אביתר
- פותח הנושא nemes
- פורסם בתאריך
שלום - הנה אני
הפעם זו תמר, אשתו של אביתר הוא סיפר לי עליכם (ואני רואה איזה מעריצים יש לו כאן), מידי פעם קראתי חלק מההודעות כאן, מידי פעם אני שואלת אותו מה חדש בפורום? נכנסתי לפורום בנסיבות מצערות בשבוע שעבר ולא ממש הצגתי את עצמי. אביתר ואני בסדר, תודה. הוא היה קצת עסוק. סוף סוף לא בגללי ולא בענייני מחלה… ואני צריכה לחזור השבוע לטיפולים (איכסה פויה, כך הבת שלי קוראת לזה ואני מסכימה) אח"כ אני מניחה שאצלול לתחתית לכמה ימים אבל זה כבר מוכר וידוע (ועדיין קצת מפחיד). נכנסתי לפה ואני לא בטוחה אם ולכמה זמן, והאמת מאוד לא קל לי החשיפה באינטרנט. לא יודעת מאיפה להתחיל (אביתר מתבטא יותר טוב ממני וזו לא חוכמה: משורר בן משורר). אין שום דבר מיוחד בסיפור שלי. הודצ'קין, טיפולים כימוטרפים, מערכת חיסון חלשה קצת וסה"כ לא כ"כ נעים. אני מניחה שרובכם מכירים את זה באופן זה או אחר וצריך לזכור שנתגבר. אני מרגישה שאני צריכה עכשיו את כל הכוחות שאוכל לגייס כדי לעבור את זה, ולכן מראש כשעניין הפורום עלה לא רציתי כ"כ להשתתף, כי לא רציתי להתערב לאחרים ושיתערבו לי, כלומר זה שאני בעסק הזה של הסרטן וכל הסביבה שלי מאוד עסוקה בזה, זה מספיק לי, וקשה לי לשתף גם ככה את הסובבים אותי בכל מה שקורה לי, אז בטח לא אנשים שאני לא מכירה. בנוסף התחושה שלי היתה שזה מספיק קשה גם ככה, למה לשמוע על עוד חולים וסבל? זה יוצר תחושה שכל העולם חולה וכל החיים סובבים סביב מחלות. לא רציתי שהקשר שלי עם אנשים יהיה על בסיס הצרות שלי ושלהם. אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד פה.{תבינו אני עובדת סוציאלית, לשמוע צרות של אחרים זו העבודה שלי והמומחיות שלי וזו אחת הסיבות שלקחתי חופש מהעבודה, זה אפילו עוד יותר מורכב מזה אבל זה בערך ככה}. אחד הדברים שקשים לי במצב הזה (מעבר לקשיים הפיזיים והתחושות הלא נעימות) זה כל תשומת הלב שפתאום אני מושכת אלי. מכירים את זה? התעניינות כנה מאוד ואכפתית מצד כולם טלפונים ומבקרים אבל זה לא אני וכ"כ לא מתאים לי. בערב לפני שהתחלתי טיפולים כ"כ הרבה אנשים באו לבקר ולאחל שזה היה מקסים אבל זה היה מאוד מביך פתאום. ואמנם זה לא נמשך עכשיו באותה עוצמה אבל כל שבת שאני מוצאת את הכוחות לצאת לבית כנסת יש לחש שעובר תראו מי באה, וישר יש התקהלות סביבי של מה שלומך? איך את מרגישה? את צריכה עזרה במשהו? מה קורה? עוד כמה טיפולים? ודי תדברו איתי על משהו אחר משמח יותר לא רוצה כל היום להתבשל במיץ הזה של הסרטן והטיפולים. אני יודעת שאנשים דואגים לי באמת ובכנות ורוצים בטובתי ואני מרגישה כל הזמן את התמיכה של כולם אבל זה כ"כ מביך שפתאום אני צריכה לספר על עצמי ולהיות במרכז תשומת הלב. הם כולם קוראים לי גיבורה… איזה גיבורה??? אני??? לפני ההחלטה לעבור כימוטרפיה בכיתי לאביתר לילה שלם שאני