אאאאאהההההההההההההההההההההההההההההה
יום קשה עבר עליי. מהצהריים אני רק נושכת את השפתיים כדי לא לבכות וגם כנראה פיתחתי עור של פיל שהצלחתי לא להראות שום רגש היום. אחותי נחתה היום בארה"ב אחרי ש12 שנה היא לא הייתה בארץ. הקטע הוא שאמא שלי ממש חיכתה לה שהיא תבוא. אבל שהיא באה היא לא זיהתה אותה. לא ממש ציפיתי לזה, כי אמא כל הזמן מדברת איתה בטלפון ושואלת אותה: "מתי את באה?". איך לא חשבתי שאחותי השתנתה ושאמא לא תזהה אותה. כמה שיקרתי היום, אם הייתי פינוקיו נראה לי שהאף שלי היה מגיע לסין אם לא לירח. בהתחלה לא ככ הבנתי, כי שאחותי חיבקה את אמא אז אמא חיבקה אותה בחזרה אבל לקח לי קצת זמן להבין שאמא חושבת שהיא "אורחת". הכל התחיל שאמא חיבקה את אחותי הקטנה והביאה לה נשיקה, ואז היא באה אליי ואמרה לי: "גם לך מגיע נשיקה ילדה חמודה שלי". אז אמרתי לה: "ומה עם תמי? היא באה מרחוק". אז יודעים מה אמא אמרה: "מי זאת תמי?" הצבעתי על אחותי שבשלב זה התחילה להחליף צבעים, אז אמא אמרה את הנוראי מכל: "גם לי יש בת שקוראים לה תמי" - אני כותבת את זה עכשיו ונחנקת כי התאפקתי ככ לא לבכות, התאפקתי ככ להיות חזקה בשביל אחותי. כולנו העמדנו פנים שלא שמענו - אחותי ממש בהלם, אין לה מושג מה זאת המחלה הזו - הדפסתי לה את החוברת שהכנתי ורציתי לתת לה ממזמן, מקווה שזה לא יעציב אותה. מאוחר יותר אבא שלח את אמא לבקש שאחתוך לו מילון: אז אמא אומרת: "אבל מה עם האורחת, תביאי לה גם" - ניסיתי לומר לה שוב ושוב ושוב שזאת הבת שלה שזאת תמי, אבל היא לא ממש זוכרת. מאוחר יותר יצאנו להחזיר את אחותי והבן שלה הבייתה ותמי באה איתי, אז היא שאלה אותי על המחלה של אמא. שיקרתי ככ היום, ניסיתי להסביר שתמי השתנתה ושהיא עם כיסוי ראש ושהיא התבגרה ככ הרבה שבקושי אני מזהה אותה - אבל שאלוהים יעזור לנו וישלח לנו נס. היום זה היה רק היום הראשון, אני מאוד מקווה שהימים הבאים יהיו פחות קשים ושאמא תזכור את הבת שלה. יום מאוד עצוב לי
יום קשה עבר עליי. מהצהריים אני רק נושכת את השפתיים כדי לא לבכות וגם כנראה פיתחתי עור של פיל שהצלחתי לא להראות שום רגש היום. אחותי נחתה היום בארה"ב אחרי ש12 שנה היא לא הייתה בארץ. הקטע הוא שאמא שלי ממש חיכתה לה שהיא תבוא. אבל שהיא באה היא לא זיהתה אותה. לא ממש ציפיתי לזה, כי אמא כל הזמן מדברת איתה בטלפון ושואלת אותה: "מתי את באה?". איך לא חשבתי שאחותי השתנתה ושאמא לא תזהה אותה. כמה שיקרתי היום, אם הייתי פינוקיו נראה לי שהאף שלי היה מגיע לסין אם לא לירח. בהתחלה לא ככ הבנתי, כי שאחותי חיבקה את אמא אז אמא חיבקה אותה בחזרה אבל לקח לי קצת זמן להבין שאמא חושבת שהיא "אורחת". הכל התחיל שאמא חיבקה את אחותי הקטנה והביאה לה נשיקה, ואז היא באה אליי ואמרה לי: "גם לך מגיע נשיקה ילדה חמודה שלי". אז אמרתי לה: "ומה עם תמי? היא באה מרחוק". אז יודעים מה אמא אמרה: "מי זאת תמי?" הצבעתי על אחותי שבשלב זה התחילה להחליף צבעים, אז אמא אמרה את הנוראי מכל: "גם לי יש בת שקוראים לה תמי" - אני כותבת את זה עכשיו ונחנקת כי התאפקתי ככ לא לבכות, התאפקתי ככ להיות חזקה בשביל אחותי. כולנו העמדנו פנים שלא שמענו - אחותי ממש בהלם, אין לה מושג מה זאת המחלה הזו - הדפסתי לה את החוברת שהכנתי ורציתי לתת לה ממזמן, מקווה שזה לא יעציב אותה. מאוחר יותר אבא שלח את אמא לבקש שאחתוך לו מילון: אז אמא אומרת: "אבל מה עם האורחת, תביאי לה גם" - ניסיתי לומר לה שוב ושוב ושוב שזאת הבת שלה שזאת תמי, אבל היא לא ממש זוכרת. מאוחר יותר יצאנו להחזיר את אחותי והבן שלה הבייתה ותמי באה איתי, אז היא שאלה אותי על המחלה של אמא. שיקרתי ככ היום, ניסיתי להסביר שתמי השתנתה ושהיא עם כיסוי ראש ושהיא התבגרה ככ הרבה שבקושי אני מזהה אותה - אבל שאלוהים יעזור לנו וישלח לנו נס. היום זה היה רק היום הראשון, אני מאוד מקווה שהימים הבאים יהיו פחות קשים ושאמא תזכור את הבת שלה. יום מאוד עצוב לי
שבת שלום ענתי יקרה, לך לאמא שלך ולכל האנשים הנפלאים פה בפורום