אבא סוציופת

[Layla love]

אבא סוציופת

(כתבתי פה פעם, ואז מישהו כתב לי שבת יחידה לא שייכת לפורום של משפחות מורכבות כי אין לה ממש משפחה שתהפוך למורכבת, מקווה שלא כולם פה מרגישים דומה כי אני לא ממש מוצאת פורום אחר..)

אני אנסה להסביר בצורה הבסיסית ביותר

להסביר, כי אני יודעת שמי שיבין אותי יבין אותי, ומי שלא, כנראה יחשוב שאני הוזה או הזוייה לחלוטין. אני הכי נורמלית בעולם, אם מישהו שמכיר אותי היה קורא את כל זה, הוא לא היה מאמין שאני כתבתי...אבל מה לעשות, מצב קצת הזוי, ואני בת יחידה אז אין לי אח או אחות שיעמדו קרוב לנקודה שלי ויהיו לי לעוד זוג עיניים על המצב.

בת יחידה, בת 18, הורים גרושים מלפני 13 שנה, אמא התחתנה מחדש לפני 7 שנים (ועדיין בת יחידה). הפסקתי להתראות עם האבא לפני כשנתיים שלוש, לא זוכרת בדיוק מתיי, מרצוני החופשי. הרגשתי הרבה הקלה,כי לאורך השנים ראיתי בנסיעות הארוכות אליו מטרד, וגם הוא עצמו היה מעיק מבחינתי. ואז גם הפסקתי לענות לטלפונים\הודעות..

יש לציין שמגיל מאוד צעיר ידעתי מה הוא, ומה הוא לא. פשוט ידעתי. מה הוא? דפוק, אדם חסר רגש בעל כוח לשלוט באנשים. מה הוא לא? אבא. לא שלי ולא של אפחד. היה ברור מאוד שאי אפשר לדבר איתו על דברים של רגש, אמרתי מה שאמרתי רק כדיי להגיד, ובאותה מידה יכולתי להטיח את המילים הללו בקיר (שגם את זה עשיתי).

כבנאדם, אני לא משאירה שום עניין פתוח, באוויר,לא ברור, לא פתור, לא גורמת לאי הבנות. נגיד עם אחרים - אמא, בעלה, דודים דודות, חברים... - אני תמיד מתעמתת לגביי משהו שמפריע לי או לגביי כל מתח שהוא שיש באוויר או מה שלא יהיה,ומטהרת את העניין. בעיקר כי אני מאוד רגישה, וכל עניין כזה יכול מאוד להעיק עליי.

אבל אני מרגישה כבר תקופה, את העיניין הזה עם אבא, שמרגיש כמו משהו לא פתור, שפשוט לא יכול להיפתר, כי אי אפשר לדבר איתו, או כלום, בעצם (למי שפספס את הכותרת - אבא סוציופת).

לאורך השנתיים שלוש הייתי מדמיינת לעצמי מה היה קורה אם הוא פיזית היה פתאום פשוט נעלם, נהרג בתאונת דרכים נניח. תוהה ומנסה לדמיין, האם זה היה משפר את ההרגשה שלי סביב הנושא? (ובין השאר, ופחות קשור כרגע - האם הייתי חשה כל רגש לגביי האובדן הזה, אם היה בכלל לאובדן) ואז נזכרת בכל מיניי "מכתבים שלעולם לא ייקראו" או מה שלא יהיה, כאילו אנשים שבאמת איבדו פיזית אנשים, שעכשיו לא יכולים לשמוע את המילים שלהם, והמצב שלהם לא נשמע שלם בדיוק, בלשון המעטה.

ואז אני חושבת על זה, אוקיי, לדבר איתו זה אותו הדבר בין אם הוא פיזית נמצא או לא נמצא - לדבר איתו זה חסר משמעות. ואני מרגישה שזה יכול להיות סתם ראש בקיר להקדיש לזה מחשבה בכלל, כי אם אני הולכת ראש בקיר, למי יכאב - לי או לקיר? אבל משהו שם, גולמי, בועט ומפריע! וזה די נגרר ונמאס לי כבר..

אז מה לעזאזל אני עושה עם החרא הזה?
סליחה על הבוטות, אבל לאור העובדה ששאר ההודעה מאוד מאופקת...