מפחדת. והוא – מה הוא יכול לעשות? הרבה עידוד, הבטחות ותמיכה, אבל הוא חסר אונים בדיוק כמוני מעדיף שלא הייתי צריכה לעבור את זה ומבין שזו האפשרות הטובה ביותר. אז מה פתאום גיבורה? אני מתה מפחד מכל טיפול אבל יודעת שאין לי ברירה. מה אחרים היו עושים במקומי? בדיוק אותו דבר אז איפה יש בזה גבורה??? איזה ברירות יש לי? אני עושה כל מה שהרופאים אומרים לי לעשות מנסה להתמודד לא תמיד בקלות ובהצלחה וזהו. את הכוחות להתמודד אני מקבלת מהמשפחה שלי שתומכת בי מאוד. בראש ובראשונה אביתר, שכמעט לא זז ממני לשניה. לא הייתי מסוגלת לעבור את זה בלי התמיכה שלו. ההורים שלי שמאפשרים לנו לגור בביתם כדי להקל על הנסיעות לביה"ח, מטפלים בי ובילדה, מבשלים לפי השגעונות שלי ועדיין נותנים לנו הרגשה של פרטיות ועצמאות (וזו משימה לא פשוטה בעיני). ההורים של אביתר, שעל אף המרחק הפיזי המסוים תומכים בי רגשית ונפשית בכל דרך אפשרית, ונתנו לי להרגיש תמיד ובייחוד עכשיו כבת אצלם לכל דבר ותמיד הקיפו אותי בחום ואהבה. ואחרונה חביבה בתי שמזכירה לי בכל רגע ומבט עבור מה אני מתאמצת, מצפה ממני, וזקוקה לי והיחידה שלא שולחת אותי למיטה לנוח כל הזמן… לפעמים אני חושבת מה קשה יותר. להיות חולה, לעבור טיפולים, לראות את השיער שלי נושר (ונשאר לי קצת),לסבול מבחילות ולהיות עייפה כל היום, או להיות בצד השני זה שבריא אבל דואג, רץ מרופא לרופא, מלטף, מנסה להצחיק, מעודד, תומך, רוחץ ומנקה אחרי כל הקאה. אני חושבת שזה לא פחות קשה אם לא יותר. לא שהמצב שלי נחשב בילוי לקיץ אבל לא הייתי יכולה להתחלף לרגע עם אביתר ושאר המשפחה שסביבי שמקיפים אותי בכ"כ אהבה תמיכה ודאגה. התפקיד שלי הרבה יותר קל ופשוט משלהם, הם דואגים מספיק כך שהם חסכו ממני את כל הדאגה, ודי מיותר שגם אני אדאג. אז בשביל מישהי שלא אוהבת לדבר על עצמה כתבתי כאן די הרבה אני אסיים פה. לא מבטיחה שאמשיך לכתוב פה כרגע. לא רוצה לתת לכוחות שלי להתפזר בשלב זה אבל אולי אכנס מידי פעם ? מאחלת לכל המשתתפים פה בכל המצבים הגילאים והשלבים המון המון כח בריאות והצלחה. תמר
הפעם זו תמר, אשתו של אביתר הוא סיפר לי עליכם (ואני רואה איזה מעריצים יש לו כאן), מידי פעם קראתי חלק מההודעות כאן, מידי פעם אני שואלת אותו מה חדש בפורום? נכנסתי לפורום בנסיבות מצערות בשבוע שעבר ולא ממש הצגתי את עצמי. אביתר ואני בסדר, תודה. הוא היה קצת עסוק. סוף סוף לא בגללי ולא בענייני מחלה… ואני צריכה לחזור השבוע לטיפולים (איכסה פויה, כך הבת שלי קוראת לזה ואני מסכימה) אח"כ אני מניחה שאצלול לתחתית לכמה ימים אבל זה כבר מוכר וידוע (ועדיין קצת מפחיד). נכנסתי לפה ואני לא בטוחה אם ולכמה זמן, והאמת מאוד לא קל לי החשיפה באינטרנט. לא יודעת מאיפה להתחיל (אביתר מתבטא יותר טוב ממני וזו לא חוכמה: משורר בן משורר). אין שום דבר מיוחד בסיפור שלי. הודצ'קין, טיפולים