sleeping is givin in
New member
אבא היקר
אתה באמת יקר. אדם יקר. אדם טוב. כבר עברו כ-3 שבועות מאז הריב הגדול בו הפסקתי לדבר איתך. ואיך אוכל להסביר לך את הרגשות שלי? את הסיבות שלי? הפסיכולוגית שלי תמיד אומרת לי שאני לא יודעת מהם הגבולות המבהקים בין הורים לבין הילדים שלהם. שאני רואה בכם כבני אדם לכל דבר, שאני תמיד מצדיקה אתכם במקום להבין שזה התפקיד שלכם להיות לי להורים, לא מטלה או המלצה, אלא התחייבות לכל החיים. אני יודעת, בשלב מסויים ניהיה חייבים להשלים. אבל אני רוצה שתדע שאני לא מוכנה לתת לך להתפרץ עליי ככה יותר. אתה תמיד מרגיש שאתה עושה מעל ומעבר בשבילינו ועל כן יש לך את הזכות לדבר אלינו בכל דרך בה תחפוץ. אולי זאת פשוט הדרך שלך להתמודד, לפתור דברים, להתפרק. אבל אין לה הצדקה! אבא... אבא היקר. אולי אתה תוכל להסביר לי מדוע תמיד הייתי צריכה להרגיש אשמה לבקש דברים בסיסים?... אוכל כשאני חוזרת הבייתה, טרמפ ביום גשום... לחשוש שאני סתם מטרידה ומטריחה, כפויית טובה. למה תמיד היינו צריכים להשאיר את הצרכים שלנו בצד בעוד המלחמות שלך נגד אמא תפסו כל מקום בחיים שלנו, הרסו כל חלקה טובה? הייתי עומדת לבדי, ילדה קטנה, ומנקה ערמות של בלאגן, לא דורשת דבר בתמורה, רק מתחננת לקצת שלווה. אף אחד לא היה שואל לשלומנו, עוזר בשיעורים, מראה חיבה. כל אדם לעצמו, כל אדם וכאבו שלו. אבא, אני אוהבת לשבת איתך, לדבר על פילוסופיה ותרבויות עתיקות, לשמוע את הבדיחות שלך, לקחת טיולים ארוכים. אני אף פעם לא קוראת לך "אבא", אלא רק בשמך הפרטי. ישנה הפרדה ברורה בין דמות אב סמכותית לבין הדמות שצמחת להיות בחיי. האם אתה זוכר את השנים, בהן בקושי החלפנו מילה? היית חוזר עצבני בכל ערב, אני הייתי ילדה שקטה כל כך ומאופקת. אבל נישברתי. ילדותי נלקחה ממני והפכתי לאמא קטנה ועצמאית. אדם גדל בעולם הזה, הוא לומד לשרוד... אנשים רומסים אותו, החיים חונקים אותו והוא לומד, הוא בונה חומות, מגננות. בסופו של יום ארוך הוא חוזר לביתו, למקלט שלו. אבל מהו בית? בבקשה, תאמר לי! כעת יש לי שני בתים. שני בתים שבורים ואף לא נחמה אחת. הרצון שלי גדול, אך היאוש שלי ענקי. אני לא מסוגלת לתקן הכל לבדי, לא יכולה לנהל את המשפחה הזאת וכבר נמאס לי לנסות. אבא, אדם יקר... מה אתה לפני הכל? מה גורם לך לגאווה? כמה עוד אוכל לתת? ובמה זה יעזור לי בכלל אם אינך יודע להבחין, לא מסוגל להעריך... האם תסלח לי? האם אסלח לעצמי?
אתה באמת יקר. אדם יקר. אדם טוב. כבר עברו כ-3 שבועות מאז הריב הגדול בו הפסקתי לדבר איתך. ואיך אוכל להסביר לך את הרגשות שלי? את הסיבות שלי? הפסיכולוגית שלי תמיד אומרת לי שאני לא יודעת מהם הגבולות המבהקים בין הורים לבין הילדים שלהם. שאני רואה בכם כבני אדם לכל דבר, שאני תמיד מצדיקה אתכם במקום להבין שזה התפקיד שלכם להיות לי להורים, לא מטלה או המלצה, אלא התחייבות לכל החיים. אני יודעת, בשלב מסויים ניהיה חייבים להשלים. אבל אני רוצה שתדע שאני לא מוכנה לתת לך להתפרץ עליי ככה יותר. אתה תמיד מרגיש שאתה עושה מעל ומעבר בשבילינו ועל כן יש לך את הזכות לדבר אלינו בכל דרך בה תחפוץ. אולי זאת פשוט הדרך שלך להתמודד, לפתור דברים, להתפרק. אבל אין לה הצדקה! אבא... אבא היקר. אולי אתה תוכל להסביר לי מדוע תמיד הייתי צריכה להרגיש אשמה לבקש דברים בסיסים?... אוכל כשאני חוזרת הבייתה, טרמפ ביום גשום... לחשוש שאני סתם מטרידה ומטריחה, כפויית טובה. למה תמיד היינו צריכים להשאיר את הצרכים שלנו בצד בעוד המלחמות שלך נגד אמא תפסו כל מקום בחיים שלנו, הרסו כל חלקה טובה? הייתי עומדת לבדי, ילדה קטנה, ומנקה ערמות של בלאגן, לא דורשת דבר בתמורה, רק מתחננת לקצת שלווה. אף אחד לא היה שואל לשלומנו, עוזר בשיעורים, מראה חיבה. כל אדם לעצמו, כל אדם וכאבו שלו. אבא, אני אוהבת לשבת איתך, לדבר על פילוסופיה ותרבויות עתיקות, לשמוע את הבדיחות שלך, לקחת טיולים ארוכים. אני אף פעם לא קוראת לך "אבא", אלא רק בשמך הפרטי. ישנה הפרדה ברורה בין דמות אב סמכותית לבין הדמות שצמחת להיות בחיי. האם אתה זוכר את השנים, בהן בקושי החלפנו מילה? היית חוזר עצבני בכל ערב, אני הייתי ילדה שקטה כל כך ומאופקת. אבל נישברתי. ילדותי נלקחה ממני והפכתי לאמא קטנה ועצמאית. אדם גדל בעולם הזה, הוא לומד לשרוד... אנשים רומסים אותו, החיים חונקים אותו והוא לומד, הוא בונה חומות, מגננות. בסופו של יום ארוך הוא חוזר לביתו, למקלט שלו. אבל מהו בית? בבקשה, תאמר לי! כעת יש לי שני בתים. שני בתים שבורים ואף לא נחמה אחת. הרצון שלי גדול, אך היאוש שלי ענקי. אני לא מסוגלת לתקן הכל לבדי, לא יכולה לנהל את המשפחה הזאת וכבר נמאס לי לנסות. אבא, אדם יקר... מה אתה לפני הכל? מה גורם לך לגאווה? כמה עוד אוכל לתת? ובמה זה יעזור לי בכלל אם אינך יודע להבחין, לא מסוגל להעריך... האם תסלח לי? האם אסלח לעצמי?
