הצופה מהצד1
New member
היי,
אני בת 40 אמא לילדים ונשואה.
אני לא מאובחנת, אבל מהילדות הרגשתי שמשהו בי לא בסדר כי לא ידעתי איך עושים חברים. זה משהו כל כך טבעי שהיה לכל הילדים בגן, רק לי לא. אפילו כששאלתי את אמא שלי איך עושים חברים. מה אומרים? איך עונים? לא נפל לה האסימון. בשום התנהגות מוזרה שלי והיו הרבה היא לא חשבה על זה.. הייתי מגמגמת.. ולא נפל לה האסימון. חשבה שאני רוצה תשומת לב. הורי עלו לארץ מחבר העמים כמה שנים לפני שנולדתי. שנות ה70-80... חשבו שפסיכולוגיה זה מדע בדיוני וצחקו שהישראלים הולכים לפסיכולוגים.. נו, חינוך סובייטי.. השנים עברו ואני התבגרתי. מזלי שהייתי חכמה. למרות שהיו לי גם בעיות קשב( ברור שלא אובחנתי) תמיד למדתי טוב במינימום מאמץ. הייתי שקטה בשיעורים ולא עשיתי בעיות בבית הספר( חלילה, ממש פחדתי לאכזב את ההורים כי היה ממש חשוב להם עניין בית הספר) אז אף מורה לא חשד גם בתקופה ההיא לא ראו דברים. הייתי יכולה כמעט לא להקשיב בשיעור ולהוציא שמיניות ואם השקעתי במשהו אז עשיריות ... ולמדתי להשתלב. רכשתי כלים בסיסיים של איך מנהלים שיחת חולין, כבר לא מגמגמת( בצבא הפסקתי איכשהו. כן היה מאד קשה אבל ידעתי שאני חייבת אחרת ההורים אמרו שאין לי עתיד חחח אז השתדלתי. שרתתי קלב וכו).. חיצונית לא רואים שמשהו לא בסדר. אבל אני בת 45 ואין לי חברים. כלום. אני פשוט לא טובה בזה. והאמת שזה התחיל להפריע לי... הילדים גדלו קצת והגעתי למסקנה שהמגבלות שלי מונעות ממני להתקדם בעבודה.. אני מתכנתת ומעולם לא העזתי להתקדם לניהול .. כי אני? איך אני אנהל אנשים? אני גרועה בלהתממשק עם אנשים. יש אנשים שיותר קל לי ויש אנשים ממש קשה לי ולנהל אנשים דורש סקיל שאין לי ובאסה כי יש לי כל כך הרבה מה לתת ולהתקדם ו... אין. ועוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות דיי חסומים. הורי אינם בין החיים ובעלי האדם היחיד שיש לי( והילדים). לפעמים חושבת בחרדה מה יקרה אם חלילה יקרה לו משהו. מרגישה מאד תלויה בו נפשית ואני יודעת שזה לא בריא. אני מרגישה שמהרגע שנולדתי יש עלי איזה סוג של קללה בגלל כל הסיפור הזה..כאילו לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אני באמת רוצה לקבל כלים.. יש לי הרבה דברים שמזוהים עם אוטיזם כמו קשר עין ( מאד לא אוהבת הרבה פעמים אבל יודעת שצריך), רגישות לרעש, אור, יש לי גם הפרעות קשב- גם כמובן לא מאובחנת( זה גם עבר לילדים. השאר לא) , לא מפרשת טוב מצבים חברתיים וכל מה שקשור בזה. מילדות... וכל מיני, לא זוכרת כרגע וגם מנסה לכתוב תמציתי. יש המון דברים...
השאלה שלי אם במידה ואלך ואקבל תשובה חיובית אהיה מחוייבת לדווח על זה למקומות העבודה? בראיונות?( חייבת לציין שזה לא משפיע על העבודה. אני מתכנתת. אין לי בעיות משמעת ואני דיי מנסה לברוח מחיכוכים ובעיות. אולי אני יכולה להראות קצת מוזרה לעיתים. אף אחד לא מכיר אותי אישית ולא מרגיש שמשהו בי לא בסדר. הכל שטחי כזה. פייק). הנקודה דיי מטרידה אותי... מה באמת יכול לקרות? חוששת שזה פעם יפנה נגדי מצד שני אולי אני צריכה להיות מאובחנת? אני גם מאד רוצה להתקדם עם הבעיות. לרפא לא אוכל, אבל לרכוש כלים? טובים מאלה שניסיתי לרכוש. אגב, בעלי אמר חי שאני על הספקטרום. מעולם לא חשבתי על זה... ואז קראתי.. על התפקוד הגבוה. בול.
