אבא שלי יקר..

[night mistress]

אבא שלי יקר..

הסקר שלכם העלה בי זיכרון כואב.. לא הייתי שם בשבילו..נתתי לו למות לבד..ואולי אם הייתי שם הוא עוד היה בחיים.. אני רק מבקשת ממי שמכיר אותי לא לדבר איתי על זה אף פעם..המכתב הזה לא קיים.. אבא, אני אוהבת אותך..ואני לא סולחת לעצמי..היית לחוץ כל הלילה ואני הייתי עייפה כי מישהי תפסה לי את השמיכה בחדר המתנה ולא היה לי איפה לישון..אז שיכנעתי את אמא שיהיה בסדר ונסענו לישון בבית..לא יודעת אם באמת חשבתי שיהיה בסדר, למה בכלל הצטרפתי?! אני בחיים לא אבין את זה.. יום אחרי זה קברנו אותך.. אני לא אשכח את הדקות הללו, לפעמים יש לי פלאשבק..ואני חיה את הרגע וזה כל כך כואב, כל כך קשה..אבל אני נצמדת לחיים, אני שפעם נצמדתי למוות..ואחרי שהלכת חייתי אותו..שנתיים לא יכולתי לחייך..רק עכשיו אני חוזרת לעצמי, הרוב תודות לצוציק ששלחת לי בזמנו.. אומרים שכל אדם בא לעונה מסויימת..זה מה שחברה שלי אמרה לי שכנפרדנו..היא צדקה.. בהתחלה ליאור בא להציל אותי ממעשה נורא..ואחריו בא הילד הזה שלימד אותי לצחוק שוב..לימד אותי להפסיק לבכות כל לילה.. אבל בכל צחוק מסתתר בכי קטן.. מסתתרת הדלת הסגורה ואני שאיכשהו נכנסתי להציץ..וראיתי את כולם סביבך.. עומלים עליך..ללא הצלחה..והלב שלי נפל..ידעתי שתלך ממני.. ולא הסכמתי.. יצאתי ואמרתי לאמא "זה אבא" בקול צרוד..מנסה להישמע כאילו זה כלום, למרות שידעתי מה יהיה.. אני חיה שניה שניה את התמונות...שנתיים לא יכולתי לדבר עליך..לא יכולתי שיזכירו לי את המילה "אבא"..לא יכלתי להיכנס לבית..לבית שלנו, לבית שלך.. לראות את הבגדים שלך..וזה לא מכעס כי הלכת..זה כי אני, אני לא יודעת להתמודד, לא יודעת איך לכאוב, איך לבכות איך לתת לרגשות לצאת, הרי מגיל 0 אני מפנימה אותם ושולטת בהם בצורה מוחלטת, כל כך הרבה מסכות..שלא הצלחתי להוריד..אז עטיתי עוד אחת..במסיכה של "לא קרה כלום, זה זמני, אבא בח"ול או משהו כזה"..והמסיכה הזאת היא זו שהפילה אותי..כשראיתי את המוניטור מראה לי שהלב שלך מחסיר פעימה..יצאתי החוצה..לא יכולתי לראות אותך עוזב..שמעתי בריפרוף את אחים שלי קוראים עליך קדיש..והם יצאו ואז הרופא נכנס..ואז הוא יצא.. ואנחנו נשברנו.. משפחה שפעם הייתה מלוכדת התפרקה לפיסות..כל אדם הפך לאבק.. אף פעם לא ידענו להתמודד... שחזרנו אותו שבוע הבייתה..ערכנו את השולחן של שישי..ומתוך הרגל שמתי לך צלחת..ואז זה בא..או שנתקעתי עם הרכב והתקשרתי אליך שתבוא להציל אותי ..ובעצם הפלאפון שלך אצלי..ואתה מת..הדברים הקטנים הם שהפילו אותי..וכעסתי, כעסתי על העולם..כעסתי על עצמי.. בעיקר על עצמי, כי אולי אם הייתי שם אתה היית פה.. וגם ביום שקיבלת את ההתקף הראשון..היית אדום, הזעת..כאבה לך יד שמאל, מה יותר קלאסי מזה..ידעתי שזה התקף לב אבל שתקתי.. כי אתה אבא שלי, מה פתאום..אני מדמיינת..אני מטומטמת! ואני לא אסלח לעצמי לעולם..כי אני הרגתי אותך..ואני אוהבת אותך..ומתגעגעת כל יום..ונושמת כל יום במאמץ.. ואהבת אותך אבא..אוהבת אותך ... המשך יבוא

 

[ה מוזה]

קראתי..רק לומר לך ..ממתינה לסיום

המכתב , קחי לך את הזמן.. קחי לך את הדף הלבן שסופג את הדמעות שלנו את הכאב הכי עמוק שלנו כדי שתוכלי להרגיש הקלה .. אשמור את התגובה שלי כשתסיימי להעלות את כל שתרצי להעלות על הכתב . רק לומר לך ..מקשיבה .

 

[אניהו]

מקווה שהסוף יהיה יותר אופטימי

 

[ה מוזה]

כשאחד מאיתנו הולך מעימנו-משו מת..

בנו גם ... כי כולנו ,כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה.. ילדת לילה.. אין אובדן שלא יותיר בנו תחושות קשות של כאב וגעגוע ..אך התחושה הקשה מכולן היא אשמה .. לא אשמה את במאום , כי כך ברא אותנו האל עם מנגוני הגנה שמתעוררים כדי להגן שלא נקרוס מול מי שאנו אוהבים ..כל מה שראית ,חשת , וידעת .. המוח סירב לקלוט ומנגוני ההגנה שלך נכנסו לפעולה " זה כלום " "זה יעבור " "יהיה בסדר" ... ואם אשמה את במשהו זה רק באהבה גדולה ועצומה לאביך , ואין לי ספק שהיה רוצה שתאהבי את עצמך באותה המידה .... ומתוך אותה אהבה סלחי לעצמך .. סלחי לעצמך על כך שהיית אנושית .. כל אחד מאיתנו נושא עימו את תרמיל ה "חבל שלא עשיתי " ...אבל אין בתוך התרמיל הזה שום מעשה שאינו ניתן לסליחה עצמית.. ולסיום ..שחררי את מה שכלוא בך בפנים,הורידי את המסיכה ..הדרך היחידה להתמודד ולהפרד היא לשחרר את הכאב החוצה ..כשהדמעות ישטפו את הכאב תוכלי לסלוח לסלוח לעצמך.

 

[night mistress]

רק אלוהים יכול לסלוח לי..

כי אני כבר אבודה