אבות - ליום הזיכרון
א ב ו ת ... "והאלהים ניסה את אברהם, ויאמר אליו; אברהם! ויאמר; הנני! ויאמר קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה." ואתה לא מחית אברהם, ואת אוזן אמו לא גלית. נטלת את בנך והלכת לעשות את אשר צווית... עלינו לא ציווה אלוהים דבר - על דעתך בני, הלכת לאן שהלכת, ולא לעקוד עצמך התכוונת באותה הליכה - והכול גלוי וידוע היה לאביך ולאמך. לא מוות חיפשת, כי חיים, חבוקים בשמיים כחולים, ממריאים מן המישורים הירוקים החומים והצהובים, חולפים בין עננים צחים ובתים לבנים, ונוסקים אל מחוזות נעלמים = חיים הנטועים באדמת הארץ והעמק שאהבת. לא הכעס הניע אותך כי אהבה; אהבה לנערה המצפה עם ערב, אהבה לאם ואב אח ואחות, אהבה לבית ולשדה שבכפר, להרים ולגאיות, לחורשים ליערות ולאחו זרוע פרחים... אהבה לנוף המתעלף בצמא, למי הפלג הצלולים והצוננים ולעדר המיוסר המוצא צל ומרגוע לצימאונו... אנחנו לא הועמדנו בניסיון כאבינו הקדמון, לא בידינו הייתה המאכלת... אלי לא זעק מלאך ה´ "אל תשלח ידך אל הנער"... בדרך לביתו, דרך שלושת הימים, מצא אברהם די זמן להירגע, ובבואו לא אמר דבר לאם שחבקה את בנה. בלילה ההוא, מול הדלת הנפתחת באישון הלילה, די היה בצמד המילים ההן כדי שאדע : "זה עפר"! אמר האיש באפלה ולא יסף... לא שלושה ימים, רק שניות ספורות כדי למצוא את הדרך והמילים לבשר לאמך את הבשורה הנוראה ביותר שאפשר לבשר לאם. הרגע הזה, שבין טירוף לחשבון דעת, שבין הרצון להתמוטט ולברוח ובין הכורח לבשר לתמוך ולהיתמך- אינו יכול עוד להימחות מהזיכרון. ברגע הזה לא היית עמדי אברהם, רק שני אנשים, אובדי דרך, בבדידות שאולי אין גדולה ממנה - אם ואב שאיבדו את עולמם ברגע אחד...
א ב ו ת ... "והאלהים ניסה את אברהם, ויאמר אליו; אברהם! ויאמר; הנני! ויאמר קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה." ואתה לא מחית אברהם, ואת אוזן אמו לא גלית. נטלת את בנך והלכת לעשות את אשר צווית... עלינו לא ציווה אלוהים דבר - על דעתך בני, הלכת לאן שהלכת, ולא לעקוד עצמך התכוונת באותה הליכה - והכול גלוי וידוע היה לאביך ולאמך. לא מוות חיפשת, כי חיים, חבוקים בשמיים כחולים, ממריאים מן המישורים הירוקים החומים והצהובים, חולפים בין עננים צחים ובתים לבנים, ונוסקים אל מחוזות נעלמים = חיים הנטועים באדמת הארץ והעמק שאהבת. לא הכעס הניע אותך כי אהבה; אהבה לנערה המצפה עם ערב, אהבה לאם ואב אח ואחות, אהבה לבית ולשדה שבכפר, להרים ולגאיות, לחורשים ליערות ולאחו זרוע פרחים... אהבה לנוף המתעלף בצמא, למי הפלג הצלולים והצוננים ולעדר המיוסר המוצא צל ומרגוע לצימאונו... אנחנו לא הועמדנו בניסיון כאבינו הקדמון, לא בידינו הייתה המאכלת... אלי לא זעק מלאך ה´ "אל תשלח ידך אל הנער"... בדרך לביתו, דרך שלושת הימים, מצא אברהם די זמן להירגע, ובבואו לא אמר דבר לאם שחבקה את בנה. בלילה ההוא, מול הדלת הנפתחת באישון הלילה, די היה בצמד המילים ההן כדי שאדע : "זה עפר"! אמר האיש באפלה ולא יסף... לא שלושה ימים, רק שניות ספורות כדי למצוא את הדרך והמילים לבשר לאמך את הבשורה הנוראה ביותר שאפשר לבשר לאם. הרגע הזה, שבין טירוף לחשבון דעת, שבין הרצון להתמוטט ולברוח ובין הכורח לבשר לתמוך ולהיתמך- אינו יכול עוד להימחות מהזיכרון. ברגע הזה לא היית עמדי אברהם, רק שני אנשים, אובדי דרך, בבדידות שאולי אין גדולה ממנה - אם ואב שאיבדו את עולמם ברגע אחד...