כימוטרפים, מערכת חיסון חלשה קצת וסה"כ לא כ"כ נעים. אני מניחה שרובכם מכירים את זה באופן זה או אחר וצריך לזכור שנתגבר. אני מרגישה שאני צריכה עכשיו את כל הכוחות שאוכל לגייס כדי לעבור את זה, ולכן מראש כשעניין הפורום עלה לא רציתי כ"כ להשתתף, כי לא רציתי להתערב לאחרים ושיתערבו לי, כלומר זה שאני בעסק הזה של הסרטן וכל הסביבה שלי מאוד עסוקה בזה, זה מספיק לי, וקשה לי לשתף גם ככה את הסובבים אותי בכל מה שקורה לי, אז בטח לא אנשים שאני לא מכירה. בנוסף התחושה שלי היתה שזה מספיק קשה גם ככה, למה לשמוע על עוד חולים וסבל? זה יוצר תחושה שכל העולם חולה וכל החיים סובבים סביב מחלות. לא רציתי שהקשר שלי עם אנשים יהיה על בסיס הצרות שלי ושלהם. אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד פה.{תבינו אני עובדת סוציאלית, לשמוע צרות של אחרים זו העבודה שלי והמומחיות שלי וזו אחת הסיבות שלקחתי חופש מהעבודה, זה אפילו עוד יותר מורכב מזה אבל זה בערך ככה}. אחד הדברים שקשים לי במצב הזה (מעבר לקשיים הפיזיים והתחושות הלא נעימות) זה כל תשומת הלב שפתאום אני מושכת אלי. מכירים את זה? התעניינות כנה מאוד ואכפתית מצד כולם טלפונים ומבקרים אבל זה לא אני וכ"כ לא מתאים לי. בערב לפני שהתחלתי טיפולים כ"כ הרבה אנשים באו לבקר ולאחל שזה היה מקסים אבל זה היה מאוד מביך פתאום. ואמנם זה לא נמשך עכשיו באותה עוצמה אבל כל שבת שאני מוצאת את הכוחות לצאת לבית כנסת יש לחש שעובר תראו מי באה, וישר יש התקהלות סביבי של מה שלומך? איך את מרגישה? את צריכה עזרה במשהו? מה קורה? עוד כמה טיפולים? ודי תדברו איתי על משהו אחר משמח יותר לא רוצה כל היום להתבשל במיץ הזה של הסרטן והטיפולים. אני יודעת שאנשים דואגים לי באמת ובכנות ורוצים בטובתי ואני מרגישה כל הזמן את התמיכה של כולם אבל זה כ"כ מביך שפתאום אני צריכה לספר על עצמי ולהיות במרכז תשומת הלב. הם כולם קוראים לי גיבורה… איזה גיבורה??? אני??? לפני ההחלטה לעבור כימוטרפיה בכיתי לאביתר לילה שלם שאני מפחדת. והוא – מה הוא יכול לעשות? הרבה עידוד, הבטחות ותמיכה, אבל הוא חסר אונים בדיוק כמוני מעדיף שלא הייתי צריכה לעבור את זה ומבין שזו האפשרות הטובה ביותר. אז מה פתאום גיבורה? אני מתה מפחד מכל טיפול אבל יודעת שאין לי ברירה. מה אחרים היו עושים במקומי? בדיוק אותו דבר אז איפה יש בזה גבורה??? איזה ברירות יש לי? אני עושה כל מה שהרופאים אומרים לי לעשות מנסה להתמודד לא תמיד בקלות ובהצלחה וזהו. את הכוחות להתמודד אני מקבלת מהמשפחה שלי שתומכת בי מאוד. בראש ובראשונה אביתר, שכמעט לא זז ממני לשניה. לא הייתי מסוגלת לעבור את זה בלי התמיכה שלו. ההורים שלי שמאפשרים לנו לגור בביתם כדי להקל על הנסיעות לביה"ח, מטפלים בי ובילדה, מבשלים לפי השגעונות שלי ועדיין נותנים לנו הרגשה של פרטיות ועצמאות (וזו משימה לא פשוטה בעיני). ההורים