צריך למצוא את השיטה האופטימלית עבורכם
לינה משותפת מתאימה למי שזה מתאים לו, לאחרים - לא.
לנו (לי בעיקר) לא לא ממש מתאים, אך בגלל השיפוצים לא הייתה יותר מדי ברירה בכל מקרה. לזיו, לעומת זאת, זה הדבר שהכי התאים. לכן, בהמשך, כשכבר יכולנו לעבור לחדרים נפרדים, עברנו לשינה זמנית של אחד מאיתנו על מזרון למרגלות מיטתה. לא אידיאלי, אך היה עדיף מאשר היא תישן במיטתינו כל לילה, כל הלילה. לדעתי, אצלנו הטקטיקה המדורגת הזו (לינה משותפת, לינה של אחד מאיתנו איתה לאורך הלילה, הרדמות משותפת ואז שינה בחדרים נפרדים) עבדה בצורה הטובה ביותר. למרות שזו נראתה כתקופה ללא סוף, בדיעבד זה לא היה נורא כלכך. במיוחד כשאני משווה עצמנו לחלק אחר של המשפחה (הורים מנוסים שאימצו ילדה בת גילה של כאוס, שניסו קודם כל להנהיג את שיטות ההפרדה לשינה המוכרות להם מילדיהם הבוגרים, וניכנעו רק מאוחר יותר לצרכי הילדה להיות יחד בלילות), שם הילדה הגיעה לגיל העשרה ועדין הייתה זקוקה לאחד ההורים שישן בחדרה לעיתצים קרובות למדי.
אבל מה שאני כותבת התאים *לנו*, לאו דווקא לכם, וגילה של כאוס היה כפול בעת האימוץ, מה שהוביל ליותר חסרים וטראומות הפרדות.
הרעיון הוא להקשיב לכל נסיונות האחרים, ולזקק משם משהו שתוכלו ליישם בנוחות יחסית עבורכם. אין שום סיבה לחשוב שלמישהו מחוץ למשפחתכם יש תשובה שתעבוד עברוכם בדיוק אחד לאחד. קומבינציית אופיים של בני המשפחה ההיא שונה בהכרח מקומבינציית אופייכם.
