבע הדיו והעופרת מעידים כי כתב אותם בכלי כתיבה שונים, ככל הנראה בזמנים שונים. כך הוא חוזר ועושה סיעור מוחות עם עצמו ומתלבט שוב ושוב על כל מילה ומילה שיש לו ספק לגביה בטקסט. בסופו של דבר נבחרה המילה "חיפוש":

"כָּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ, יוֹם אַחַר יוֹם
מַלְכּוֹדוֹת וּבוֹרוֹת וְחִפּוּשׂ בָּעִתּוֹן"

בטיוטות שמצאנו בכתב ידו מתמקד שלו בדף אחד ספציפי בספר: שיא הדרמה – סצנה מפחידה בה הבנות מצאו סוף סוף דב גדול ומפחיד, שמאיים לטרוף אותן. שלו כותב את אותה פיסקה, שוב ושוב, בשינויים, עד שמצא את הנוסח המדוייק לו, אותו ילדים רבים יודעים כבר לדקלם:

"ופתאם
פתאם בא הדב פוסע על שתיים
רגלים כמו גזעים והראש בשמים זקוף ומגיע עד השמים
פער את הלע, איזה שיניים…
במקום אחר:
פתאם בא הדב פוסע על שתיים
תפס את החכה בשתי הידים
דב גדול אחד מול שתי ילדות
הדב התרגז: הביתה, ילדות חצופות

ובדף אחר:
"הדב צחקק התרגז: תסתלקו ילדות מגעילות טפשות!
הילדות צעקו: טיפש אתה בעצמך!

בסופו של דבר, הגרסה הסופית נראית כך (מצאו את ההבדלים):

וּפִתְאֹם
פִּתְאֹם בָּא הַדֹּב, פּוֹסֵעַ עַל שְׁתַּיִם,
רַגְלָיו עַל הָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם
נוֹהֵם וְזוֹעֵם וְחוֹשֵׂף הַשִּׁנַּיִם:
"אֲנִי מֵרִיחַ דְּבַשׁ! וְגַם שְׁתֵּי יְלָדוֹת!
אָחַז בַּחַכָּה וְהִתְחִיל לִמְשֹׁךְ…
אֲבָל
מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי רוֹנִי מָשְׁכָה
וְגַם נוֹמִי הֶחֱזִיקָה בְּכָל כֹּחָהּ,
וּשְׁתֵּיהֶן צָעֲקוּ: "תָּפַסְנוּ אוֹתְךָ!"
הַדֹּב הִתְרַגֵּז: "טִפְּשָׁה! וְגַם אַתְּ!"
הַיְּלָדוֹת כָּעֲסוּ: "טִפְּשָׁה אַתָּה בְּעַצְמְךָ!"

בכל ספריו של שלו מוחבאים איזכורים לתרבות העברית והיהודית, וכמובן לספר הספרים ששלו אהב מאוד, ובספרי הילדים שלו הם קסומים עוד יותר. הוא מכניס את האזכורים לא בצורה ישירה, אלא בעיבוד "שלוי" – מלא הומור. דוגמא לכך היא האב שחולם על כך שימצא לעצמו סוף סוף דב וממלמל לעצמו: "אֲנִי לְדֻבִּי וְדֻבִּי לִי" (על משקל "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" מתוך משל שלמה המלך על קשר האהבה בין עם ישראל לאלוהים, ב"שיר השירים").
בקיאותו של שלו בתנ"ך לא נופלת משליטתו ברזי התרבות העברית. כשהדב מגיע בסופו של דבר לבית וההתרגשות בשיאה, האמא אומרת "דֻּבָּה רַבָּא רַבְרְבָא!". מי שלא מכיר את שירי הילדים של ביאליק אולי יחשוב שנפלה פה טעות ולא יזהה את השורה מתוך פזמון השיר "דֹּב" שנדפס לראשונה לפני 100 שנה:

"בָּא, בָּא – מִי הַבָּא?
דֻּבָּא, רַבָּא, רַבְרְבָא!"
("דֹּב", מאת חיים נחמן ביאליק, נדפס לראשונה בתשל"ג).

עוד ביטוי של הוירטואוזיות בה שלו משלב אזכורים למקורות יחד עם משחקי לשון וסלנג עכשווי אפשר לראות כששלו מתלבט על האופן בו נכון לכתוב את הביטוי "מה דב ומה נעים", על משקל "מה טוב ומה נעים", הלקוח מתהילים, פרק קל"ג, פסוק א': "הִנֵּ֣ה מַה־טּ֭וֹב וּמַה־נָּעִ֑ים".

בהתחלה, הוא משרבט בשולי הדף, בתחילה למעלה: "מדוב ומנים" באמצע: "מדב ומנעים", ואז למטה עוד ניסיונות ובדיקות: "מה דב ומנעים" ואז "מה דב ומנים".

בסופו של דבר, בספר עצמו, כשכל המשפחה ממהרת בבוקר להתארגן ולצאת מהבית האב, מזמר לעצמו: "מַה דֹּב וּמַנָּעִים".
"רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב" הוא ספר שהמבוגרים הקוראים אותו נהנים לא פחות מהצעירים שלאוזניהם הוא נועד. שלו מלהטט ברבים מספרי הילדים שלו בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, וכמעט בכל ספריו ניתן למצוא למעשה שני סיפורים לפחות: אחד שמיועד לילדים ואחר נוסף, שמורכב מהומור, איזכורים ובדיחות שמיועדות רק למבוגרים: כך לדוגמא אשתו של הדב יעקב היא "אֵם חַד-גּוּרִית" (אמא רק לגור אחד ) על משקל – אם חד הורית, ביטוי חדש למדי בתרבות הישראלית.

האיורים של שותפו ליצירה, יוסי אבולעפיה, מוסיפים רובד שלם של הומור שנגלה רק למי שיתעכב ויעיין בהם בתשומת לב. כך אחת המורים או שמא מורות בבית הספר של רוני ונומי הוא לָמוּר לבנת, על משקל הפוליטיקאית לימור לבנת, שסביר שילדים פחות מכירים.
הטיוטות של "רוֹנִי וְנוֹמִי וְהַדֹּב יַעֲקֹב" הן רק דוגמה קטנה לתהליך העבודה המרתק של שלו, ומזכירות לנו שגם ספר ילדים טוב דורש עבודה נוקדנית ודקדקנית, המון ידע וכמובן כישרון, שהופך טקסט מסתם מילים לסיפור שילדים והורים נהנים לצטט ממנו שורות על גבי שורות, סיפור שהרבדים שבו מתגלים בהתאם לגיל ולידע שלנו, סיפור שהוא נכס לכל המשפחה.
ומה עוד צופן הארכיון של שלו בחובו? אין מה 'לְהִתְמַהֵר', נחכה בסבלנות לקיטלוגו המלא של הארכיון ונראה אילו אוצרות נוספים יתגלו לנו.
באדיבות הספרנים מגזין הספרייה הלאומית

​

באדיבות