אבא שלי ../images/Emo23.gif
נסעתי עם בני הקטן לבקר את אבא ואחותי, לשבת שלימה. הפתעה גדולה היתה לי כשגיליתי שאח שלנו הגיע במפתיע מלונדון וכך, לאחר הרבה שנים היינו יחד, אבא ושלושת ילדיו... אחי ראה את אבא בפעם הראשונה לאחר שנה ושלשה חדשים, ראה מה המצב וקיבל עליו את המשימה לעזור לנו בענינים של אבא, הבנק ביטוח לאומי וכ'ו. אבא, שלא ראה את אחי הרבה זמן רק אמר"כמה אתה התרחבת..."למחרת הוא אמר לי ששכח שאני באתי.בארוחת השבת לא כלכך שיתף פעולה אלא היה מכונס בעצמו. עיניו הטובות הכילו המון עצב אך זה היה שמור רק לו.ניסינו לעודדו לשיר ולברך אך הוא רק יצא ידי חובה,על ידי מילמולי ברכות ועוד כהנה וכהנה... אני יודעת שאולי אשמע ילדותית או משהו כזה, אך אני לא יכולתי להסיר עיני ממנו...כמובן בצורה שלא ירגיש בכך חלילה.אני כאילו חיפשתי מן נס כזה, שיראה שבעצם הכל היה פרי הדמיון ושאין לו שום בעיה, אך כמובן שהתבדיתי כשראיתי בהמשך את אופן התנהגותו. ניסינו להצחיק אותו. זה דוקא כן עזר. אחי חיקה את כל הדמויות המצוירות(בכישרון רב, כמו תמיד)למען בני הקטן, שמצידו צחק וצהל מאושר.הגנבתי מבט לאבא כי חששתי שאולי הרעש יפריע לו, אך למרבה האושר הוא ממש צחק .אמנם לא בקול גדול ומשוחרר אך גם הצחוקים האלה הם נחמה לעיניים...הוא גם ענה לי,להפתעתי, כששאלתי אותו אם הוא זוכר את הבובה שלי, שבתור ילדה היתה לי אובססיה רצינית אליה,אמר לי:"כן, היתה לך בובה".אמרתי לו שקראו לה בובה בטי, אז הוא אישר את זה...מצאתי את עצמי מנסה לדלות ממנו עוד דברים וגם שיתוף פעולה בכל מיני דברים פשוטים לכאורה, עד שראיתי שיש לו גבולות ברורים וברגע שהוא מרגיש המולה רבה מדי לידו אז הוא שוב נכנס לעצמו. הוא לא מסוגל להתרכז בכל האנשים לידו אולי רק בשניים, כי כשמרגיש שצריך להיות מרוכז בעוד יותר אנשים אז מתחיל להתבלבל ומעדיף להתנתק.אני חייבת שוב להזכיר את ענין העצב הרב שנשקף מעיניו , זה לא מדמיוני, למרות שאני ידועה בתור בעלת דמיון עשיר ביותר,אני מנסה להרגיש אותו מה שיותר. אני יודעת שמה שאני רואה זה לא סתם מהראש שלי... אני נוכחתי גם לדעת, שכשבני התרפק עלי וקצת שיגע אותי,אבא לא הפסיק להסתכל עלי...אני פוחדת שרצה לומר משהו ולא הצליח. אמנם כששואלים אותו ומדובבים אז הוא כן עונה , אך הפעמים האלו, שצריך להגיב או לדבר מעצמו, ללא "טריגר"מתחילים להיעלם. אני מתפללת שהמחלה תהיה רק בשלב כזה עוד עשר שנים למרות שזה קשה מספיק, אבל החשש מהידוע , שלא ידוע מתי יפרוץ מכניס אותי לעצב למרות שאני נאבקת בו...אחי ואחותי גם מאוד דואגים אך מתחילים פשוט "לחיות עם זה"לי זה לוקח יותר זמן. אני פשוט מפחדת נורא מהיום הזה, כשישאל אותי "מי את?" לא מכך שכבר אומר ששכח שבאתי לבקר אלא מהשיכחה הטוטאלית...הלואי שאתבדה וששלב זה יפסח עליו. פשוט,כיון שכבר הייתי ב"סרט" הזה, עם אמא ז"ל, שלחצתי עליה בתור ילדה בת שתים עשרה, שתגיד לי שהיא יודעת מי אני, אך היא לא זכרה אותי ואמרה שאני בכלל אחותה...(אמא עברה ניתוחים בראש שגרמו לה לכל התופעות הנוראיות שקרו לה)וכעת, לחוות זאת שוב מאבא... למרות הסיטואציות השונות והשנים שעברו... אני לא מסוגלת לחוות זאת שוב. למרות שאני "ילדה גדולה".אלו היו הירהורי לבי שרציתי לשתף ולפרוק. אני יודעת שעוד יהיו המון כאלה... תודה על ההבנה
וחג שמח כמובן!
