אבות אכלו בוסר
אבות אכלו בוסר מיכאל שמיר. נודע גם כ`לאלא`. אבארבאנל. נודע בציבור כבית חולים למשוגעים. שם אמיתי בית חולים לבריאות הנפש. מחלקה פתוחה. מחלקה סגורה. שנתים שהוא היה במחלקה הסגורה. חודשיים כבר בפתוחה. אפילו לקיוסק הפנימי נותנים לו ללכת. לאלא. הוא כל הזמן אומר לאלא. אף אחד לא מבין משוגעים. בטח לא משוגעים של מילה אחת. לפחות יש את המשוגעים שעושים סונטה בגיל 4 ונפטרים באמצע החיים. אבל משוגע של מילה אחת? תעשו טובה. נפש מוטרפת. מופרעת. של אינפנט-יל. לכו תבינו נשמה שלא מבינה את עצמה. הוא לא רואה אנשים. כל היום ממלמל לעצמו. אומרים שזה או שאין מודעות או שהמודעות פגשה את אלוהים ונשתבשה דעתו. רבי מלצר אמר לעשות עליו גירוש דיבוק. הבית חולים אמרו שצריך לאשפז את מלצר וכל בן אדם שמאמין בגרוש שדים. אמא מתה. אבא על שורות. שורות על גבי שורות על גבי שורות של `ננננ`, נשימה, נשיפה, ניהיה חם באף, ניהיה חם בראש, לא-לא-לא, אף אדום, שקט, מלחמה, לישון, שורה. שורה. ועוד שורה. אולי המשוגע הכי זקן בכל העולם. משהו קרה לו כשהיה ילד ומאז הוא מדבר עם השדים. רואות רוחות. חי במלחמה. נד עם הראש לעצמו. לא מתקשר עם הסביבה. פסיכוזה אומרים. חשיבה לא קוהרנטית. מבוגר מכפי גילו. אין קשר עם המציאות. הפרעה נפשית חמורה. המלצה אישפוז עד להודעה חדשה. ד`ר זולברג. אוטוטו פרופסור. `תתנו לו קצת חופש, שקט, פתוחה, אולי משהו ישתנה, אולי אנחנו טועים איתו`. אין אבא. אין אמא. רוחות רפאים. אבא כל הזמן ננננ. אמא לא זוכר. `לאלא, בוא שניה`. כדור. ועוד כדור. קח. קח עוד כדור. תבלע. לאלא. תבלע. יופי. ילד טוב. ילד נשמה. אף פעם לא תיהיה הודעה חדשה. אברהם גר בקומה הרביעית. דירה 12. האחרונה. שלוש שנים היה שוטר סיור, מאלו שאתם מכירים, הניידות הכחולות, ועכשיו שלוש שנים כבר בלש. מאלו שאתם מדי פעם רואים. המכוניות הלבנות עם הכחול על הגג. כולם חושבים ששוטרים הם סתם כזה. אבל בלשים זה כבר יעני פוזה. שלוש שנים שאברהם בבילוש ואפילו תפיסה אחת אין לו. בחור עגלגל, לחיים ורודות, `אתה בלש אתה?` הוא שומע כל יומיים מאיזה טמבל קטן. רץ 20 מטר עם בטן מקפצת ופנים סמוקות, אחרי ה 30 מטר הוא כבר לא יכול לזוז אבל הוא ירוץ חמש קילומטר על הרזרבה של הנשמה שלו. אבא לא ידוע איפה. עזב בגיל 3 לטובת מליינת מיבנה. אמא עשתה את כל מה שיכלה בשביל שהבן שלה לא יתדרדר לפשע, ווואלה, הבן דווקא ניהיה שוטר, ונכון, אמא שמרה על המקצוע של הבן שלה, אבל כולם שכחו את הנשמה. שלוש שנים בלש ואין אפילו תפיסה אחת. ולא תגידו הרואין ומחבלים. חמש גרם גראס אפילו לא הביא. שום כלום. הוא גם לא אוהב את השם שלו. יום אחד הוא הלך לשנות, טלפן לאמא בנייד להגיד לה ש`זהו, אני לא יכול יותר, הוא מביא לי מזל רע`, אמא אמרה שמה פתאום, ואסור, וסבא שלך יתהפך בקבר. אמא מעדיפה שם של סבא מת על תקווה ואושר של ילד חי. והוא רק צריך תפיסה. `איי, הנה חושחש` הוא שומע כל פעם כשהוא רק דורך בתחנה, ואחר כך עולה במעלית שהוא כבר למד לשנוא, וקומה שניה והדלת נפתחת, `אופפה, שאפט נכנס` הם צוחקים עליו, וכל פעם כשיש משהו אז `אברהם