אבא גיבור ומת או אבא פחדן וחי

[No name for now]

אבא גיבור ומת או אבא פחדן וחי

תקראו את הרשומה הזו בבלוג יש פה אנשים שמודים שהם כועסים על אבא שהוא מת

 

[נביאה שוטה]

הכעס הוא חלק בלתי ניפרד מהכאב..

אני מסכימה עם הרבה דברים שרשומים שם..כמו למה יש משתמטים שצריך להגן עליהם וכד'.. אצלי הכעס הוא בכיוון שלמה לי זה קרה ויש אנשים שלא מוכנים לסכן את החיים שלהם אז זה לא יכול לקרות להם(בערך..) ועוד דבר, יש כעס כמו שנאמר ,איך אבא העיז לעזוב אותי.. מקווה שהבנתם למה אני מתכוונת..

 

[No name for now]

מוזר לי

אני בכלל לא כועסת לא על אבא שלי שעזב אותנו ולא על המדינה שלא התייחסה לתלונות שלו ונתנה לו למות אני עצובה אבל לא כועסת

 

[בוחר בתשוקה]

בוקר טוב לכולם...../images/Emo24.gif

קודם כל אני משתתף בצערכם...איך אפשר שלא.. ואני באמת ובתמים שואל..תוהה.. אתם כועסים עליהם או גאים בהם? אם הייתם יכולים להחזיר את הגלגל לאחור...מבלי לדעת מה יקרה האם הייתם מעודדים אותם לשרת את המדינה היחידה שלנו...לקבל אבא גיבור, אבא שתהיו גאים בו או שהייתם מעודדים אותו להשתמט...להישאר בבית, איתכם....להיות גאים בו פחות....על העזיבה שלו.. מאחל כל טוב....רק אושר ושמחה )

 

[No name for now]

יש יותר מדי הירואיזם

אבא שלי לא גיבור אבל הוא חלל צה"ל, אני גאה בו כי הוא אבא שלי הוא לא עשה שום דבר מיוחד בסך הכל שירת בצבא כמו שכל אזרח מחויב כשאנחנו קטנים תמיד אומרים לנו "חייל גיבור" וזה נשאר, כמה הם באמת גיבורים?

 

[בוחר בתשוקה]

חללי צה"ל שאני מכיר...גיבורים אחד

אחד... אחד נפל בשטחים...ממש לידי אחד נפל בלבנון...כשהייתי בסדיר...ממש ממש לידי ועוד 5 שנפלו..במלחמה האחרונה...ממש ממש ממש לידי כן..הם גיבורים! וצודקת..לא כל חלל צה"ל הוא "גיבור" אבל גיבור זה מושג יחסי...בשביל כל יתום אבא שלו הוא הכי גיבור בעולם...לא?

 

[danashi]

לא.

הכללות יכולות להרוג אותי.

 

[danashi]

לא כולם גיבורים

זה לא עושה אותם אנשים פחות טובים אבות פחות טובים או פחות מתים. מה זה משנה כמה גיבורים?

 

[הכוכב הרביעי]

לילה טוב גם לך

לגבי השאלה שלך, גם אותי כמו את ג'ון דו ורוב האחרים זה מטריד. הרבה זמן כעסתי עליו. היום אני מנסה לסלוח. לגאווה כמובן אין מקום (תדפדף קצת אחורה בפורום - נדמה לי שהסברתי כבר למה אני לא חושב שמישהו בכלל אמור להיות גאה בדברים שמישהו אחר עשה). בכל אופן, בניגוד לג'ון דו אני ממש לא הייתי עושה כמוהו. מצטער, המחוייבות הראשונית של הורה היא לילדיו. אני גם די פחדן. חוץ מזה, אני אחד מאותם אלו שאתה קורא להם משתמטים - או לפחות אמור לקרוא להם ככה. יש שתי סיבות שבגללן שירתתי שלוש שנים בסדיר ועוד חמש במילואים: 1. כי לא הייתי מספיק אמיץ כדי לעשות בלאגנים ופחדתי מהכלא (וגם האמנתי שמסתכלים על זה אח"כ בשוק העבודה). 2. כי לקח לי שמונה שנים לסדר את עניין הפטור בצורה שקטה וסולידית. ככה שאני בהחלט לא מגנה את אלו ש"משתמטים". אני גם לא מתלהב מחברה מגוייסת. אני חושב שפירוש שמדינה היא בסך הכל כלי טכני שנועד לתת לי דברים שמסגרות אחרות לא יכולות לתת: בטחון אישי וחברתי, סביבה להתפתחות תרבותית, תשתיות, וכו'. אה, כן. וגם מסגרת שבלעדיה קשה להחזיק נבחרת כדורגל. ולכן אני בהחלט מצפה שאמנים, מדענים, אנשי רוח וספורטאים מצטיינים לא ילכו לצבא אלא יתרמו בדרך אחרת, שבה הם תורמים יותר למדינה. (לכל מי שקופץ עכשיו הבהרה אחרונה בהחלט: המונח "אמנים" לא כולל את ז'אקו). יותר מכך, אני חושב שלצאת כנגד ה"משתמטים" זה לא פייר. כמו שאמרתי, המחוייבות הראשונה של הורה היא לילדיו. אם אני לא סומך על המדינה שקבלת ההחלטות בה היא כזאת שמעמידה את טובת ילדי בראש, זאת המחוייבות שלי לדאוג לטובתם. אני לא יכול ללכת כמו עיוור לפי מה שהמדינה מחליטה ואח"כ לבוא בטענות. ולכן כשרמת האמון שלי בהחלטות המדינה יורדת, המצב שבו יותר ויותר אנשים יקבלו החלטות עצמאיות שאינן מסתדרות עם החלטות המדינה הוא טבעי. אתם רוצים פחות משתמטים - תדאגו לוודא שכל חלל צה"ל הוא חלל שלא ניתן היה למנוע את מותו בשום אופן. תדאגו לזה שילדיו יקבלו את מה שמגיע להם בלי להתחכם ובלי לקשקש. תדאגו שהוא יקבל בחייו, כשהוא עוד אזרח המדינה, את מה שמגיע לו: השכלה בזול, יכולת להתפרנס בכבוד, וכו'. לגבי הסוגיה ש"כל חללי צה"ל הם גיבורים": נו, אני מכיר יותר מאחד שממש לא נפלו בקרב הירואי. חבר שלי שנהרג בתאונת דרכים, חניך שלי בתנועת הנוער שלא עמד בלחצים של הצבא והתאבד. עוד מישהו שנהרג בתאונת אימונים. כולם אנשים טובים ויקרים, ואף אחד מהם לא "גיבור". בסך הכל אנשים שרצו לחיות את חייהם. וחבל שלא זכו לעשות זאת.

 

[הכוכב הרביעי]

אה, כמובן, שכחתי שאלה חשובה

האישה הזאת שאתה כל כך דואג לה בפוסט המדובר, היא יודעת על הסאונה שהיתה פוסט אחד קודם?