ואני יודעת שיש גם תשובה של "מותק, אין מה לעשות, את צעירה, אני ממרום גילי כבר הבנתי שהחיים זה לא פאזל, שיש הרבה דברים שנשארים לא פתורים, ומה לעשות להתמודד יום אחרי יום" כן יופי אני בעיקר אשמח אם למישהו יהיו מילים שאולי יתנו לי איזה זווית שונה ומעניינת להסתכל על המצב לפחות

אני לא מחפשת פתרונות, אולי קצת הקלה

 

[TatyBar]

בוקר טוב.

כן - ממרום גילי אני יודעת שהחיים זה דווקא כן פאזל ושיש דברים לא קלים וכו וכו וכו.....
אבל מה זה קשור אלייך בכלל.....???

שמעי.
אני מבינה אותך נורא.
היו לי בחיים מצבים, בהם כל כך רציתי להוציא את מה שיש לי על הבל, בצורה ובאופן שהצד השני יבין כבר ויקלוט סוף סוף למה אני מתכוונת.
ויגיב. או סתם שיידע. או יגיד משהו. או יתקן.

זה נורא נורא קשה כשאת מדברת או מעבירה מסר או מנסה לתקשר... ומהצד השני - אין קליטה. כלום.
כמו שאמרת. לדבר לקיר.
מכירה את זה.

לצערי - אין פתרונות פלא.
לא כי החיים קשים.
אלא כי את לא יכולה לשלוט על איך שהוא מקבל דברים או איך שהוא לא קולט מה הדבר הנכון לעשות איך או איך שהוא לא קולט את ההשפעה שיש לחוסר יחס שלו עלייך...

נהוג לומר שכלבים, אם מתעלמים מהם - הם יעזבו את הבעלים שלהם.
אבל אם יתעללו בהם - הם יישארו.
למה?
כי לפחות יש סוג מסויים של יחס.
אמנם יחס מזוויע של התעללות או מכות או סבל...
אבל יחס.

זה נורא קשה כשאין שום דבר מהצד השני.
אני מבינה אותך מאוד.

וההמלצה שלי היא לדבר עם איש מקצוע.
פסיכולוג.
הוא יידע להסביר לך מה בדיוק עובר עלייך, מה את מרגישה, מאיפה ומה מהותו של התסכול. למה זה קורה לך.
הוא יידע לומר לך במלים את מה שאת לא מצליחה להבין ברגשות.

והוא יידע לעזור לך ולכוון אותך, איך להתמודד עם זה.
עם התסכול. ועם חוסר האונים.
הוא יידע לתת לך כלים איך לפרוק. איך להקל על עצמך עם המטען הזה.....

ממליצה בחום.
ואגב. את נשמעת מאוד מודעת לעצמך.
זו יכולת אדירה. (ונדירה).
כל הכבוד.

ובהצלחה.

 

[פרחאדום]

פאזל של מיליוני חתיכות

ואין רק שחור לבן יש גם אפורים...
מצטרפת להמלצה של טאטיבר... לכי לפגישת ייעוץ עם איש מקצוע הוא יסדר לך את הדברים בראש וירגיע גם את הלב
לי באופן אישי נראה שכדאי שתלכי לדבר איתו, גם אם הוא לא יקשיב את תדעי בתוך תוכך שעשית את מה שאת היית צריכה לעשות
זה לא ינקר לך יותר בראש ותוכלי להמשיך בחייך ולהניח לזה.

בהצלחה

 

[mother cat]

מסכימה עם כל מילה!

אין לי הרבה מה להוסיף, כי האמת - לא לגמרי הבנתי מה את שואלת.
אבל אני מסכימה עם כל מה שכתבה טאטי (ברוכה השבה, טאטי

), ואני בהחלט חושבת שיש לך מקום כאן איתנו - את חיה במשפחה מורכבת, וזה לא משנה מה "מקומו" של הגולש במשפחה המורכבת - הפורום פתוח לכולם....

בינתיים אני יכולה להציע רק

, ושאת מוזמנת להשאר עמנו, להשתפך, ולחדד את השאלות עם בא לך.

 

[רפסודיה]

את בת להורים גרושים זה לבדו כבר מורכב

את בת להורים גרושים זה לבדו כבר מורכב, ואמא שלך כן עשתה קשר חדש כך שאני כן רואה את השייכות שלך לפורום משפחות מורכבות

