אוקי, תקראו בבקשה...
בבקשה? תודה... אז כתבתי סיפור ופירסמתי אותו בסופרים צעירים אבל לוקח קצת זמן להגיב לי כנראה, אז אני רוצה לשאול מה דעתכם עליו... אה, וגם, אין לו שם, אז אני צריכה שם... אז תציעו שמות, טוב? תודה... תהנו... היא הייתה סתם ילדה. נראתה כמו כולם. עם עיניים חומות, ושיער חום. ילדה ממוצעת. אף אחד לא העריך אותה. מכתה א', כולם חשבו שהיא קטנה מדי לביה"ס. את צריכה להיות בגנון עכשיו, יא תינוקת. אמרו לה חברי הכתה. היא תמיד הייתה קטנה יותר מכולם, אבל הרבה יותר בוגרת ונבונה. בהתחלה נראה שכמעט כולם חברים שלה. לצערה, היא טעתה. היו לה חברות, כשלא היו דעות קדומות על לבוש ומראה. בהדרגה, כל שנה היו לה פחות ופחות חברות, מה שכנראה היה אמור להיות להפך. כבר בכתה ד' נשארה רק עם חברה אחת, החברה הכי טובה. הייתה גם החברה-לא-חברה, זאת שכל בערך חודש החליטה שהיא שונאת אותה, או שהיא חוזרת להיות חברה שלה, תלוי איזה חודש זה היה. אחר-כך זה נעשה גרוע יותר. היא התחילה להתעמק בעצמה, ולא לתת לאף אחד מקום להכנס. היה לה די הרבה ניסיון מהחיים, יחסית לילדה בת 12. היא נעשתה אדישה, עד שבכלל לא היה אכפת לה שאחרים מקניטים אותה, או מקללים אותה מאחורי הגב. לרגע קצר, היא חשבה שסוף סוף יש לי חברים אמיתיים. כאלו שלא זורקים אותה כל שניה. אבל היא טעתה, היא כל כך טעתה. אפילו ה"חברה הכי טובה" שלה הפנתה לה את גבה והתביישה בה. את יכולה לא לבוא למסיבת הפיג'מות שלי? היא אמרה. אני לא רוצה שיחשבו שאנחנו חברות. כל פעם שהיא לא הסכימה לשחק במשחק מסוים, "חברתה" הכריחה אותה לחשוב על כל הפעם הקודמות, שהיא לא הסכימה. לבסוף היא אמרה לחברתה. אולי את תחשבי שניה על כל הפעמים שאת מכריחה אותי לחשוב על זה שאני לא מסכימה לשחק משחק מסוים? למה מי את? חברה שלי, או חקירה משטרתית? הן היו אמורות ללמוד ביחד בותו בי"ס אחרי זה, הן בנו על את כל כתה ו'. אבל אז, אחרי שנרשמה לביה"ס, אמרה לה חברתה, שהיא נשארת בביה"ס שהיה איפה שהן גרו. זה תמיד קרה, היא תמיד גררה אותה לאנשהו, כאילו כדי שהיא לא תישאר לבד, ואז עוזבת אותה, כאילו היא שכחה מה שהיא אמרה. היא נשארה לבדה בעולם, בלי שום חברים. חייה לפניה, מוכנה לבזבז אותם ללא תכלית. בביה"ס החדש היא לא הכירה אף אחד חוץ מעוד שתי ילדות מאיפה שהיא גרה, שגם אותן היא לא הכירה ממש. במשך השנה היא הצליחה די טוב בלימודים, רכשה לה חברים חדשים, ואפילו הספיקה להרשם לצופים. שם היא פגשה את החברה הכי טובה שלה לעתיד. ואז היא גילתה שהן שכנות, והייתה כל כך שמחה. כל יום היא באה אליה, כי הן גרו במרחק של שניות אחת מהשניה. הן בילו בנעימים, היא כמעט שכחה את ימיה הקודמים, המרים. עד שיום אחד, אחרי שחברתה חזרה הביתה, פשוט התחשק לה לקלל את כל העולם. היא ישבה במשך שעות, בחדר נעול וחשוך, עם עיניים דומעות, וכתבה את הנאום הכי ארוך ומיגע שראיתם בחיים שלהם. אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים. היא כתבה. היא כתבה לכל העולם, מה דעתה עליהם. היא נשטפה בדמעת עצמה, כמעט טבעה, בדיוק כמו אליס. טוב, אולי לא בדיוק כמו אליס. לה הייתה סיבה מוצדקת לבכות. היא המשיכה לחיות את חייה, וכולם חשבו שהיא אותו דבר כמו שהייתה פעם. אבל כמה שהם טעו, ועוד איך טעו. אחרי מספר חודשים, מסיבות מסתוריות... היא מתה. מי יודע, אולי היא מתה בגלל מחלה שלא הייתה. היא חשבה שהיא מקוללת, וניצלה את זה עד הסוף. היא מתה...
השבוע ב"קופסא" אוונסנס שומרים על המקום הראשון והשני. דרגו והשפיעו על המצעד!