תשאר לשמור על האוטו, שלא יהיה כמו אז` כי אז איזה ילד עשה צחוקים על אברהם ולקח את הניידת לסיבוב עד שנתקע בשלטים האלו שדופקים לכם באמצע הכביש. מה גם שהעבריינים צוחקים עליו. אפילו כבוד אין לו. כל פעם כשהוא מתחיל לחשוב על החיים שלו הוא ניהיה מדוכא. מה זה מדוכא שעראפת נראה לידו אורגזמתי. יש את הקטע הזה שבאים הבייתה אחרי משמרת. בדרך כלל בבוקר. ככה מסיימים בשש. חצי שעה שורפים בתחנה על למלא דוחות פנימים של הבילוש ואז מבקשים שמישהו יקח הבייתה. `אברהם?` הוא לפעמים שומע אותם כשהם שוכחים בטעות או לא לעזוב את הצ`ופצ`יק של המכשיר קשר, `אין לי כוח, תגיד לו משהו, תגיד שיש אירוע, תמציא יריות, הוא כבר יאמין`. אז יש את הקטע הזה, ככה בזמן האחרון כל פעם זה קורה לו, לבוא הבייתה, לפתוח מקרר יפה שאין בו כלום, לראות מיטה גדולה שאין בה איש, טלביזיה ענקית שמראה תמונות יפות לאיש עצוב, לשים את הראש ככה נטוי על הצד, רגליים על השולחן האובלי השחור לבן שמכרו לו ב 1900 שקל ו` 1900, תגיד לי, אתה נורמלי?` מהקצין בילוש שלו, ככה עייף, מרוט, בלי תפיסה, בלי אהבה, בלי אוכל ורק עם טלביזיה גדולה. יריחו. 9 מ`מ. אחלה אקדח. ככה רגליים על השולחן. ככה לשים אותו על הספה השחורה מעור. ראש נטוי. 5000 שקל אתה נורמלי? ככה לחשוב מה אם. ככה לחשוב שנמאס. אברהם. שלוש שנים בלש. אפילו לא תפיסה אחת. אפילו לא כלום. מירי. קומת קרקע. פירסומאית בחברה קטנה-גדולה. אבנרי שלטי חוץ בע`מ. שנה שעברו העלימו למס הכנסה מינימום 30 אלף שקל. השנה יהיה קצת פחות. יש עבודה. יש אפי
אבות אכלו בוסר מיכאל שמיר. נודע גם כ`לאלא`. אבארבאנל. נודע בציבור כבית חולים למשוגעים. שם אמיתי בית חולים לבריאות הנפש. מחלקה פתוחה. מחלקה סגורה. שנתים שהוא היה במחלקה הסגורה. חודשיים כבר בפתוחה. אפילו לקיוסק הפנימי נותנים לו ללכת. לאלא. הוא כל הזמן אומר לאלא. אף אחד לא מבין משוגעים. בטח לא משוגעים של מילה אחת. לפחות יש את המשוגעים שעושים סונטה בגיל 4 ונפטרים באמצע החיים. אבל משוגע של מילה אחת? תעשו טובה. נפש מוטרפת. מופרעת. של אינפנט-יל. לכו תבינו נשמה שלא מבינה את עצמה. הוא לא רואה אנשים. כל היום ממלמל לעצמו. אומרים שזה או שאין מודעות או שהמודעות פגשה את אלוהים ונשתבשה דעתו. רבי מלצר אמר לעשות עליו גירוש דיבוק. הבית חולים אמרו שצריך לאשפז את מלצר וכל בן אדם שמאמין בגרוש שדים. אמא מתה. אבא על שורות. שורות על גבי שורות על גבי שורות של `ננננ`, נשימה, נשיפה, ניהיה חם באף, ניהיה חם בראש, לא-לא-לא, אף אדום, שקט, מלחמה, לישון, שורה. שורה. ועוד שורה. אולי המשוגע הכי זקן בכל העולם. משהו קרה לו כשהיה ילד ומאז הוא מדבר עם השדים. רואות רוחות. חי במלחמה. נד עם הראש לעצמו. לא מתקשר עם הסביבה. פסיכוזה אומרים. חשיבה לא קוהרנטית. מבוגר מכפי גילו. אין קשר עם המציאות. הפרעה נפשית חמורה. המלצה אישפוז עד להודעה חדשה. ד`ר זולברג. אוטוטו פרופסור. `תתנו לו קצת חופש, שקט, פתוחה, אולי משהו ישתנה, אולי אנחנו טועים איתו`. אין אבא. אין אמא. רוחות רפאים. אבא כל הזמן ננננ. אמא לא זוכר. `לאלא, בוא שניה`. כדור. ועוד