נסעתי עם בני הקטן לבקר את אבא ואחותי, לשבת שלימה. הפתעה גדולה היתה לי כשגיליתי שאח שלנו הגיע במפתיע מלונדון וכך, לאחר הרבה שנים היינו יחד, אבא ושלושת ילדיו... אחי ראה את אבא בפעם הראשונה לאחר שנה ושלשה חדשים, ראה מה המצב וקיבל עליו את המשימה לעזור לנו בענינים של אבא, הבנק ביטוח לאומי וכ'ו. אבא, שלא ראה את אחי הרבה זמן רק אמר"כמה אתה התרחבת..."למחרת הוא אמר לי ששכח שאני באתי.בארוחת השבת לא כלכך שיתף פעולה אלא היה מכונס בעצמו. עיניו הטובות הכילו המון עצב אך זה היה שמור רק לו.ניסינו לעודדו לשיר ולברך אך הוא רק יצא ידי חובה,על ידי מילמולי ברכות ועוד כהנה וכהנה... אני יודעת שאולי אשמע ילדותית או משהו כזה, אך אני לא יכולתי להסיר עיני ממנו...כמובן בצורה שלא ירגיש בכך חלילה.אני כאילו חיפשתי מן נס כזה, שיראה שבעצם הכל היה פרי הדמיון ושאין לו שום בעיה, אך כמובן שהתבדיתי כשראיתי בהמשך את אופן התנהגותו. ניסינו להצחיק אותו. זה דוקא כן עזר. אחי חיקה את כל הדמויות המצוירות(בכישרון רב, כמו תמיד)למען בני הקטן, שמצידו צחק וצהל מאושר.הגנבתי מבט לאבא כי חששתי שאולי הרעש יפריע לו, אך למרבה האושר הוא ממש צחק .אמנם לא בקול גדול ומשוחרר אך גם הצחוקים האלה הם נחמה לעיניים...הוא גם ענה לי,להפתעתי, כששאלתי אותו אם הוא זוכר את הבובה שלי, שבתור ילדה היתה לי אובססיה רצינית אליה,אמר לי:"כן, היתה לך בובה".אמרתי לו שקראו לה בובה בטי, אז הוא אישר את זה...מצאתי את עצמי מנסה לדלות ממנו עוד דברים וגם שיתוף פעולה בכל מיני דברים פשוטים לכאורה, עד שראיתי שיש לו גבולות ברורים וברגע שהוא מרגיש המולה רבה מדי לידו אז הוא שוב נכנס לעצמו. הוא לא מסוגל להתרכז בכל האנשים לידו אולי רק בשניים, כי כשמרגיש שצריך להיות מרוכז בעוד יותר אנשים אז מתחיל להתבלבל ומעדיף להתנתק.אני חייבת שוב להזכיר את ענין העצב הרב שנשקף מעיניו , זה לא מדמיוני, למרות שאני ידועה בתור בעלת דמיון עשיר ביותר,אני מנסה להרגיש אותו מה שיותר. אני יודעת שמה שאני רואה זה לא סתם מהראש שלי... אני נוכחתי גם לדעת, שכשבני התרפק עלי וקצת שיגע אותי,אבא לא הפסיק להסתכל עלי...אני פוחדת שרצה לומר משהו ולא הצליח. אמנם כששואלים אותו ומדובבים אז הוא כן עונה , אך הפעמים האלו, שצריך להגיב או לדבר מעצמו, ללא "טריגר"מתחילים להיעלם. אני מתפללת שהמחלה תהיה רק בשלב כזה עוד עשר שנים למרות שזה קשה מספיק, אבל החשש מהידוע , שלא ידוע מתי יפרוץ מכניס אותי לעצב למרות שאני נאבקת בו...אחי ואחותי גם מאוד דואגים אך מתחילים פשוט "לחיות עם זה"לי זה לוקח יותר זמן. אני פשוט מפחדת נורא מהיום הזה, כשישאל אותי "מי את?" לא מכך שכבר אומר ששכח שבאתי לבקר אלא מהשיכחה הטוטאלית...הלואי שאתבדה וששלב זה יפסח עליו. פשוט,כיון שכבר הייתי ב"סרט" הזה, עם אמא ז"ל, שלחצתי עליה בתור ילדה בת שתים עשרה, שתגיד לי שהיא יודעת מי אני, אך היא לא זכרה אותי ואמרה שאני בכלל אחותה...(אמא עברה ניתוחים בראש שגרמו לה לכל התופעות הנוראיות שקרו לה)וכעת, לחוות זאת שוב מאבא... למרות הסיטואציות השונות והשנים שעברו... אני לא מסוגלת לחוות זאת שוב. למרות שאני "ילדה גדולה".אלו היו הירהורי לבי שרציתי לשתף ולפרוק. אני יודעת שעוד יהיו המון כאלה... תודה על ההבנה