של אביתר, שעל אף המרחק הפיזי המסוים תומכים בי רגשית ונפשית בכל דרך אפשרית, ונתנו לי להרגיש תמיד ובייחוד עכשיו כבת אצלם לכל דבר ותמיד הקיפו אותי בחום ואהבה. ואחרונה חביבה בתי שמזכירה לי בכל רגע ומבט עבור מה אני מתאמצת, מצפה ממני, וזקוקה לי והיחידה שלא שולחת אותי למיטה לנוח כל הזמן… לפעמים אני חושבת מה קשה יותר. להיות חולה, לעבור טיפולים, לראות את השיער שלי נושר (ונשאר לי קצת),לסבול מבחילות ולהיות עייפה כל היום, או להיות בצד השני זה שבריא אבל דואג, רץ מרופא לרופא, מלטף, מנסה להצחיק, מעודד, תומך, רוחץ ומנקה אחרי כל הקאה. אני חושבת שזה לא פחות קשה אם לא יותר. לא שהמצב שלי נחשב בילוי לקיץ אבל לא הייתי יכולה להתחלף לרגע עם אביתר ושאר המשפחה שסביבי שמקיפים אותי בכ"כ אהבה תמיכה ודאגה. התפקיד שלי הרבה יותר קל ופשוט משלהם, הם דואגים מספיק כך שהם חסכו ממני את כל הדאגה, ודי מיותר שגם אני אדאג. אז בשביל מישהי שלא אוהבת לדבר על עצמה כתבתי כאן די הרבה אני אסיים פה. לא מבטיחה שאמשיך לכתוב פה כרגע. לא רוצה לתת לכוחות שלי להתפזר בשלב זה אבל אולי אכנס מידי פעם ? מאחלת לכל המשתתפים פה בכל המצבים הגילאים והשלבים המון המון כח בריאות והצלחה. תמר
כפרה עלייך../images/Emo8.gif
אז זה מה שאת עושה כשאני לא מפקח עלייך אה? תהיי בריאה… (באמת מכל הלב). אולי נפתח לך שם וכרטיס משלך? מה את אומרת? ולכולם פה תודה על הדאגות כולנו בסדר כמו שנאמר: (לפעמים) no news is good news . לא חשבתי שצריך להחתים פה שעון נוכחות (?!) שנינו עוד פה, מבקרים מידי פעם. נהנים מההפוגה הקצרה שקיבלנו בין הטיפולים וחוזרים להסתער
אז זה מה שאת עושה כשאני לא מפקח עלייך אה? תהיי בריאה… (באמת מכל הלב). אולי נפתח לך שם וכרטיס משלך? מה את אומרת? ולכולם פה תודה על הדאגות כולנו בסדר כמו שנאמר: (לפעמים) no news is good news . לא חשבתי שצריך להחתים פה שעון נוכחות (?!) שנינו עוד פה, מבקרים מידי פעם. נהנים מההפוגה הקצרה שקיבלנו בין הטיפולים וחוזרים להסתער
היי תמר
נחמד שאת כותבת ועוד יותר נחמד לשמוע שהכל בסדר (במסגרת האפשרויות כמובן). נכון שאת נמצאת במקום של אין ברירה כביכול אבל אני מאמינה שגם את האין ברירה יש המון דרכים לעשות. זה בטח מוזר לך להיות פתאום בצד שצריך שיקשיבו לו במקום לצד שמקשיב ותומך אבל אולי גם להיות מוכנה לקבל דברים לא מתוך האין ברירה. את חושבת שהתפקיד שלך יותר קל? אולי את צודקת. אבל את בטח יושבת ומדברת עם כולם ומסבירה להם מה את עוברת ואיך את מרגישה ומרגיעה את כולם שהכל בסדר ושהכל זה חלק מהתהליך וכהנה וכהנה והנה את שוב חוזרת לתפקיד המקשיבה והתומכת. וזו הדרך שלך. אני לא לגמרי בטוחה לגבי הקלות של הדרך שלך. אבל אני בטוחה שזו הדרך שהכי טובה לך. שיהיה לך רק טוב
