אני לא חושבת שהייתי מתישהו בארון
בערך בדייט השלישי שלי ושל זוגי אמרתי לו שאני לא רוצה ילדים ומה דעתו. אם הוא היה רוצה ילדים, אני לא מאמינה שהיינו ממשיכים לצאת. מגיל צעיר היה לי די ברור שאמהות זה לא בשבילי, כך שבכלל לא היה שלב של התחבטות -> החלטה -> ארון -> יציאה. כנראה הבהרתי את זה כבדרך-אגב (אני לא זוכרת). חמותי שמעה על זה מזוגי, לפני החתונה, והגיבה כמצופה (היא פסיכולוגית), כלומר אמרה שנורא חבל אבל שהיא מקבלת את הבחירות שלנו (או משהו דומה לזה). אני עשיתי לה שיחה על זה לפני כמה חודשים והיא אמרה פחות או יותר דברים באותה רוח: קשה לה עם זה (לה יש חמישה ילדים, בלי עין הרע) והיא חושבת שאני מפסידה המון ובעיקר היא חוששת שנצטער על זה בעתיד. לאמא שלי וסבתא שלי קצת יותר קשה, אבל לאחרונה הן אפילו התבדחו קצת בעניין, כך שהן מפנימות לאטן (נראה לי גם שאמא שלי מבינה יותר ויותר שאני פשוט לא מתאימה לאמהות). לאבא שלי בכלל לא מזיז, הוא ישמח כל עוד אני אהיה שמחה. עם זאת, בעיקר מתוך רצון להעלות את האופציה של לא להביא ילדים לפני השטח, אני מעלה את הנושא בכל הזדמנות ולרוב התגובות עוינות מאד. שכנה חדשה שלי אמרה לי לא מזמן שזה חולני לגמרי (ככה, מהמותן). אחרים אמרו שזו מחלת-נפש, שזה לא טבעי, שזו הדרך היחידה של אשה להגשים את עצמה, שאני אצטער, שאני אגואיסטית, שאני אמות לבד, שאני הורסת את העם היהודי ועוד ועוד. אני בטוחה שרובכן מכירות את זה. אולי נפתח שרשור עם תגובות כאלו? בסוף זה יהיה ממש משעשע, לא?