לא זוכרת את ההודעה הקודמת שכתבת אולי פירטת שם בנוגע לעובדות ומאורעות חיים שהובילו אותך לחשוב שאבא שלך סוציופת. כאן כתבת רק את מה שאת מרגישה לגביו, הרגשות שלך אותנטיים ומשמעותיים ואני מבינה שהם קשים לך אך תיאור של פרטים עובדתיים היה עוזר לי להבין מה ההקשר שבתוכו הקשר עם אביך העיק עלייך כל כך עד שבחרת לנתק לגמרי.
בינתיים כל מה שאוכל לומר הוא שאם אבא שלך הוא סה"כ גבר נורמטיבי ולא עבריין אלים אז בהחלט יש באפשרותך להסתכל על המצב מזווית אחרת. וזאת משתי סיבות בסיסיות ביותר:
הראשונה היא שגברים שונים מנשים , והשנייה היא שאנשים שונים ביניהם

כלומר, בעוד את, טיפוס מוחצן, ודעתני שמתקשרת עם אחרים בקלות ובבהירות. ייתכן אבא שלך לעומת זאת הוא גבר מכונס בעצמו שמתקשה בתקשורת בינאישית ואולי גם האינטלגינציה הרגשית שלו נמוכה. זה עדיין אל הופך אותו סוציופת. אולי תוכלי לקיים רמה של קשר סביר עם אביך, אם תצליחי לחיות בשלום עם ההבנה הזו שהוא לא ישיר וקולח כמוך, ואם תוכלי לקבל אותו כמו שהוא בלי לצפות ממנו שייהפך להיות לאיש חם ומתקשר שהוא לא.

 

[רפסודיה]

סליחה על שגיאות הכתיב

התכוונתי לומר אינטליגנציה רגשית. וכן - זה עדיין לא הופך אותו סוציופת.

 

[מרוניה]

אני אנסה רגע לתמצת את זה, לראות אם הבנתי.

את בעצם שואלת אם כדאי לך ליצור שוב קשר עם אביך? זאת השאלה?

וכדי לחדד עוד קצת את התמונה - אני מבינה שאת גרה עם אמך ובעלה? ומסיימת עכשיו י"ב? הלימודים במצב טוב? יש לך איזשהו עיסוק מסוים שאת אוהבת? את יודעת כבר לאן את הולכת בצבא?

סליחה על כל השאלות, אבל אני מנסה קצת יותר להבין את התמונה הכוללת, כי אני לא חושבת שסוגיית האבא היא הנושא היחיד (או המרכזי) בחיים.

 

[Layla love]

הא לא לא, לא שוקלת לחדש איתו את הקשר. הרחבה:

אני חושבת, או מרגישה ככה לפחות, שגם אם הסביבה ממש לא מבינה את זה, הדבר הכי לא כדאי לי זה לחדש איתו כל מגע או קשר, לא בעתיד הקרוב...(כרגע מבחינתי גם לא בעתיד הרחוק אבל מי יודע מה יקרה אז

)

כמה הביעו בהודעתם תמיהה לגביי הכביכול שכלתניות וקרירות שלי לגביי הנושא. או ספק, שהמילה "סוציופת" בכלל ראויה במקרה שלי, ואני מבינה מאיפה זה נובע כי אחרי הכל אני ילדה בת 18, ולא הבאתי פסיכיאטר שיאבחן את אבא שלי.

יש לי תמונה בעיניים, מהתקופה שזה עוד היה אני אבא ואמא ביחד בבית. יש לי הרבה תמונות כאלה, כמו לכולם. כמו התמונה שלי אצל סבתא שלי, או דודה שלי או אמא שלי או החברה הכי טובה מהגן, תמונות חמימות מלאות אהבה, של ילדה קטנה שמסתכלת בהערצה על האנשים שהיא אוהבת. עכשיו נחזור לתמונה של אבא שלי - בתמונה הזאת אני בת ארבע (כשגרנו בבית הספציפי הזה הייתי בת 4), ואני מסתכלת על אבא שלי עובד מול המחשב. אני בוחנת את הפנים שלו, שמרוכזות במחשב. בניגוד לתמונות האחרות, בתמונה הזאת אני לא מרגישה כלום. אולי קצת העקה, מחנק, סלידה.

אבא שלי יודע לשלוט באנשים. ככה הוא מצליח בחיים, להרוויח כסף, לעבור דירה...לברוח מתביעה. הוא יודע להגיד את הדבר הנכון. מאז שאני קטנה, אני זוכרת איך אנשים שרק הכיר היו סוחבים בשבילו, מסיעים אותו, משלמים לו, הייתי בשוק. הייתי בשוק כמה שאנשים הם פתיים, תמימים, טיפשים. אח"כ, שאף אחד לא היה בסביבה, הייתי שומעת אותו צוחק עם איזה אח שלו או משהו, על כמה שהם מפגרים ומגוחכים, צוחק על העקום ההוא או השמנה ההיא, אותה שמנה שלפני רגע הזמינה אותנו לסעוד יחד עם משפחתה במסעדת יוקרה, אותו עקום שעזר לו לעבור דירה בלי לבקש תמורה.