נחמד שאת כותבת ועוד יותר נחמד לשמוע שהכל בסדר (במסגרת האפשרויות כמובן). נכון שאת נמצאת במקום של אין ברירה כביכול אבל אני מאמינה שגם את האין ברירה יש המון דרכים לעשות. זה בטח מוזר לך להיות פתאום בצד שצריך שיקשיבו לו במקום לצד שמקשיב ותומך אבל אולי גם להיות מוכנה לקבל דברים לא מתוך האין ברירה. את חושבת שהתפקיד שלך יותר קל? אולי את צודקת. אבל את בטח יושבת ומדברת עם כולם ומסבירה להם מה את עוברת ואיך את מרגישה ומרגיעה את כולם שהכל בסדר ושהכל זה חלק מהתהליך וכהנה וכהנה והנה את שוב חוזרת לתפקיד המקשיבה והתומכת. וזו הדרך שלך. אני לא לגמרי בטוחה לגבי הקלות של הדרך שלך. אבל אני בטוחה שזו הדרך שהכי טובה לך. שיהיה לך רק טוב
כן ולא
כן ולא הנה, אביתר עזר לי לפתוח כרטיס משלי (מבינה במחשב בערך כמו עכברים במלכודת) אני אחרי טיפול ומנצלת עוד כמה שעות של צלילות הגוף והדעת… לא אאריך. לא יודעת איך להגיב למה שכתבת יש בזה מן האמת, למרות שלא בדיוק. לא מתייחסת לזה כאין ברירה לחלוטין. מחפשת את הברירות ליהנות, ללמוד ממצבים חדשים, אבל כן קשה לי שפתאום אני ה"נזקקת", ושדואגים לי, אני מקבלת את זה שהגוף שלי מבולבל, אני יודעת שזה תהליך ויקח זמן, ופשוט רוצה להיות שוב מי שהייתי קודם לא בולטת יותר מדי לא שונה בלי התווית פשוט חיה את החיים הפשוטים והרגילים שלי. זה המצב של אין ברירה מבחינתי. וקשה לי להסביר לאנשים מה קורה לי כי הכל מאוד אישי ופנימי. אז מנסה להעביר את הנושא ולגלגל שיחה על אנשים אחרים. במחשבה שניה , מדובר בצרות של עשירים אני בעצם בת מזל שלכולם אכפת ממני, לא תמיד יודעים שאין לי כח לביקור ולהסברים אבל העובדה שחושבים עלי ומתעניינים בי היא יפה. הבטחתי לבת שלי כמה דקות של חסד איתה לפני שאני צונחת לאובדן חושים (אוי זה נשמע רע) יהיה בסדר, ואני אחזור אחרי הסערה.
כן ולא הנה, אביתר עזר לי לפתוח כרטיס משלי (מבינה במחשב בערך כמו עכברים במלכודת) אני אחרי טיפול ומנצלת עוד כמה שעות של צלילות הגוף והדעת… לא אאריך. לא יודעת איך להגיב למה שכתבת יש בזה מן האמת, למרות שלא בדיוק. לא מתייחסת לזה כאין ברירה לחלוטין. מחפשת את הברירות ליהנות, ללמוד ממצבים חדשים, אבל כן קשה לי שפתאום אני ה"נזקקת", ושדואגים לי, אני מקבלת את זה שהגוף שלי מבולבל, אני יודעת שזה תהליך ויקח זמן, ופשוט רוצה להיות שוב מי שהייתי קודם לא בולטת יותר מדי לא שונה בלי התווית פשוט חיה את החיים הפשוטים והרגילים שלי. זה המצב של אין ברירה מבחינתי. וקשה לי להסביר לאנשים מה קורה לי כי הכל מאוד אישי ופנימי. אז מנסה להעביר את הנושא ולגלגל שיחה על אנשים אחרים. במחשבה שניה , מדובר בצרות של עשירים אני בעצם בת מזל שלכולם אכפת ממני, לא תמיד יודעים שאין לי כח לביקור ולהסברים אבל העובדה שחושבים עלי ומתעניינים בי היא יפה. הבטחתי לבת שלי כמה דקות של חסד איתה לפני שאני צונחת לאובדן חושים (אוי זה נשמע רע) יהיה בסדר, ואני אחזור אחרי הסערה.
