ליאור של גיא
New member
אבא?
היי, לפני שאני אתחיל לשפוך את הלב - אני לא לגמרי בטוחה האם זה הפורום המתאים לפנות ולבקש בו עזרה. חיפשתי פורום מתאים בקטגוריית הורות ומצאתי את הפורום הזה. הסיפור שלי קצת ארוך והרבה כואב, ואני ממש מודה מראש לכל מי שיהיה לו את הסבלנות להישאר איתי עד הסוף, ואז אולי אפילו לזרוק לי עצה... אני בת 21, הקטנה בבית, מעליי יש עוד אחות גדולה. שתי בנות. ההורים שלי חיים יחד כבר כמעט 30 שנה, לא בזוגיות מאושרת. אבא שלי הוא בנאדם קשה עם צלקות רגשיות מילדותו, ואמא שלי היא אישה מדהימה שסופגת את הקריזות שלו בלי סוף, וכשאני אומרת קריזות, אני מתכוונת לכך שהוא פשוט בנאדם עצבני. ולמעשה בזה עוסקת הפניה שלכם, באבא שלי. מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, חונכתי וגדלתי רק בגישה אחת: שעושים תמיד אבל תמיד מה שאבא אומר. לא כי בהכרח הוא צודק, לא כי בהכרח יש היגיון בדבריו, לא כי האיסורים והגבולות שהוא מציב לנו הם מתוך דאגה נכונה ולגיטימית, אלא כי פשוט הוא קובע. הכל. תמיד. ללא עוררין. מעולם לא העזנו, לא אחותי ולא אני, להמרות את פיו. כשכל חברותיי בכיתה י"ב היו יוצאות עד איזה שעה שהתחשק להן לבלות בסופי שבוע לי הייתה שעת עוצר בה הייתי צריכה לחזור הביתה, קיבלתי את זה בהכנעה וצייתתי, כי אני ילדה טובה, אני מכבדת את הוריי ואולי זה לא רק מטעמי כבוד, אלא מפחד מאבא שלי. לא כי הוא חלילה אלים, חשוב לי להדגיש שהוא ממש לא בנאדם אלים, מעולם לא היה וזו לא הבעיה שלנו, אלא הוא פשוט סוג של דיקטטור. כופה את דעותיו עלינו. אחותי בגיל 23 הכירה בחור, התאהבה בו, ואחרי חודש וחצי עברה לגור איתו. לא כי היא ידעה שהוא אהבת חייה, אלא כי זו הייתה דרך המפלט שלה מהבית והלחצים שהיו כאן. מידי כמה חודשים, נאמר בערך פעמיים בשנה, יש פיצוץ בבית שלי. ההורים רבים ביניהם, בדרך כלל זה על רקע של סדר וניקיון בבית, הוא לא מרוצה מהתפקוד של אמא שלי שעובדת שעות רבות במהלך היום, ובקושי מגיעה הבייתה בשעות הערב הרוסה מעייפות, והוא מעולם לא נקף אצבע לעזרתה בסידור וניקיון הבית. הוא מעולם לא שטף כוס שהוא שתה בה, או שפך את הזבל. לא כל 21 שנות חיי, לפחות. רק מחלק פקודות לכולם, ואוי ואבוי למי שיעז לא למלא את הפקודות. במהלך הריבים, במלחמה כמו במלחמה, יש נפגעים, וכמובן שהנפגעים כאן היו אחותי ואני, ובשנים האחרונות רק אני כי אחותי עזבה את הבית. הוא לא מדבר איתנו, מוציא עלינו את העצבים שלו, צועק, משפיל, פוגע, מדבר לא יפה... ותמיד אני שותקת. תמיד אני מתעלה על זה למען אמא שלי וממשיכה להיות כנועה, כדי שלה יהיה שלום בית, כדי שהיא תישן טוב בלילה. אבל עד היום. היום זה נגמר. לפני יומיים הוא היה עצבני, וביקש ממני לעשות משהו ששכחתי ועשיתי אותו באיחור (לא משהו משמעותי, לקנות לו משהו במכולת..) וזה גרר כעס מצידו, והדברים שכבר פירטתי - צעקות, השפלות וכו'... בהתחלה עליי, ואז