חלק ג' ואחרון...
האבחון היה נקודת מפנה עבורי ובדיעבד גם עבורו. קיבלתי 'אישור רשמי' שהוא 'לא שם'- והתחלתי לראות אותו כמו שהוא, ילד רגיש ומיוחד. הפסקתי לחקור אותו, לשאול אותו שאלות בלי סוף ולבחון- והתחלתי לספר, לחלוק ופשוט לבלות יחד. השינוי היה מדהים!!! היום כפיר בן 4 ו-4 חודשים. מדבר לעניין (רוב הזמן...), שומר יותר על קשר עיין, מספר על דברים שקרו כשהיה בן שנה (!), מפגין דמיון עשיר מאוד, משחק סימבולי בלי סוף, אוהב מאוד להתחפש ולהציג, עוסק במשחק משותף, מיישם תורות בשיחה, משחק עם ילדים ובמשחקי לוח, אוהב מאוד מגע- חיבוקים נישוקים והתכרבלות יחד. יש לו שני חברים טובים שאיתם הוא באינטראקציה טובה. מתבייש כש'צריך' וגם אומר את זה, מביע רגשות במילים, מפגין חוש הומור וגם (הידד!) משקר... עדיין, הילד הזה הוא חידה. הוא רגיש בצורה יוצאת דופן, ממש 'קולט' אותי, מבלי שאמרתי דבר... שלא כמו בנים אחרים, הוא יעדיף לשחק ב'כאילו' ולא במכוניות/רובים. אכן- הוא ביישן יותר ולוקח לו זמן ליצור קשר חברתי משמעותי- אם כי הוא יוזם תקשורת, עדיין זה יותר מהוסס וניתק בקלות יחסית. בנושא השפתי- האקולליה נעלמה, אבל הוא כן יחזור על משפט שאמר מיוזמתו יותר מפעם אחת אם זה מרגש אותו (בעבר תוך עלייה על קצות האצבעות והצבעה והיום בקפיצה ומחיאת כפיים) וגם הטון שלו עולה בסוף המשפט. עם ההתפתחות השפתית הופיעו גם ג'סטות רבות שפשוט לא היו שם עד גיל 3 ויותר. גם יש קושי בהפנמת דקדוק נכון- עדיין אומר 'אני תביא' ו'את תלך' למרות שהוא יודע שזאת טעות. אני חושבת שגם יש קושי בהבעת/קליטת רגשות מורכבים כמו קינאה, אכזבה, סקרנות... שרידי חרדה שספג ממני עדיין יש בו. כשהוא עושה משהו שיודע שימשוך את תשומת ליבי (כמו אומר משהו לחבר)- הוא מלכסן אליי מבט כאומר: "אמא, את רואה? אני בסדר..." ימים יגידו.