תמר
אני מסכימה איתך ואני חושבת שאולי לך זה אפילו יותר קשה מלאנשים אחרים. כי בגלל המקצוע שלך, שאת רגילה בעצם להיות בצד השני, הצד המקשיב, הצד שמבין ומכיר את כל התהליכים שעוברים על נפש האדם כאשר הוא נאלץ להתמודד עם סיטואציה כזו, שהוא קם בבוקר ופתאום כל החיים עוצרים מלכת, או מתמוטטים, או משתנים לחלוטין. ויש לך בעצם יותר כלים לנתח בדיוק מה עובר עליך ואיך את מגיבה מהצד השני של המתרס. אני חושבת שגם קצת קשה לצפות לשוב להיות מי שהיית קודם כי אם תהליכים משנים את האדם אז לא כל שכן תהליכים שקורים בצורה כל כך חדה, והנסיון לשמר אורך חיים נורמלי כדי לא להרגיש שכל מי שאת ומה שאת יודעת עד היום נשמט בין האצבעות. מצטערת אם זה נשמע קצת מוגזם וחד משמעי אבל אולי זה אחד מה"אין ברירה" שהמצב מעמיד כעובדה. זה לא יעשה אותך שונה או חריגה אבל אולי זה יפתח אותך לאפשרות של איכויות חדשות של עצמך. אני חושבת שאם את מרגישה שאת לא רוצה לשתף אנשים אחרים במה שעובר עליך, אז זו זכותך ואני בטוחה שאם תסבירי לכל השואלים וכל הדורשים בשלומך שככה את מרגישה הם יכבדו את הבקשה שלך. סופשבוע נעים ורגוע
אני מסכימה איתך ואני חושבת שאולי לך זה אפילו יותר קשה מלאנשים אחרים. כי בגלל המקצוע שלך, שאת רגילה בעצם להיות בצד השני, הצד המקשיב, הצד שמבין ומכיר את כל התהליכים שעוברים על נפש האדם כאשר הוא נאלץ להתמודד עם סיטואציה כזו, שהוא קם בבוקר ופתאום כל החיים עוצרים מלכת, או מתמוטטים, או משתנים לחלוטין. ויש לך בעצם יותר כלים לנתח בדיוק מה עובר עליך ואיך את מגיבה מהצד השני של המתרס. אני חושבת שגם קצת קשה לצפות לשוב להיות מי שהיית קודם כי אם תהליכים משנים את האדם אז לא כל שכן תהליכים שקורים בצורה כל כך חדה, והנסיון לשמר אורך חיים נורמלי כדי לא להרגיש שכל מי שאת ומה שאת יודעת עד היום נשמט בין האצבעות. מצטערת אם זה נשמע קצת מוגזם וחד משמעי אבל אולי זה אחד מה"אין ברירה" שהמצב מעמיד כעובדה. זה לא יעשה אותך שונה או חריגה אבל אולי זה יפתח אותך לאפשרות של איכויות חדשות של עצמך. אני חושבת שאם את מרגישה שאת לא רוצה לשתף אנשים אחרים במה שעובר עליך, אז זו זכותך ואני בטוחה שאם תסבירי לכל השואלים וכל הדורשים בשלומך שככה את מרגישה הם יכבדו את הבקשה שלך. סופשבוע נעים ורגוע
מקס הלוחם בדרכים
New member
החלמה מהירה תמר
גם אני חליתי בהודג'קין לפני 18 שנים והיום זה זיכרון רחוק מאוד. מאחל לך החלמה מהירה והמון בריאות.
גם אני חליתי בהודג'קין לפני 18 שנים והיום זה זיכרון רחוק מאוד. מאחל לך החלמה מהירה והמון בריאות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.