special agent utah
New member
אבדה האינטימיות
קודם, כמה מלים על עצמי: אני שמעתי לראשונה דיסק של מאיר ב-1997, כשהייתי בן 13. זה היה שירי חג, ומאז אני ברשתו. לאט לאט צברתי את כל שיריו במדיה כזו או אחרת, שיננתי את מילותיו, ואהבתי אותו. כשהגיע ההודעה על מותו היא תפסה אותי בהתהוות ההערצה שלי אליו, שרק הולכת וגדולה עם כל יום שעובר. הפעם הראשונה שהצלחתי להגיע למופע הזה הייתה בשנה שעברה. כבר הייתי חייל, ונסעתי עם חבר אחר שלי, חייל קרבי שהכיר את מאיר דרכי והפך למעריץ עוד יותר גדול ממני שהיה, בגימ"לים באותו הזמן. אמנם שילוט מי יודע מה לא היה, והגענו כשכבר די החשיך אז התברברנו מעט ברחובות כרכור, אבל כשנכנסו - ידענו שזה היה שווה את זה. איזו אווירה! איזה ריגוש! איזה קהל! איזה אנשים! כשישבנו בכיסאות, ליד עץ גדול מצד ימין של הבמה (כשאתה עם הפנים אליה), הרגשנו תינוקות. כולם, כמעט, סביבנו היו מבוגרים, או, לפחות - יותר גדולים מאיתנו. כולם ישבו בכסאות והקשיבו לשירים, התענגו על המלים ושרו איתן (כי הם ידעו אותן!) והתרגשו מהביצועים והתכנון המעולים. אם היה שיר מקפיץ, כמה אנשים העזו לעמוד, אם הגיע שלום חנוך לבמה - הוא קיבל "סטנדינג אוביישן". אבל כמעט כל מי שהיה שם - ידע למה הוא שם. כל מי שהיה שם כיבד את הארוע, את הזמן, את המקום - ואת השירים ואת זכרו של מאיר. זה לא פסטיבל ערד, רוקדים עצמאות או כפר המוזיקה של קוקה-קולה - לכזאת הופעה לא באים כדי לראות את חנוך, סחרוף, אמדורסקי ובנאי - להופעה כזאת באים כדי לשמוע שירים של מאיר, כדי להוקיר אותם ואת המלים והלחנים המופלאים שלו. כדי לראות את גדולי האמנים של ישראל מתגמדים נוכח מלים כל-כך עצומות - שלא הם כתבו. הביצועים אתמול היו טובים ברובם. הוקסמתי משלושת השירים של חנוך-לוי, נדהמתי מברוזה, שמחתי על חנן יובל ולאה שבת, נגנבתי מהדג נחש, התרגשתי מאהוד, התאכזבתי מחסרונו של שבן (לאן הוא נעלם?!), נגעלתי מאמדורסקי ואהבתי לשמוע שוב את סחרוף עושה את טרמינל כמו שהוא אוהב לעשות אותו. אבל לא יכולתי להנות. הקהל הרס לי. אולי זה המחיר של חשיפה, אולי זה המחיר של למכור כרטיסים באינטרנט (ואין פה שום מילת ביקורת לשירז המופלה - בכלל בכלל לא - הכוונה היא שונה לגמרי. זו גם הזדמנות מצויינת להודות לשירז על הביצוע הנהדר של העניין, עך איך שביקשתי שני כרטיסים, יומיים אח"כ עוד אחד - ובקופה באמת חיכו לי שלושה על שמי - תענוג!), אולי זה המחיר של הצלחה, אולי זה המחיר של להביא את המיטב של המיטב במפורסמים שבאמני ישראל. רוב-רובו של הקהל, חשב שהוא הגיע לצמח. כל שיר הוא סיבה לעמוד, כל אומן הוא סיבה לקפוץ, כל שטות היא סיבה לרקוד. חכו - עוד מעט יש כפר המוזיקה - לכו לשם. הקהל, רובו המכריע, בעיקר אלה שנצמדו לבמה, התעקש לעמוד בשירים שקטים, התעלם