שלא תבינו לא נכון! אני לא יודעת איך חלקכם הסיקו שמדובר בבחורה שכלתנית שרחוקה מהרגש...אני הבנאדם הכי רגיש שיש, בין אם אני רוצה או לא..את האנשים שאני אוהבת, אני אוהבת ללא תנאים! (כמובן שמדובר בקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים, כי מכיוון שאני רגישה מאוד אני לא נותנת לרוב האנשים להתקרב יותר מידיי) אכפת לי מאוד מכל יצור חי, גם אם זה על חשבוני הבריאותי, אני פשוט לא יכולה לעשות עם זה כלום...כמו כן יש לי מודעות רגשית גבוהה, שעוזרת לי המון, לעבוד על עצמי...או מה שלא יהיה...

פיזית, אני מאוד דומה לאבא שלי, וגם באופי אנחנו חולקים המון תכונות, שלו ושל משפחתו (שבלי קשר, לא חייה בארץ ואני לא מכירה אותם). אני ממש לא כועסת לגביי זה או מדחיקה את זה, אני מאוד גאה בגנים שקיבלתי ממנו, כי אלו תכונות טובות (לפחות בשבילי). למען האמת, מבחינת אופי, הייתי מעדיפה את התכונות שלו על התכונות של אמא...

אני לא מנסה להסביר לכם עכשיו איך הגעתי למסקנות שהגעתי בנוגע לאבא שלי, פשוט כי זה נורא ארוך ומייגע לקרוא (כמו כל ההודעה הזאת

). בגלל זה הייתי מאוד עניינית וברורה בהודעה הראשונה.....

הקטע עם אבא שלי, הוא שכשהייתי נוסעת אליו כמו שכתבתי רק הרגשתי שזה מעיק ומעייף. כשהייתי נוסעת לדודה שלי נגיד, למרות שהנסיעה הייתה אפילו ארוכה יותר, זה בכלל לא שינה לי, כי לראות אותה ולחבק אותה היה מתגמל. |הדגשעם אבא בכלל לא היה לזה פן של "איזה כיף לראות את אבא!" אלא, כשהייתי מגיעה ביום שישי שבוזה לגמריי מהנסיעות, הראש שלי היה כבר בנסיעות המעייפות של יום שבת...

אז בשנה האחרונה לפני שחתכתי איתו את הקשר הוא עשה לי כמה תרגילים מלוכלכים עם הבטחות או תהליכים שאמורים היו להתקיים, והוא פשוט חתך אותם באמצע (לא אפרט). וגם הוא אמר כמה דברים (קרים ושכלתניים כמובן) שפשוט עברו את הגבול. אפילו אני הופעתי. עד אותו הרגע שהחלטתי לא לראות אותו, הסיבה היחידה שהייתי רואה אותו זה רק בגלל שהוא אבא שלי, ואני הבת שלו, וזה רק הגיוני שבת תהיה עם אביה ומה לא. ובשלב הזה זה פשוט כבר לא היה שווה את זה. מה גם, שהיו לי בגרויות ומבחנים חשובים על הראש, ולא רציתי שהמצב יפריע לי להוציא תעודה בגרות

אני לא יודעת, אולי לכם נשמע הגיוני שבחורה רגישה שאוהבת מאוד מאוד את האמא הדודים הסבתא והחברים הקרובים מרגישה כזה חוסר תחושה כלפיי האבא, אבל לי בהחלט לא. זה אף פעם לא ניראה היה לי בסדר, גם לא לילדה ההיא בת ה-4. (גם דרך זה למדתי שילדים יודעים הכל, מרגישים הכל. כשהם גדלים הם פשוט שוכחים, ואז כמבוגרים הם יושבים ומנסים להזכר כדיי לפתור את הפלונטרים הרגשיים שלהם...אה משהו כזה חחח לא יודעת אם זה נשמע הגיוני כל כך

)


ואיך הוא הגיב לזה? כתבתי כבר בהודעה הראשית. הטלפונים וההודעות נהיו דחופים פחות ופחות, עד שכבר כשלושה ארבעה חודשים הוא לא כתב לי כלום או התקשר. מאוד מקל עליי התגובה הלא תגובה שלו. הוא מסוגל להיות מאוד כועס ולהדבק אליך עד שזה כבר לא מרגיש בטוח. למען האמת, שחששתי לבטחוני קצת כשחתכתי איתו ככה את הקשר, כי הוא לא כל כך צפוי...נראה מה יהיה

