אביחי נזרי כתב סיפור התבגרות חשוף ומחוספס מהסוג שחסר בספרות המקומית
"העיניים מתרגלות לחושך", שבמרכזו נער משכונת בת גלים, מתמודד עם שבריריותם של החיים ועם רעילותם הפוטנציאלית של תאים חברתייםדוד רפ
את הכותרת היפה "העיניים מתרגלות לחושך" אפשר וצריך לפענח בשני מובנים, המתבררים מהעלילה החשופה, הכמעט ברוטליסטית, בספר הנוער הראשון של אביחי נזרי. המובן האחד הוא האינטואיטיבי. כפי שנדרשת התרגלות של העיניים לחושך, נחוצה היכרות עם הדמויות והרקע כדי להבין את העלילה. מובן אחר, קודר יותר, הוא ההתרגלות החברתית לאפלה, למצבים של ניצול, אלימות ומצוקה.
על העטיפה — שעיצב וצייר נזרי עצמו — מופיע מבנה נטוש ומגודר, כמין ספינה שעלתה ליבשה, סמוך לגלים הלוחכים את החוף. הפרק הפותח את הספר מותח, קצבי ובוטה. נזרי משליך את קוראיו היישר למי העלילה הסוערים, מבלי שיאפשר להם להתרגל לחשיכה. המספר, נער בן 14 וחצי בשם ניסים, מתחבא ממחלק עיתונים בקרטוניה של הסופרמרקט השכונתי. כשהוא מתגלה הוא חוטף נגיחה כואבת לפרצוף. לפי עדותו, ל"ידיים שחורות" — כך הוא מכנה את מחלק העיתונים — היתה סיבה טובה לתקוף, לאחר שהוא וחבריו השליכו את העיתונים שלו לכביש. כשהוא מדמם ובודד מתעוררים אצל ניסים ספקות בנוגע לקשר עם "החבר הכי טוב שלו", רן, שיזם את הרעיון וברח.
"העיניים מתרגלות לחושך" הוא כתב אשמה נגד קבוצות לא מתפקדות. יש בו התמודדות עם שבריריותם של החיים ועם רעילותם הפוטנציאלית של תאים חברתיים. נזרי ממוקד במשולשים כצורה גיאומטרית־סוציאלית, אבל ברור שכל תא משפחתי וקבוצת חברים עלולים להתברר כמבנים חברתיים כושלים.
במהלך הסיפור עוקב ניסים אחר כתובות גרפיטי המופיעות באזור מגוריו. מישהו זועק באמצעותן לעזרה והוא מנסה להבין מה מתרחש בשכונה. שפרה הורן מתארת בספרה "חוויה ניו־זילנדית" (עם עובד, 2008) שלט שנקבע במזבלה עירונית באחת הערים בניו זילנד, עם הקדשה לשחקן הבריטי ג'ון קליז, שהשמיץ את העיר. "כאן שמחים למחזר כל מיני זבלים", נכתב על השלט. יש לקוות שבשכונת בת גלים בחיפה יהיו סלחנים יותר כלפי נזרי, חיפאי במקור, שבחר למקם את עלילת ספרו בשכונה, שגיבור הרומן משמיץ ללא עכבות. שכונת בת גלים מוצגת כאחת המשעממות בעולם, "שטח הפקר בתוך חיפה", בין הים למסילת הרכבת, טריטוריה מחלידה וחומה שחוף הים שלה מלא אנשים "שהם עוד רגע פג תוקף", ושמי הים שלה מלאים באצות ירוקות־חומות כמו "משהו שהים שלשל".
השפה הוולגרית אינה מקרית. היא מאפשרת לניסים, נער בגיל ההתבגרות שחש עזוב ונטוש, לתאר את העולם מבעד לעיניו, ללא פילטרים. בת גלים שהוא רואה מלאת פגמים ומעוררת פיהוק, אבל מתפקדת גם כסביבה ביתית. אנשיה, אותם הוא מכנה "שבט מוזר", מקיימים ריטואלים מוכרים. והנה, דווקא במקום הלא מיוחד הזה מתרחשים שני אירועי אקלים נדירים וסימבוליים. האחד הוא שפל קיצוני בגובה פני הים, שאירע בילדותו של ניסים. השני הוא גאות — הרסנית אך גם מחדשת — המתחוללת בבגרותו.
לטוטאליות בתיאוריו של המספר יש יתרונות וגם חסרונות. הכנות שבה מגולל הנער הישראלי את קורותיו במשפחה מתפרקת — ולנוכח אתגרי ההתבגרות האופייניים לבני גילו — מייצרת קול אותנטי מאוד. מהצד האחר, קשה לעיתים להפריד בין אמוציות, עובדות ופרשנויות, בנרטיב שמביא המספר.