מהבקשות החוזרות ונשנות של קוטנר לשבת, רקד וקפץ איפה שלא צריך היה - והוציא את העניין מערב שכזה. אני שואל אתכם - מה הקשר?! שלום חנוך הגיע? מגיעות לו מחיאות כפיים בעמידה. אבל כשהוא מתחיל את עונת התפוזים בגרסה האקוסטית השקטה והכל-כך יפה שלו ושל לוי, אז, רבותיי וגבירותיי הצעירים - אפשר לשבת! לא צריך לרקוד - כי זו לא הגרסה הקופצנית שאתם מכירים מהרדיו! ילדים - תנו כבוד למלים, לאירוע, לאוהדים המבוגרים שישבו מאחורה ולא יכלו להנות בגללכם! אם היינו יכולים למדוד את זה באחוזים... כמה מבין הקהל בשנה שעברה שמע את מאיר לפני מותו, כמה שם דיסק שלו במערכת, כמה מכיר יותר מאלבום אחד שלו, כמה מכיר את המלים לא רק של הלהיטים הגדולים - רואים ירידה דרסטית השנה. ואותם "רוכבים על הגל", כשבאו כי יש שם אהוד - וזה כל-כך איני (כפייתי) לאהוב את אהוד, פשוט הרסו לחובבי מאיר האמיתיים את ההופעה. מתנשא? שמרן? זקן? נודניק? תקראו לי איך שאתם רוצים - אתמול רוב-רובו של הקהל, זה שהיה מקדימה לפחות, פספס את המטרה - ואני בספק אם הוא אי-פעם באמת הבין אותה. אני אוהב את מאיר, ואני אוהב שהאהבה שלי אליו אינטימית, ואת הידיעה שמי שפוקד אירועים כאלה - הוא כמוני. אני אוהב את העובדה שלשם מגיעים אנשים שמכירים ואוהבים את מאיר ואת יצירותיו המופתיות. אני שונא את "קהל הפסטיבלים" שרוכב על כל גל ציבורי שקיים - חסר אופי או טעם - שהרס לי אתמול את המופע.
קודם, כמה מלים על עצמי: אני שמעתי לראשונה דיסק של מאיר ב-1997, כשהייתי בן 13. זה היה שירי חג, ומאז אני ברשתו. לאט לאט צברתי את כל שיריו במדיה כזו או אחרת, שיננתי את מילותיו, ואהבתי אותו. כשהגיע ההודעה על מותו היא תפסה אותי בהתהוות ההערצה שלי אליו, שרק הולכת וגדולה עם כל יום שעובר. הפעם הראשונה שהצלחתי להגיע למופע הזה הייתה בשנה שעברה. כבר הייתי חייל, ונסעתי עם חבר אחר שלי, חייל קרבי שהכיר את מאיר דרכי והפך למעריץ עוד יותר גדול ממני שהיה, בגימ"לים באותו הזמן. אמנם שילוט מי יודע מה לא היה, והגענו כשכבר די החשיך אז התברברנו מעט ברחובות כרכור, אבל כשנכנסו - ידענו שזה היה שווה את זה. איזו אווירה! איזה ריגוש! איזה קהל! איזה אנשים! כשישבנו בכיסאות, ליד עץ גדול מצד ימין של הבמה (כשאתה עם הפנים אליה), הרגשנו תינוקות. כולם, כמעט, סביבנו היו מבוגרים, או, לפחות - יותר גדולים מאיתנו. כולם ישבו בכסאות והקשיבו לשירים, התענגו על המלים ושרו איתן (כי הם ידעו אותן!) והתרגשו מהביצועים והתכנון המעולים. אם היה שיר מקפיץ, כמה אנשים העזו לעמוד, אם הגיע שלום חנוך לבמה - הוא קיבל "סטנדינג אוביישן". אבל כמעט כל מי שהיה שם - ידע למה הוא שם. כל מי שהיה שם כיבד את הארוע, את הזמן, את המקום - ואת השירים ואת זכרו של מאיר. זה לא פסטיבל ערד, רוקדים עצמאות או כפר המוזיקה של