 

[רפסודיה]

תוספת בתגובה להרחבה שלך

חשוב לי להגיב לך בעניין השכלתנות מול רגשנות, אתייחס כאן רק לתגובה הקודמת שלי אלייך. אני לא חושדת בך ולו לרגע שאת נעדרת רגשות אבל כן נראה לי שמאחר שהקשר שלך עם אביך הוא נושא כל כך טעון עבורך את בוחרת ל"הרחיק" קשת שלמה של רגשות ולשים את הדגש רק לכיוון רגשות של כעס, דחייה, סלידה שאת חשה כלפיו ובמיוחד מבליטה בדמות האב שטבועה בך את המאפיינים של אביך שהם שליליים בעינייך ושמהם את סולדת.
אין צורך שתהיה לך חוות דעת פסיכיאטרית על אביך שתקבע עליו פורמלית הגדרה זו או אחרת, לעניין הרגשות שלך, מספיק שזה מה שאת מרגישה שהוא.
אבל לכל אורך התגובה שלי המסר המשמעותי ביותר שהיה לי לומר לך, ושאחזור עליו כעת הוא שאת עדיין יכולה לעשות קשר גם עם אבא שהרבה מדמותו נתפשת כשלילית אצלך.
מקווה בשבילך שתגיעי לשלב מסוים בחייך בו הנפש שלך תהיה בוגרת מספיק כדי שתהיה בך חמלה (את עדיין לא שם) ותהיה לך את היכולת להתמודד עם אבא שלך על אף שהוא רע כל כך בעינייך.
במצב העתידי הזה, את תגיעי לשילוב מופלא:
מצד אחד יהיו לך מספיק כוחות נפש ועמדה מגובשת ואסרטיבית על מי את, ומה האופן בו את חיה את חייך ומקיימת את מערכות היחסים המשמעותיות בחייך, כך שאת לא תפגעי יותר ממי שאביך הוא. את תדעי אז להגן על גבולותייך, ואם הוא יעבור את הגבול שלך את במו הבנתך וכוחך תסמני לו שחרג. זה אומר שאת תחזרי להתמודדות מולו, לא כילדה בת ארבע, חסרת אונים, שתלויה בו כדי לשרוד אלא כבוגרת מגובשת. בוגרת עצמאית שאינה תלויה בו כדי לחיות את חייה אבל יש לה מספיק מרחב לעשות מקום בחייה לאבא שלה. גם אם האבא הזה הוא סוציופת ללא תקנה.
ומצד שני (בו זמנית עם הצד הראשון הנ"ל...), יהיה לך מספיק מרחב נשימה משלך, ובתוך נפשך כך שתהיה לך היכולת למחול לאבא שלך שהוא כזה (שקרן, לועג לאנשים, לא מעריך אחרים, קמצן בכל המובנים ועוד כל מה שאת רואה בו רע).
במצב העתידי הזה את לא תתאכזבי אם אבא שלך קובע פגישה איתך ואז נעלם, או אומר שיתקשר ומתאייד, אלא תהיה בך היכולת לומר לעצמך משהו כמו נו..אני הרי מכירה אותו, הוא דפוק. אבל הדפוק הזה הוא האבא היחידי שיש לי, אז אנסה לשמור על קשר איתו, כזה קשר שלא ייקח ממני את נשמתי אלא אתן רק פיסה מעצמי תמורת הפיסה הזערורית שהוא ייתן. אני מאמינה שייתכן שבמצב הזה מה שאת רואה שלילי בו אולי לא ייעלם אבל תגלי פתאום שבכל זאת יש בו גם כמה תכונות והתנהגויות חיוביות.

בקיצר, אל תחתכי את הקשר איתו, רק תתני שם רק חלק קטן מעצמך, שלא פוגע ומערער אותך.

 

[Layla love]

את כנראה לא יודעת מה זה סוציופת...

דקסטר, ראית?