כדור. קח. קח עוד כדור. תבלע. לאלא. תבלע. יופי. ילד טוב. ילד נשמה. אף פעם לא תיהיה הודעה חדשה. אברהם גר בקומה הרביעית. דירה 12. האחרונה. שלוש שנים היה שוטר סיור, מאלו שאתם מכירים, הניידות הכחולות, ועכשיו שלוש שנים כבר בלש. מאלו שאתם מדי פעם רואים. המכוניות הלבנות עם הכחול על הגג. כולם חושבים ששוטרים הם סתם כזה. אבל בלשים זה כבר יעני פוזה. שלוש שנים שאברהם בבילוש ואפילו תפיסה אחת אין לו. בחור עגלגל, לחיים ורודות, `אתה בלש אתה?` הוא שומע כל יומיים מאיזה טמבל קטן. רץ 20 מטר עם בטן מקפצת ופנים סמוקות, אחרי ה 30 מטר הוא כבר לא יכול לזוז אבל הוא ירוץ חמש קילומטר על הרזרבה של הנשמה שלו. אבא לא ידוע איפה. עזב בגיל 3 לטובת מליינת מיבנה. אמא עשתה את כל מה שיכלה בשביל שהבן שלה לא יתדרדר לפשע, ווואלה, הבן דווקא ניהיה שוטר, ונכון, אמא שמרה על המקצוע של הבן שלה, אבל כולם שכחו את הנשמה. שלוש שנים בלש ואין אפילו תפיסה אחת. ולא תגידו הרואין ומחבלים. חמש גרם גראס אפילו לא הביא. שום כלום. הוא גם לא אוהב את השם שלו. יום אחד הוא הלך לשנות, טלפן לאמא בנייד להגיד לה ש`זהו, אני לא יכול יותר, הוא מביא לי מזל רע`, אמא אמרה שמה פתאום, ואסור, וסבא שלך יתהפך בקבר. אמא מעדיפה שם של סבא מת על תקווה ואושר של ילד חי. והוא רק צריך תפיסה. `איי, הנה חושחש` הוא שומע כל פעם כשהוא רק דורך בתחנה, ואחר כך עולה במעלית שהוא כבר למד לשנוא, וקומה שניה והדלת נפתחת, `אופפה, שאפט נכנס` הם צוחקים עליו, וכל פעם כשיש משהו אז `אברהם תשאר לשמור על האוטו, שלא יהיה כמו אז` כי אז איזה ילד עשה צחוקים על אברהם ולקח את הניידת לסיבוב עד שנתקע בשלטים האלו שדופקים לכם באמצע הכביש. מה גם שהעבריינים צוחקים עליו. אפילו כבוד אין לו. כל פעם כשהוא מתחיל לחשוב על החיים שלו הוא ניהיה מדוכא. מה זה מדוכא שעראפת נראה לידו אורגזמתי. יש את הקטע הזה שבאים הבייתה אחרי משמרת. בדרך כלל בבוקר. ככה מסיימים בשש. חצי שעה שורפים בתחנה על למלא דוחות פנימים של הבילוש ואז מבקשים שמישהו יקח הבייתה. `אברהם?` הוא לפעמים שומע אותם כשהם שוכחים בטעות או לא לעזוב את הצ`ופצ`יק של המכשיר קשר, `אין לי כוח, תגיד לו משהו, תגיד שיש אירוע, תמציא יריות, הוא כבר יאמין`. אז יש את הקטע הזה, ככה בזמן האחרון כל פעם זה קורה לו, לבוא הבייתה, לפתוח מקרר יפה שאין בו כלום, לראות מיטה גדולה שאין בה איש, טלביזיה ענקית שמראה תמונות יפות לאיש עצוב, לשים את הראש ככה נטוי על הצד, רגליים על השולחן האובלי השחור לבן שמכרו לו ב 1900 שקל ו` 1900, תגיד לי, אתה נורמלי?` מהקצין בילוש שלו, ככה עייף, מרוט, בלי תפיסה, בלי אהבה, בלי אוכל ורק עם טלביזיה גדולה. יריחו. 9 מ`מ. אחלה אקדח. ככה רגליים על השולחן. ככה לשים אותו על הספה השחורה מעור. ראש נטוי. 5000 שקל אתה נורמלי? ככה לחשוב מה אם. ככה לחשוב שנמאס. אברהם. שלוש שנים בלש. אפילו לא תפיסה אחת. אפילו לא כלום. מירי. קומת קרקע. פירסומאית בחברה קטנה-גדולה. אבנרי שלטי חוץ בע`מ. שנה שעברו העלימו למס הכנסה מינימום 30 אלף שקל. השנה יהיה קצת פחות. יש עבודה. יש אפי