גם על אמא שלי. כדי להעניש אותי הוא נתן לי הוראה מפורשת לא לנהוג ברכב, כיבדתי את זה לא נסעתי לשומקום. חבריי באים ואוספים אותי. הריב עם אמא שלי המשיך, וכדי להקשות עליי יותר - הוא אסר עליי להכניס הביתה את החבר שלי - לא כי הבחור שלילי או משפיע עליי לרעה, אלא רק בשביל להכאיב לי ולפגוע בי, וכמובן גם להשפיל אותי, כי מה יכולתי להגיד לחבר שלי שהוא כבר בן בית כאן וישן אצלי? רק את האמת. לא מסתירה ממנו כלום. וכאן בעצם השאלה - מה לעשות? לא מסוגלת יותר נפשית להבליג ולשתוק, ולתת לו להמשיך עם היחס המזלזל והפוגע הזה, כי הולך לו. כבר שנים שאנחנו שותקים. והוא ממשיך. אז אם אמא שלי בוחרת לחיות ככה, זו זכותה, אבל למה אני? אני לא התחתנתי איתו, לא הבאתי איתו ילדים לעולם, לא בחרתי להיות הבת שלו ולחיות תחתיו כל חיי, הנסיבות והמציאות הביאו אותי לשם, אבל אני לא מוכנה יותר. ארזתי תיק ובערב אני הולכת לישון אצל חבר שלי, לכמה ימים... אבל אני מפחדת מאיך שזה ישפיע על אמא שלי. כי זה ברור לי שזה צעד הפגנתי נגדו, וזה יכעיס אותו יותר, וירחיק את השלום בית עוד יותר, ויערים קשיים בינו לבן אמא שלי, ויגרור עוד צעקות ומריבות, מצד שני, חייתי עד היום למען השקט של אמא שלי, אני ילדה גדולה, אין לי דרך לחנך אותו, מה עליי לעשות? אני אובדת עצות, אין לי למי לפנות, אני מתוסכלת, כל היום בוכה ומתייסרת מהמצב המגעיל הזה. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה.
היי, לפני שאני אתחיל לשפוך את הלב - אני לא לגמרי בטוחה האם זה הפורום המתאים לפנות ולבקש בו עזרה. חיפשתי פורום מתאים בקטגוריית הורות ומצאתי את הפורום הזה. הסיפור שלי קצת ארוך והרבה כואב, ואני ממש מודה מראש לכל מי שיהיה לו את הסבלנות להישאר איתי עד הסוף, ואז אולי אפילו לזרוק לי עצה... אני בת 21, הקטנה בבית, מעליי יש עוד אחות גדולה. שתי בנות. ההורים שלי חיים יחד כבר כמעט 30 שנה, לא בזוגיות מאושרת. אבא שלי הוא בנאדם קשה עם צלקות רגשיות מילדותו, ואמא שלי היא אישה מדהימה שסופגת את הקריזות שלו בלי סוף, וכשאני אומרת קריזות, אני מתכוונת לכך שהוא פשוט בנאדם עצבני. ולמעשה בזה עוסקת הפניה שלכם, באבא שלי. מאז ומתמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי, חונכתי וגדלתי רק בגישה אחת: שעושים תמיד אבל תמיד מה שאבא אומר. לא כי בהכרח הוא צודק, לא כי בהכרח יש היגיון בדבריו, לא כי האיסורים והגבולות שהוא מציב לנו הם מתוך דאגה נכונה ולגיטימית, אלא כי פשוט הוא קובע. הכל. תמיד. ללא עוררין. מעולם לא העזנו, לא אחותי ולא אני, להמרות את פיו. כשכל חברותיי בכיתה י"ב היו יוצאות עד איזה שעה שהתחשק להן לבלות בסופי שבוע לי הייתה שעת עוצר בה הייתי צריכה לחזור הביתה, קיבלתי את זה בהכנעה וצייתתי, כי אני ילדה טובה, אני מכבדת את הוריי ואולי זה לא רק מטעמי כבוד, אלא מפחד מאבא שלי. לא כי הוא חלילה אלים, חשוב לי להדגיש שהוא ממש