בכל מקרה, מה שלא הבנת הוא שאני בכלל לא כועסת עליו. אין לי בעייה עכשיו לשבת לדבר איתו או מה שלא יהיה. אני לא מרגישה אליו כלום. וזה הפאק פה, שוב מילת המפתח סוציופת. אני ממש לא שונאת אותו, או אוהבת אותו. אני לא יודעת למה הוא מסוגל, ואני לא רוצה לדעת, שיעשה את זה רחוק ממני

לזה התכוונתי שאמרתי בהתחלה, או שיבינו אותי או שלא

ואת החמלה אני מוצאת, כשזה מגיע לאמא שלי, הקורבן הקלאסי, שמאז גיל צעיר משכתי אותה מהיד כשהיא נפלה אל תוך איזה בור. ולמרות שאני כל כך כועסת על החולשה שלה כאמא שלי, אני אוהבת אותה ומעריכה אותה כל כך. אז אני סולחת לה שוב ושוב...כי אני יודעת שהיא צריכה אותי כמו שאני צריכה אותה, ושהיא רק בן אדם, וכמו שאני צריכה להשלים עם החולשות שלי, אני צריכה לקבל את שלה, אני חייבת לה את זה, כביתה היחידה.

 

[רפסודיה]

מה שקובע זה רק מי שאת, לא מי ומה הוא

לצורך הקשר שלך איתו מספיק לך רק שתהיי מסוגלת לשמור על כל החלקים שלך ולא להיפגע אישית ממה שהוא עלול לעשות. ממילא אין לך כל שליטה על איך הוא מתנהג בחיים כלפי אנשים אחרים ואיך הוא בוחר לחיות את חייו, אבל כן יש לך שליטה מלאה על מה את שמה שם בקשר בינו לבינך. קחי לך מה שאפשר מהקשר הזה והתעלמי ממה שאינך רוצה, ברגע שתדעי לשמור על עצמך אז כל השלילי הזה לא ישפיע עלייך.

בדיוק לכך התכוונתי כשאמרתי שאת עדיין לא שם. אבל לא נורא, יש סיכוי טוב שהשלב הזה יגיע עם הגיל, אולי כשאת עצמך תהפכי להורה. כרגע את עדיין אינך מסוגלת לעשות את השינוי ביחס שלך כלפי הורייך (כלפי שניהם) ולהפריד את ההפרדה הנדרשת בין דמות הורית כפי שהיא נתפשה בעיניך עוד מאז ילדותך, ובין הקשר שלך עם כל אחד מהם כפי שהוא יכול להתקיים היום, כשאת כבר אדם בוגר.
לפי התיאור שנתת ניתן לראות את זה במיוחד בקשר שלך עם אמך. מגיל צעיר עשית בלא יודעין היפוך תפקידים ביניכן ולקחת על עצמך את התפקיד של אמה של אמך. לדאוג לה כשהיא נופלת. את לא חייבת לה כבתה היחידה כלום, גם לא להשלים עם החולשות שלה, הדבר היחידי שכדאי שתבחיני בו זה שעל אף שהיא נתפשת בעיניך ככל כך חלשה וקורבנית (עד שאת הפכת להיות ההורה שלה) מדובר באישה בוגרת שבוחרת איך לחיות את חייה. גם אם היא בוחרת לחיות כקורבן לכל אורך חייה. שתיכן תאלצנה לגדול מאותה נקודה בה את תפנימי את ההבנה הזו.
כך (רק בפן אחר) גם לגבי אביך. הוא אדם בוגר שבוחר איך לחיות את חייו, זכותו לחיות איך שבחר גם אם הוא בחר לחיות אותם כדמות שאת מכנה דקסטר. בדיוק כמו שזכותך לחיות את חייך כפי שאת בוחרת. ולהגן על דרכך מהשפעות שליליות ומצורות של קשרים שאינך מעוניינת בהם. כל מה שדרוש לך בהיבט של יחסייך אתו זה לקחת מהקשר אתו רק את המעט שבא לך בטוב וקל, ולחסום את כל מה ששייך לקווים הפסיכיים שלו בעיניך, בתוך הקשר בינך לבינו.

אדגיש לך במיוחד צירוף מילים שכתבת (במקרה כתבת את זה על אמך, אבל זה נכון באופן כללי) "היא רק בן אדם"- כולנו רק בני אדם.
זה אומר גם שאנו מוגבלים בכוחנו, יכולים לשלוט רק על הבחירות וההתנהגות שלנו עצמנו. איננו יכולים לשלוט אחרים ובודאי שלא להפוך אותם למה שהם לא. כלומר את הקשרים איתם אנחנו יכולים לעשות רק עם מי שהם באמת ולא עם מי שהיינו רוצים שהם יהיו. אפשר כמובן גם לנתק לגמרי קשרים אך את הקשרים עם אבא שלך ועם אמא שלך אני מעודדת אותך לשמור על אף הקושי שיש לך לקבל אותם כמות שהם.

 

[Layla love]

אני מודה לך על המילים, ומבינה פחות או יותר,

באמת!

