אז איפה
אז איפה. החיוכים ואיפה הכל נמצא בין הבלאגן אם אני, כמו שאמרתי לך. חדר שלא יודעים מאיפה להתחיל לסדר. אולי אי אפשר. איך לומדים לחיות עם בלאגן תמידי? יש את האנשים האלה שאומרים שיש להם סדר בבלאגן. לי אף פעם אין, אני חיה בין סידור חדר אחד למשנהו. וזו לא דרך לחיות. צריך להיות שמחים תמיד. או ש, אי אפשר? או שתתבגרי כבר? לאמא שלי יש סדר בבלאגן, ככה היא אומרת. אין לה בעצם בכלל בלאגן, היא שפויה, היא מושלמת. אבל אז, איך זה שיצאה לה כזאת מפלצת של בת, הה. אופס. אני לא יודעת מאיפה להתחיל לסדר את החדר הזה כי יש בו יותר מדי דברים בשביל להכניס בפחות מדי חדר, בפחות מדי בנאדם תביני. אני לא יודעת איך להכניס את הכל בפנים בלי שידלוף לי החוצה בדרכים לא הגיוניות או יחדור לי פנימה כואב כזה, או, יכאב לי בראש ובבטן, אבל אלו אפילו לא איטוטים כאלה שמתחת לפני השטח, הם כל כך מעל, אני צועקת לעזרה מעצמי הכי בקול ועצמי צועקת החוצה אבל זאב זאב וכל מה שרוצים ממני זה רק שקט. גם אני כבר רוצה, אני לא יודעת איך להשיג אותו לפעמים. אין לי כסף או זמן לעבוד, אין לי זכאות אמיתית למגורים ואני לא רוצה לשקר, אז אני מנסה לחפש דרך, כבר כמה זמן שאני מנסה. בירוקרטיה זה חרא ולא עונים לי לטלפונים, ובינתיים הבית הזה עושה לי בחילה אז אני מסתגרת בחדר או מסתובבת במי יודע איפה וכואב לי הראש אפילו כשאני .כן. ישנה. אז אני רוצה שהכל יגמר ובינתיים שום דבר לא מתחיל. אין הגיון במילים שלי ואין לאף אחד שום דבר להגיד עליהם. ועכשיו אין לי פיתוח קול לשבועיים שלמים ובכלל בלי קשר לזה, למה אני מרגישה כאילו אין לי כלום. אם אני אקח כדור הם לפחות יחשבו שזה יעזור. אבל זה לא ישתיק אותי. אופס. חבל. שמשהו טוב יקרה כבר. שיכנס לי אויר לריאות והבטן והראש האלה, אולי בעצם זה בכלל הלב. גילמים אניוואן. איזה מגעיל לכתוב. נשלח בכל זאת. *קיא*
