אבא שלי והנכדה שלו

[חנול]

אבא שלי והנכדה שלו

מעניין אותי נורא הקשר שבין סבאים ונכדים. אבי טיפוס קשוח לכל הדעות, חם מזג ובעל קול רם שמשתמש בו בלי הגבלה, נהיה סמרטוט רצפה עם הילי. אתמול הוא התקשר אלי במיוחד מהעבודה כדי לספר על איזה שטות שהיא עשתה איתו כשהיא היתה אצלם.נדהמתי. מה זה נדהמתי- נאלמתי דום.אבא שלי? פשוט מדהים, כי איתי ועם אחותי הוא היה סופר קשוח..ועכשיו....רק גשש בלש יגלה לנו איפה הסתתר האבא שלנו ( מר "בבית שלי זו לא דמוקרטיה")...מדהים השינוי. אולי זה גיל חמישים שעושה משהו..אולי זה הידיעה שבלילה הוא לא צריך לקום שעושה להם כיף להתעסק עם הקטנטנים..ואולי..טבע בהתגלמותו. מעניין.

 

[schlomitsmile]

אבא שלי והכד היפני לאבא שלי היה כד שהביא מביקורו הראשון ביפן, בראשית שנות ה-60. ילדותי עברה בחיל ורעדה- לא לגעת בכד, לא להתעטש עליו, לא להביט חזק מדיי- שלא יפול חלילה הכד היקר. כשבכורנו היה בן שנה וחצי, חלף במרוצה בסלון של הוריי, ו---הפיל את הכד.... וראו זה פלא: סבא הצטער אמנם, אבל כעבור רגע וחצי -וללא כל נזיפה../images/Emo70.gif- כאילו לא קרה דבר... נדמה לי, שהיחסים המיוחדים בין סבים לנכדים, מבוססים על כך שכיון שהסבים לא ממונים על חינוכם של הילדים, ולא נושאים באחריות עליהם, הכל משוחרר יותר, חף ממאבקי כוחות, וגדוש בתשוקת פינוק שאולי מבשילה עם ההזדקנות. גם אני שמעתי מסבתי סיפורים על חייה, שאבא שלי לא זכה לשמוע מאמו.

 

[hirshfe]

שאחיינית שלי נולדה

אבא, הסתכל על אחי ואמר לו תזוכר דבר אחד שהתפקיד שלי כסבא, זה להרוס את החינוך שלכם. הוא גם חזר על משפט הזה שנדב נולד (ועוד מיליון פעם בדרך) אמא שלי, מתרגשת מכל שטות קטנה של נדב. ישר בפניאקה מכל בכי קטן ולא ישנה מחום היא אומרת, שהיא יותר מדואגת כסבתא מאשר כאמא. אבל בסך הכל היו לי הורים נפלאים, והם סבא וסבתא נפלאים (וגם ההורים של אישתי מדהימים) אנחנו רק צריכים לעשות פיפס והם שם

 

[hag70]

סבתא שלי קוראת לנכדים "ריבית"

ולנינים ריבית דריבית (והיא יודעת. יש לה 9 ריביות ו 21 ריביות דריביות). אחרי שמשקיעים בילדים ובכל מה שכרוך בזה, מקבלים את הנכדים שהם הנאה צרופה בלי צורך לדאוג לחינוך. מסתבר שבזה גלום כל הקסם של סבא וסבתא. אבא שלי הוא בהחלט לא מאלה שמגלים רגשות ותמיד היה מאד קונקרטי איתנו (מספיק מבט שלו כדי למוטט ילדים ומבוגרים. לא צריך לצעוק). ועם הנכדים? ממש לא להאמין. נכון שככל שהם יותר גדולים ככה יותר קל לו (בכל זאת תינוקות בני שנה טובים לפוצי מוצי ושום דבר מעבר), אבל שככל שעוברות השנים הוא הרבה יותר רך איתם (ובעצם גם איתנו). אולי הגיל עושה משהו, אולי העובדה שכולנו גדולים ומחוץ לבית ואנחנו באים כ"אורחים". אין לי מושג. בעיני זה נהדר. מה שבעיקר הפתיע אותי, הוא העובדה שבמשרד שלו (עסק פרטי אותו הוא מנהל ביד רמה וכל הפקידות והעובדים מתות מפחד ממנו. ובצדק...) יש לו תמונות/ציורים של הנכדים ובכל פעם שהוא מדבר עם הנכדים הגדולים יותר (יש מגיל 1 עד 17) הוא פשוט נופת צופים ואף אחד במשרד לא מאמין שזה הבוס שלהם. בעיני זה כיף גדול.

 

[schlomitsmile]

איזה יופי ../images/Emo11.gif../images/Emo95.gif../images/Emo99.gif

 

[קנדי האחת]

חחחח נשמע מוכר

אבא שלי תמיד היה מאוד קשוח איתנו. מן עצבן שכזה, שלא ממש שמחנו כשהוא היה מגיע הביתה. בכלל, אני לא זוכרת שחוץ מלצעוק עלינו שהבית מבולגן או משהו בסגנון הוא ממש דיבר איתנו. בטח אני מקצינה אבל בקיצר, הזכרונות שלי ממנו לא משהו, בטח לא קוצי מוצי. הבנות שלי...הוא לא זז מהן שניה, כל מה שהן רוצות. כל היום הוא מתחנף אליהן ורודף אחריהן שיתנו לו להרים אותן בידיים. כל היום "את אוהבת אותי? את חברה שלי?", לא יורד מהן. אז נכון שפעם בכמה זמן יוצאת לו איזה יציאה של "אופ, מה זה כל הבלגאן הזה?" אבל לדעתי זה רק כדי לשמור על כבודו, שלא יחשדו בו שהוא נרדם בשמירה. אין, ושתבין, הן אצלו כל יום, הוא לוקח אותן מהגן עם אמא שלי, מטפל בהן, משכיב אותן משחק איתן והכל. זה בטח לא סבא של סופ"ש. אם אתה שואל אותי, זה לגמרי הגיל.