אבל אבא שלי זה מקרה שונה... קודם כל, הוא לא יהודי ולא ישראלי, הוא נולד במדינה אחרת, בה משפחתו נטשה אותו אל הרחוב כשהיה כבן 4, והוא גודל ע"י עצמו וכל מיניי זרים במקדשים שונים או משהו כזה...אימי פגשה אותו בטיול והתחתנה איתו, ואז גם הביאה אותו לארץ. מה שהבנתי בהיכרות איתו ב18 השנים האחרונות, היא שאינו צפוי, ותמיד היו בי חששות וחשדות כלפיו, מבחינתי. אני חושבת שהוא עשוי באמת לפגוע בי בצורה ממשית, אני לא בוטחת בו, כשהייתי בת 5 חלמתי שאני נופלת וקמה ונופלת, הברכיים שלי נוטפות המון דם,והוא מולי, מסתכל לי בעיניים וצוחק צחוק גדול. מאז הדמות שלו הופיעה בחלומות שלי רק כאיזה סוטה או גנב.
אמא שלי אמנם הביעה חולשה לפעמים, אבל הייתה מאוד חזקה בשבילי בנסיבות ועשתה בשבילי מעל ומעבר, והעניקה לי שפע. אבל הדבר הכי חשוב, שאותו למדתי ממש לא לקחת מאליו, היא אהבה אותי. לא היה לי ספק. באותה מידה, לא היה לי ספק שאבא שלי, לא אוהב אותי. ואף פעם, לאורך חיי, לא ראיתי אותו אוהב מישהו, מעולם.
אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, אני רק מקווה שיהיה טוב, על כל מקרה. ואם לא... דודו טסה אומר, בסוף מתרגלים להכל

 

[Layla love]

וד"א אבא שלי היה נחמד אליי

בפגישות איתו, הוא לקח אותי למסעדות לפעמים, והיינו צוחקים ביחד. עם אמא שלי, נגיד, אני רבה המון, צרחות צעקות ומה לא. ואיתו לא היו דברים כאלה.

 

[1Shir]

איך אבא שלך הגיב להפסקת המפגשים?

מהתיאור החלקי שנתת, אני הייתי הולכת בכיוון של אבא יש רק אחד וכדאי לעבוד על לקבל את העובדה שזהו האבא שלך על כל תכונותיו.
לא הייתי מנתקת קשר לגמרי אלא שומרת על קשר מינימלי. לא אכפת לך ממנו בכלל?
תנסי גם את להתחבר יותר לרגשות בסיפור הזה. אני לא יודעת אם אבא שלך סוציופת, אבל ממה שכתבת, את זאת שמתארת את הסיפור בצורה מאוד שכלתנית (אינטיליגנציה לא חסרה לך ואת יודעת את זה) ולא מחוברת לרגש. אגב אני ממש לא מבקרת אותך, אלא מנסה אולי לחבר אותך למקומות שקיימים בך ("המקום הלא-שלם") ושאת פחות מחוברת אליהם

 

[סולמותוחבלים]

ראשית, באת למקום הנכון (כך לפחות אני מקווה)..

כי פה, בעיקרון, באמת משתדלים לעזור, לפחות מבחינת נקודות ראות, לכל מי שמבקש....

אני אפתח במשהו קצת מרגיז (אולי) - הדברים בחיים מורכבים יותר ממתמטיקה ולכן בני אדם והקשרים איתם לא מהווים תמיד משוואה שאפשר לפתור (גם במתמטיקה יש משוואות שיש להן כמה פתרונות) ולכן, לפעמים, להגיע למצב סביר / סביר + באיכות חיים סבירה, זה כבר פיתרון !

המשפט שלך "יש לציין שמגיל מאוד צעיר ידעתי מה הוא, ומה הוא לא. פשוט ידעתי" הוא, לדעתי, אחד ממשפטי המפתח בפוסט שלך. במהלך ההתבגרות (שלא נפסקת אף פעם) אנו עוברים כמה סבבים של התבגרות ביחס לדמות ההורה ותמיד זה קשה לעכל את ההורה שלך כפי שהוא וכפי שהוא אמור להיות באידליה. גירושין, שגם בהם המציאות רחוקה מהאידליה, מקשים עוד יותר את ההתבגרות ומציאת שביל ההתייחסות להורה שדמותו מתגלה כפי שהיא מתגלה. כאשר ילדים מגלים דברים קשים מאד על הוריהם הביולוגיים, ואין להם תמיכה רגשית, הדבר לא פשוט ומדברייך מובן שאת סוחבת את זה הרבה זמן. בין המילים אפשר גם להבין שהוא עבר למקום אחר, ויכול להיות שנוספה לך גם חוויה מסויימת של הזנחה שלא פשוטה לאף אדם בכל גיל שהוא.