קוקה-קולה - לכזאת הופעה לא באים כדי לראות את חנוך, סחרוף, אמדורסקי ובנאי - להופעה כזאת באים כדי לשמוע שירים של מאיר, כדי להוקיר אותם ואת המלים והלחנים המופלאים שלו. כדי לראות את גדולי האמנים של ישראל מתגמדים נוכח מלים כל-כך עצומות - שלא הם כתבו. הביצועים אתמול היו טובים ברובם. הוקסמתי משלושת השירים של חנוך-לוי, נדהמתי מברוזה, שמחתי על חנן יובל ולאה שבת, נגנבתי מהדג נחש, התרגשתי מאהוד, התאכזבתי מחסרונו של שבן (לאן הוא נעלם?!), נגעלתי מאמדורסקי ואהבתי לשמוע שוב את סחרוף עושה את טרמינל כמו שהוא אוהב לעשות אותו. אבל לא יכולתי להנות. הקהל הרס לי. אולי זה המחיר של חשיפה, אולי זה המחיר של למכור כרטיסים באינטרנט (ואין פה שום מילת ביקורת לשירז המופלה - בכלל בכלל לא - הכוונה היא שונה לגמרי. זו גם הזדמנות מצויינת להודות לשירז על הביצוע הנהדר של העניין, עך איך שביקשתי שני כרטיסים, יומיים אח"כ עוד אחד - ובקופה באמת חיכו לי שלושה על שמי - תענוג!), אולי זה המחיר של הצלחה, אולי זה המחיר של להביא את המיטב של המיטב במפורסמים שבאמני ישראל. רוב-רובו של הקהל, חשב שהוא הגיע לצמח. כל שיר הוא סיבה לעמוד, כל אומן הוא סיבה לקפוץ, כל שטות היא סיבה לרקוד. חכו - עוד מעט יש כפר המוזיקה - לכו לשם. הקהל, רובו המכריע, בעיקר אלה שנצמדו לבמה, התעקש לעמוד בשירים שקטים, התעלם מהבקשות החוזרות ונשנות של קוטנר לשבת, רקד וקפץ איפה שלא צריך היה - והוציא את העניין מערב שכזה. אני שואל אתכם - מה הקשר?! שלום חנוך הגיע? מגיעות לו מחיאות כפיים בעמידה. אבל כשהוא מתחיל את עונת התפוזים בגרסה האקוסטית השקטה והכל-כך יפה שלו ושל לוי, אז, רבותיי וגבירותיי הצעירים - אפשר לשבת! לא צריך לרקוד - כי זו לא הגרסה הקופצנית שאתם מכירים מהרדיו! ילדים - תנו כבוד למלים, לאירוע, לאוהדים המבוגרים שישבו מאחורה ולא יכלו להנות בגללכם! אם היינו יכולים למדוד את זה באחוזים... כמה מבין הקהל בשנה שעברה שמע את מאיר לפני מותו, כמה שם דיסק שלו במערכת, כמה מכיר יותר מאלבום אחד שלו, כמה מכיר את המלים לא רק של הלהיטים הגדולים - רואים ירידה דרסטית השנה. ואותם "רוכבים על הגל", כשבאו כי יש שם אהוד - וזה כל-כך איני (כפייתי) לאהוב את אהוד, פשוט הרסו לחובבי מאיר האמיתיים את ההופעה. מתנשא? שמרן? זקן? נודניק? תקראו לי איך שאתם רוצים - אתמול רוב-רובו של הקהל, זה שהיה מקדימה לפחות, פספס את המטרה - ואני בספק אם הוא אי-פעם באמת הבין אותה. אני אוהב את מאיר, ואני אוהב שהאהבה שלי אליו אינטימית, ואת הידיעה שמי שפוקד אירועים כאלה - הוא כמוני. אני אוהב את העובדה שלשם מגיעים אנשים שמכירים ואוהבים את מאיר ואת יצירותיו המופתיות. אני שונא את "קהל הפסטיבלים" שרוכב על כל גל ציבורי שקיים - חסר אופי או טעם - שהרס לי אתמול את המופע.