לא בנאדם אלים, מעולם לא היה וזו לא הבעיה שלנו, אלא הוא פשוט סוג של דיקטטור. כופה את דעותיו עלינו. אחותי בגיל 23 הכירה בחור, התאהבה בו, ואחרי חודש וחצי עברה לגור איתו. לא כי היא ידעה שהוא אהבת חייה, אלא כי זו הייתה דרך המפלט שלה מהבית והלחצים שהיו כאן. מידי כמה חודשים, נאמר בערך פעמיים בשנה, יש פיצוץ בבית שלי. ההורים רבים ביניהם, בדרך כלל זה על רקע של סדר וניקיון בבית, הוא לא מרוצה מהתפקוד של אמא שלי שעובדת שעות רבות במהלך היום, ובקושי מגיעה הבייתה בשעות הערב הרוסה מעייפות, והוא מעולם לא נקף אצבע לעזרתה בסידור וניקיון הבית. הוא מעולם לא שטף כוס שהוא שתה בה, או שפך את הזבל. לא כל 21 שנות חיי, לפחות. רק מחלק פקודות לכולם, ואוי ואבוי למי שיעז לא למלא את הפקודות. במהלך הריבים, במלחמה כמו במלחמה, יש נפגעים, וכמובן שהנפגעים כאן היו אחותי ואני, ובשנים האחרונות רק אני כי אחותי עזבה את הבית. הוא לא מדבר איתנו, מוציא עלינו את העצבים שלו, צועק, משפיל, פוגע, מדבר לא יפה... ותמיד אני שותקת. תמיד אני מתעלה על זה למען אמא שלי וממשיכה להיות כנועה, כדי שלה יהיה שלום בית, כדי שהיא תישן טוב בלילה. אבל עד היום. היום זה נגמר. לפני יומיים הוא היה עצבני, וביקש ממני לעשות משהו ששכחתי ועשיתי אותו באיחור (לא משהו משמעותי, לקנות לו משהו במכולת..) וזה גרר כעס מצידו, והדברים שכבר פירטתי - צעקות, השפלות וכו'... בהתחלה עליי, ואז גם על אמא שלי. כדי להעניש אותי הוא נתן לי הוראה מפורשת לא לנהוג ברכב, כיבדתי את זה לא נסעתי לשומקום. חבריי באים ואוספים אותי. הריב עם אמא שלי המשיך, וכדי להקשות עליי יותר - הוא אסר עליי להכניס הביתה את החבר שלי - לא כי הבחור שלילי או משפיע עליי לרעה, אלא רק בשביל להכאיב לי ולפגוע בי, וכמובן גם להשפיל אותי, כי מה יכולתי להגיד לחבר שלי שהוא כבר בן בית כאן וישן אצלי? רק את האמת. לא מסתירה ממנו כלום. וכאן בעצם השאלה - מה לעשות? לא מסוגלת יותר נפשית להבליג ולשתוק, ולתת לו להמשיך עם היחס המזלזל והפוגע הזה, כי הולך לו. כבר שנים שאנחנו שותקים. והוא ממשיך. אז אם אמא שלי בוחרת לחיות ככה, זו זכותה, אבל למה אני? אני לא התחתנתי איתו, לא הבאתי איתו ילדים לעולם, לא בחרתי להיות הבת שלו ולחיות תחתיו כל חיי, הנסיבות והמציאות הביאו אותי לשם, אבל אני לא מוכנה יותר. ארזתי תיק ובערב אני הולכת לישון אצל חבר שלי, לכמה ימים... אבל אני מפחדת מאיך שזה ישפיע על אמא שלי. כי זה ברור לי שזה צעד הפגנתי נגדו, וזה יכעיס אותו יותר, וירחיק את השלום בית עוד יותר, ויערים קשיים בינו לבן אמא שלי, ויגרור עוד צעקות ומריבות, מצד שני, חייתי עד היום למען השקט של אמא שלי, אני ילדה גדולה, אין לי דרך לחנך אותו, מה עליי לעשות? אני אובדת עצות, אין לי למי לפנות, אני מתוסכלת, כל היום בוכה ומתייסרת מהמצב המגעיל הזה. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה.