לפני שאני ממליץ, אתן לך בסיס מידע לתקווה - גם לפני וגם במהלך תהליך הגירושים שחוויתי, ילדי חוו אלימות נפשית ופיזית מאמם הביולוגית. מאחר ואינם טיפשים, גילו לבדם דברים קשים על מעשיה (עדויות שקר במשטרה ובבית המשפט, מעשים רבים שמטרתם לפגוע, להשתלט וכדומה), הבינו שהונחו ותומרנו לשקר, גילו שבמקרים שהותקפו על ידה היא טענה שהם אלו שהתקיפו וכדומה. אבל, ברמת על, היא עדיין ההורה הביולוגי שלהם ולכן החלטה שלהם על קרע יזום ממנה עקב מה שגילו הייתה לא בריאה לעתידם הרגשי (מסתדר עם מה שכתבת.....) ולכן באמצעות טיפול מתאים בשיחות חלקם כבר הצליח להגיע להכרת דמותה ובד בבד לקיים איתה מערכת יחסים סבירה, עם גבולות חדשים שהוגדרו על ידם....

לכן, המלצתי לך - פני לטיפול פסיכולוגי בשיחות, ואולי, מכיוון שיש דברים מהילדות ומגיל ההתבגרות, תנסי לעבוד עם פסיכולוג(ית) שהם גם מבוגרים וגם נוער. אני מסכים עם ההמלצות שהיו בכיוון זה אבל בשום אופן לא עם הצגת היעדים והתהליך. פסיכולוג(ית) טובים לא יסבירו לך מה את מרגישה אלא ינחו ויובילו את התהליך שבו את, בכוחותיך המתוגברים על ידם, תצליחי להסביר לעצמך, להרגיש בתוך אווירה בטוחה. ואז, משם, תוכלי להצמיח את מה שטוב לך, את מעטפת הגבולות שבה אולי תוכלי לקיים קשר איתו... כרגע המטרה יכולה להיות להביא אותך לנקודת עבודה טובה יותר מבחינת איכות החיים שלך ומשם לבנות משהו אחר....

וכן, כן איש מקצוע. כי לדעתי ומניסיוני עם ילדי, אלו תהליכים הורסי אמון בעולם / בעולם המבוגרים ולכן חשוב שיהיה מישהו שיהיה שם רק בשבילך. כל חבר אחר, אח וכדומה יכולים לעזור אבל אין להם מחוייבות מלאה אלייך ולאיש מקצוע תהייה מחוייבות מלאה אלייך וגם שמירת סודיות וגם ניסיון בדברים שאת מתארת וגם יכולת לבנות תוכנית עבודה מתאימה לקשיים שאת חווה...

בהצלחה !!!!!

 

[Layla love]

"להגיע למצב סביר"..הרבה פעמים, אושר ושמחה זו

שאיפה גבוהה מאוד. לפעמים, נחמה היא נעימה מאוד, ועושה את העבודה. כל עוד יש נחמה, אנחנו בסדר.

וכתבת לי את משפט הפאזל בניסוח מתמטי!

תודה על ההודעה

 

[Eלנה]

בקשת הקלה ושתוף ולא פתרון

קראתי אותך וקראתי הרבה כאב.
אמרת שאת אוהבת לטהר דברים והכתיבה פה היא אולי נסיון טהור, אבל לא בכתובת הנכונה לדעתי.
גם מותו של אביך או העלמותו אינם פתרון כפי שאת כבר מבינה.
אני לא פסיכולוגית אבל אני חשה הרבה כעס על אביך , בגלל נסיעות ארוכות אליו? לא נראה לי, בגלל אופיו? , נראה שאת חולקת איתו אופי קשה ודי דומה, אולי הדמיון בינכם הוא שכל כך מכעיס אותך?
בכל מקרה נראה לי שהפתרון יהיה בינכם למרות שלא יודעת איך תצליחו לתקשר, אולי תבקשי מישהו שיעזור לכם.
חבל שתמשיכי לסחוב את הכאב הזה.

 

[Layla love]

הופתעתי לטוב מהתגובות וההבנה

תודה רבה לכם

נחמד להושיט יד ולא להכוות

ואני בהחלט אחפש ייעוץ פסיכולוגי טוב ונכון.

 

[Layla love]

*לטובה