אני בת 40 אמא לילדים ונשואה.
אני לא מאובחנת, אבל מהילדות הרגשתי שמשהו בי לא בסדר כי לא ידעתי איך עושים חברים. זה משהו כל כך טבעי שהיה לכל הילדים בגן, רק לי לא. אפילו כששאלתי את אמא שלי איך עושים חברים. מה אומרים? איך עונים? לא נפל לה האסימון. בשום התנהגות מוזרה שלי והיו הרבה היא לא חשבה על זה.. הייתי מגמגמת.. ולא נפל לה האסימון. חשבה שאני רוצה תשומת לב. הורי עלו לארץ מחבר העמים כמה שנים לפני שנולדתי. שנות ה70-80... חשבו שפסיכולוגיה זה מדע בדיוני וצחקו שהישראלים הולכים לפסיכולוגים.. נו, חינוך סובייטי.. השנים עברו ואני התבגרתי. מזלי שהייתי חכמה. למרות שהיו לי גם בעיות קשב( ברור שלא אובחנתי) תמיד למדתי טוב במינימום מאמץ. הייתי שקטה בשיעורים ולא עשיתי בעיות בבית הספר( חלילה, ממש פחדתי לאכזב את ההורים כי היה ממש חשוב להם עניין בית הספר) אז אף מורה לא חשד גם בתקופה ההיא לא ראו דברים. הייתי יכולה כמעט לא להקשיב בשיעור ולהוציא שמיניות ואם השקעתי במשהו אז עשיריות ... ולמדתי להשתלב. רכשתי כלים בסיסיים של איך מנהלים שיחת חולין, כבר לא מגמגמת( בצבא הפסקתי איכשהו. כן היה מאד קשה אבל ידעתי שאני חייבת אחרת ההורים אמרו שאין לי עתיד חחח אז השתדלתי. שרתתי קלב וכו).. חיצונית לא רואים שמשהו לא בסדר. אבל אני בת 45 ואין לי חברים. כלום. אני פשוט לא טובה בזה. והאמת שזה התחיל להפריע לי... הילדים גדלו קצת והגעתי למסקנה שהמגבלות שלי מונעות ממני להתקדם בעבודה.. אני מתכנתת ומעולם לא העזתי להתקדם לניהול .. כי אני? איך אני אנהל אנשים? אני גרועה בלהתממשק עם אנשים. יש אנשים שיותר קל לי ויש אנשים ממש קשה לי ולנהל אנשים דורש סקיל שאין לי ובאסה כי יש לי כל כך הרבה מה לתת ולהתקדם ו... אין. ועוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות דיי חסומים. הורי אינם בין החיים ובעלי האדם היחיד שיש לי( והילדים). לפעמים חושבת בחרדה מה יקרה אם חלילה יקרה לו משהו. מרגישה מאד תלויה בו נפשית ואני יודעת שזה לא בריא. אני מרגישה שמהרגע שנולדתי יש עלי איזה סוג של קללה בגלל כל הסיפור הזה..כאילו לא מצליחה למצוא את מקומי בעולם. אני באמת רוצה לקבל כלים.. יש לי הרבה דברים שמזוהים עם אוטיזם כמו קשר עין ( מאד לא אוהבת הרבה פעמים אבל יודעת שצריך), רגישות לרעש, אור, יש לי גם הפרעות קשב- גם כמובן לא מאובחנת( זה גם עבר לילדים. השאר לא) , לא מפרשת טוב מצבים חברתיים וכל מה שקשור בזה. מילדות... וכל מיני, לא זוכרת כרגע וגם מנסה לכתוב תמציתי. יש המון דברים...
השאלה שלי אם במידה ואלך ואקבל תשובה חיובית אהיה מחוייבת לדווח על זה למקומות העבודה? בראיונות?( חייבת לציין שזה לא משפיע על העבודה. אני מתכנתת. אין לי בעיות משמעת ואני דיי מנסה לברוח מחיכוכים ובעיות. אולי אני יכולה להראות קצת מוזרה לעיתים. אף אחד לא מכיר אותי אישית ולא מרגיש שמשהו בי לא בסדר. הכל שטחי כזה. פייק). הנקודה דיי מטרידה אותי... מה באמת יכול לקרות? חוששת שזה פעם יפנה נגדי מצד שני אולי אני צריכה להיות מאובחנת? אני גם מאד רוצה להתקדם עם הבעיות. לרפא לא אוכל, אבל לרכוש כלים? טובים מאלה שניסיתי לרכוש. אגב, בעלי אמר חי שאני על הספקטרום. מעולם לא חשבתי על זה... ואז קראתי.. על התפקוד הגבוה. בול.