אביו של ניסים, שעזב את הבית ועבר להולנד, שם הקים משפחה חדשה, מצטייר כדמות שלא קל ללמד עליה זכות. "אז מה? יש לו עוד ילד, זה לא סיבה לשכוח את הבן שלו, חתיכת חרא", קובע נער בשם נדב סרוסי, המבוגר מניסים רק בשנה אחת, אבל מהלך עליו אימים וקסם. הוא צודק. לכל אורך הספר מדגים האב מהו הורה מזניח, פוגעני ומאכזב.
דמותה של האם מוצגת באור פחות חד משמעי, בהתאם לרגשות המשתנים של ניסים כלפיה. תחילה טוען הנער כי ברור ש"היא תמיד תהיה שם" בשבילו, אך עד מהרה מתחלף הביטחון בחשש שמא היא מיצתה את העניין באימהות. חוסר התפקוד של האם, התקפי הזעם שלה כשניסים מסתבך בבית הספר (במקרים הבודדים שבהם היא מודעת לכך), ו"הרפתקאותיה הליליות" משרטטים דמות לא מחמיאה. הם אינם משאירים לקוראים הרבה מקום לחמול על האם, שכנראה עוברת בעצמה משברים לא פשוטים. ניסים חש דאגה ואחריות עצומה כלפי אמו, אבל אלה מתערבבות ברגשות של זלזול ושל כעס, אצל ילד שעול החיים מוטל על כתפיו באופן שאינו מותאם לגילו.
הממסד החינוכי זוכה בספר ליחס אמביוולנטי. לצד מורים ואנשי צוות שפותחים לניסים צוהר לידע ולעולמות מסקרנים, הוא סולד ממי שמופקדים על רווחתו, חושד בהם ומסרב לשתף איתם פעולה. בהקשר זה, נדמה שנזרי חס על קוראיו. ה"עבירות" החינוכיות שמיוחסות לניסים, ושבעטיין הוא מוזהר כי יושעה ואולי אף ייאלץ לעבור בית ספר, נוגעות לאיחורים ולאי הכנת מטלות בית. במפגש עם אמו נאמר גם שהשפעתו על התלמידים האחרים שלילית. הגישה הפדגוגית הזו, שיש לקוות כי היא אנכרוניסטית — כמו גם "שעות האפס" שהופסקו בישראל כמעט כליל, ואולי אפילו הניצנים המתקדמים של יחסים בין המינים כבר בכיתה ח' — כל אלה מאותתים כי לעיתים אולי זולגת הביוגרפיה של המחבר אל זו של המספר.
"העיניים מתרגלות לחושך" הוא ספר התבגרות גברי, רגיש ומחוספס, הממלא משבצת שחסרות בה יצירות מקור. ניסים הוא גיבור לא סטריאוטיפי, המחפש את מקומו בהיררכיה הגברית האיומה של בית הספר וגם יודע להרביץ ולספוג מכות. לצד זאת, הוא פתוח לדברים חדשים כמו שירה ואמנות ומגשש את צעדיו הראשונים, בסרבול ובמבוכה, בקשרים עם בנות.
השפה של ניסים מקורית ומגוונת. מטבעות לשון כמו "איכזוב עצמי", "חצי הבנתי", "הגועל נפש של החיים", וגם ה"אני יאהב אותו" הבלתי נמנע — בונים טקסט סלנגי אמין. לעיתים הקול "האותנטי" צורם: סרוסי מספר על "כמה ערבים" שניסו לגנוב את הסירה של אביו, שבתגובה "יצא עליהם עם המצ'טה". הבחור שהאב "קילף עם המצ'טה" הוא "מאיזו חמולה רצינית מהגליל", מוסיף הנער. האב אמנם מחכה למשפט על מעשיו, אבל האגביות שבה מתואר מוצאם האתני של הגנבים וההתייחסות אל האב כקורבן בלבד — לא יחליקו לכל הקוראים בגרון בקלות, בעיקר לאור העובדה שסרוסי, המתואר כחבר בכנופייה של גנבי אופנועים, זוכה לכל אורך הספר ליחס של היקסמות.
ברגעי המשבר הרבים שהוא חווה, ניסים מתבודד בבניין הנטוש שמאויר על עטיפת הספר. המקום, המכונה בניין הקזינו — "שמעולם לא היתה בו רולטה" — משמש ספינת הצלה. בשביל מי שגדל בסביבה שאף פעם אינה יציבה או ברורה, העגינה שם לרגעים ספורים, או ללילות שלמים, מספקת מפלט מההפלגה הקשה שהיא גיל ההתבגרות.
-העיניים-מתרגלות-לחושך-אביחי-נזרי-הוצאה-עם-עובד-תאריך-הוצאה-מרץ-2024-קטגוריה-נוער-צעיר-נוער-בוגר.15666259/