התפרצויות כעס ליד הילדים בעייתיות ללא ספק
גם כאשר הן מתרחשות בין בני הזוג וגם אם הילדים צופים כיצד אנו מתפרצים על אנשים אחרים או בתגובה לאירועים מתסכלים. חשוב לזכור כי ילדים לומדים את מה שאנו מלמדים, אך גם את מה שאנו מראים, עושים, מרגישים ואפילו מביעים רק בשפת הגוף לידם. לדוגמא, אם אנו כהורים מתווכחים ליד הילדים, אבל שפת הגוף שלנו מביעה נינוחות וחיבור, כלומר יושבים קרוב, לא חשים זעם או עצבנות רבה אבל לא מסכימים לגבי משהו - הילד חווה את כל המרכיבים יחדיו. לעומת מצב בו אנו אומרים מעט, אך אנו חשים זעם ועצבים, הדבר מתבטא בשפת הגוף אם נרצה או לא, והילדים גם כאן קולטים את כל המרכיבים. בענין הזה, הייתי דווקא מביעה עמדה ברורה נגד ההתנהלות הזו, ומנסה להסביר שחוויה אחת כזו שווה לחוויות רבות אחרות בהן אנו מנסים ללמד את הילדים התמודדות עצמאית, או אומרים להם שכדאי לפתור דברים ולא באלימות... מהר מאד (ומהר מדי) אנו נראה את הילדים מחקים את ההתנהגות הזו בדיוק, וממה לא נאהב אותה. לכן - יש מקום לקו תקיף בעיניי, או לפחות ל"שים מראה" מול ההתנהגות באמצעות שאלות כמו: מה אנחנו מלמדים? כהורים. לעיתים, לראות את עצמנו "דרך העיניים של הילדים" - מזעזע אותנו ומייצר שינוי. לעיתים אנו נעשה שינוי רק בגלל שעלינו לשמש דוגמא. אז, לתרגל נשימות עמוקות לבטן...איפוק והתאפקות כמודל ודוגמא....איך מתעלים מעל לעצבנויות היומיומיות....אין ברירה. אסור לתת ל"שד הכעס" לנהל אותנו כי ידוע ש - "הכעס עיור" - היית נותן לנווט עיור לנוט את הספינה?